בנושא
בכרם
חדשות
 
הוזה המדינה / עודלא
בביכורים מאז כ"ו אב ה´תשע"ג

בשש  בבוקר השעון צלצל, פקחתי עיניים, והתחלתי לחלום.

בחלומי קמתי מהמיטה, ואחר נטילה וצחצוח הלכתי לבית הכנסת. בכניסה לבית הכנסת דוכן עיתונים קרא לכולם לבוא ולהנות חינם אין כסף ממרכולתו. אנשים חטפו מכל הבא ליד ורצו פנימה, למקום ממנו נשמע רעש והמולה גדולים. אנשים נכנסו ויצאו, נפגשו, פתחו, מלמלו, התבלבלו והתקפלו. זקן לבן ושלטים מהבהבים ריחפו מעל וקראו שאין לדבר בזמן התפילה, ושאין לשוחח בפלאפון, ושיש תפילה, אך לא שמו לב אליהם כי לכולם היו אוזניות גדולות על ראשם. ביציאה מבית הכנסת עמדו דלפונים שמכרו סגולות לעושר, ומודעת ענק הודיעה על תיקון אלף השופרות, שייארך במשך מאתיים ימים, על ידי ג' פעמים ח"י מקובלים, לכל מי שידבנו לבו תובב"א ומעלה שקלים, בחמישה עשר תשלומים.

אני פוסע בין מגדלי ענק הבנויים משלטי פרסומות. חיוכים דנטליים, בגדי מעצבים, מכוניות שלא יהיו שלי, חיוכי-פוליטיקאי-חתול-של-עליזה-שנשארים-גם-לאחר-שהגוף-וההבטחות-נעלמים, ועירום ועריה מתנפלים עלי מכל עבר. בעיקר עירום ועריה. חברים מתקופות שונות בחיי מופיעים באי סדר מדויק, ומסבירים לי שאם זה נראה לי משונה, אז אני משוגע. קידוש החומר. וחי בהם. אף על פי, ודווקא כך.

אני נמצא בעיר שאמורה להיות ירושלים, והיא דומה לה, וכנראה שזו ירושלים, אבל היא לא. חמורים קטנים יושבים על כסאות מסתובבים בסטקיות, ומולם יושבים חמורים קטנים על כסאות מסתובבים מעבר לדלפק. אולי זה האפקט של המראות. זחלים שמנמנים מתחת לזכוכית צועקים "אנחנו חסה", שמן בחולצה שחורה צועק "הכל כשר" והתמונה על הקיר צועקת "אני הבבא סאלי". אני חייב למצוא מקום שקט יותר.

אני קונה עיתון ומתיישב בפינה שקטה ומוצלת. אני נמצא על אי של דשא, מול כביש טרנס-גלקטי שפעם היה מגיע לסבתא, ומסביבי מזרקה עצומה בעלת צורה אומנותית מפלאה ולא מובנת שפעם היתה עץ זית, קיר גרפיטי עם ריח של שתן, שפעם היה מזרקה, וסקיני ומכנסיים עם כובע הפוך, שמתגלגלים על הדשא תוך מצמוץ שפתיים, שפעם היו בני אדם.

אני נרגע ונושם עמוק. אויר-הרים-אבק-בניה-פיח-אוטובוסים-ריח-דגי-השוק מציף את ריאותי. ראשי מתערפל, ואני במצב רוח לקריאת עיתון שמנסה להפוך לי דפים לבד כדי שאגיע למבצעים החמים, לתחזית החמה, או לקו החם. אפשר להזמין טיול פסטורלי בגרמניה, פסח כשר ושמח בהרודס קהיר, או לצאת לסדנת זוגיות בסדום. הכותרות היו חתוכות ואי אפשר היה להבין כלום. מצחיק כשכל המילים מתבלגנות. אפשר לדמיין שכתוב שהרב הבכיר קיבל שוחד, השר אנס את המזכירה שלו, שבשבוע שעבר חתכה את אחותה לשניים ומכרה חצי לקצביה, ושהנשיא מחבק את הקצב שקנה. או שקצב מחבק מזכירה. או שנשיא מזכיר אנס. חייבים להעמיד את העורך לדין.

בארבע האחים שלי מגיעים, הם רוצים לטייל היכנשהו. כעבור רגע שניים מהם מוטלים מתים בצד הכביש. כנראה שנסענו בכביש הלא נכון. אף פעם לא היינו טובים באנגלית, אפילו את האות הראשונה פספסנו. האח השלישי משתולל מזעם ותסכול, ואפילו שהפאות שלו צמחו מהר זה לא עזר לו. שחור עם משקפי שמש דחף אותו לניידת. שאלתי אם אפשר טרמפ, אבל אמרו לי שאני משוגע. הלכתי לעליון לבדוק אם אפשר לעשות משהו אבל היו תפוסים, אז חיכינו. איכשהו האחים הזקינו בכמה שנים, אבל השופט עם הכובע המשולש אמר שזה מה שקורה למי שנלקם כל הזמן. שאלנו מה זה 'נלקם', אבל הוא כבר היה עסוק שוב, והדיון הבא רק בעוד שנתיים. דרך חלונות המסדרון ראינו שהוא מצווה לערוף ראשי קלפים. בעיקר שחורים שלא היו מוכנים לצבוע באדום.

בחוץ אוטובוס שלא עצר באדום הוריד לי את הרגל. שכבתי על הכביש מדמם וצעקתי לעזרה, עד שאותו הקו חזר למקום כעבור חצי יום. הנהג גיחך ואמר שאני יכול לתבוע אותו.

דידיתי על רגל אחת מעל עמק יפה. מכל הצדדים הלכו אנשים עם קופסה על הראש. בפנים היו קולות ונצנוצים, אבל נראה שזה לא הפריע להם. לאחד נגמרה הבטריה, אז הוא נפל ומת. הקופסה הורידה אותו מהראש והתגלגלה. בכיכר העיר ישבו אורגנים עם רגל אחת, שמא גם הם פגועי אוטובוס, ובכו שהם אומללים. אחרי שזרקו להם כמה מטבעות הם רצו וקנו קופסה להניח על הראש. במרחק שתי רחובות משם וגדר אחת קבוצה של אנשים הסתובבה עירומה, כשלראשיהם קופסאות מוזהבות, על חזם שלט ניאון, בידם סיגר קובני, וביד השניה הם זורקים חתיכות בשר לדולפין שבבריכה. אולי מהחצי השני.

עייפתי.

אני עובר בשכונה המוקפת באלפי גיליונות התומכים בחומות גבוהות למען לא יפלו ויגלו שמאחוריהם יש אור ושמש. בסוף הרחוב עומדים שני גמדים, כנראה תאומים לפי המראה. אחד לבוש ואחד ערום. שניהם צועקים אחד על השני, בשפות שונות, או באותה שפה. קשה להבחין בגלל שהם לא שומעים אחד את השני, כי הם צועקים, אז הם צועקים יותר חזק. תוך כדי הם תולשים מצנפות, זקנים, ואיברים אחד לרעהו, ולא מבחינים באוטובוס בכל צבעי הקשת שעומד לעלות עליהם.

אני חותך את העיר כשמימיני ומשמאלי גורמטים מייללים  לחתולות שעוגבות על גזרות נמוכות שנועצות מבטים בחזיות אחרות שמשתעשעות בתשאול שוטרים שמטרידים גיטרות שמעשנות מתחת למגדל שתיכף יגמור עם כולם, כי המהנדס דחף שם קאפלות במקום בטון. אני עייף ומטושטש. אדים של בירה, עשן, לחות, בושם, זיעה, זיתים ובייגלה. אני מדמדם.

בעשר וחצי נפלתי שפוך על המיטה. עצמתי עיניים, והחלום נגמר.



חלום מציאות עולם הזה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לעודלא
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ב´ אלול ה´תשע"ג  
ה´ אלול ה´תשע"ג  
שרימון מצנזר לך את הטקסט...

בכל אופן קראתי לפני שהוא חזר ונסגר לי, אאל"ט זה היה בסדנה, לא? קצת משעשע, קצת דוקר. אם כי לא עמדתי כרגע על ההבדלים בין הנוסחים.
ה´ אלול ה´תשע"ג  
זה לא יפה בכלל לגנוב לי את הטקסט. (לא מספיק שהם מצנזרים דברים שלא אמורים להצטנזר ולהיפך?!)
בכל אופן, הוספתי פסקה, והשאר כמעט ולא השתנה.
ט"ז אלול ה´תשע"ג  

יש בחלום הזה הרבה מאוד. יש חן ויש הומור ויש אבחנות דקות וחכמות ונקודות מבט משועשעות ומדוייקות. ההשפעה של אליס אכן בולטת.

כבר הפתיחה עם "פקחתי עיניים והתחלתי לחלום" מצאה חן בעיניי.
אהבתי את תיאור בית הכנסת הרועש והמתפללים חבושי האוזניות , הדלפונים המוכרים סגולות לעושר, ואפילו סדנת הזוגיות בסדום נראתה לי כהברקה.
אבל בשלב מסויים גיבוב כל הארועים ההזויים התחיל להעיק. זה באמת היה יותר מדי מפורט ללא תכלית. חבל. סוף עם פואנטה היה עושה טוב לסיפורון הזה.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד