המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
מבול / ריח ורדים שדהה
בביכורים מאז כ´ תמוז ה´תשע"ג


כְּאִלּוּ שֶׁאֶפְשָׁר בִּכְלָל לָדַעַת לְהַרְפּוֹת



אם יש ראש שלא מסתובב אחרי לימור ברחוב, הרי שלמישהו יש צוואר תפוס.
אסופה מאד, זקופה מאד, היא חוצה את הרחוב לשניים: לפני בואה ואחרי לכתה.
הצעדים שלה חותכים בנקישה את רצף הזמן בתוך המגפיים המדוייקות. בגדים צנועים-אבל-מחמיאים, פנים חזקות. איפור מעודן. חיוך רך או הבעה מהורהרת, רצינית מאד. היא לא יפיפיה, היא פשוט מאד נוכחת. מקרינה עוצמה שקטה, כנה. לא מחפשת הוכחות ולא תלויה.
כן, היא מצמידה את הסמארטפון לאוזן ומדברת בקול נעים. מתוקה, מה שלומך? אצלי ברוך ה'. מה? לא, צריך עוד לתאם את זה מול המועצה. אני אסמס לך את המספר של אלי. לא, דברי איתו את, גם את צריכה ללמוד לתפקד בתוך מערכת. מקשיבה בשקט רגע, פורצת בצחוק משוחרר. אני מעצבנת? בשביל זה משלמים לי. טוב, נדבר. קרציה את. מחזירה אותו לכיס ונשארת עם החיוך הרחב. מזהירה בו את הרחוב.   

היא חוזרת מהסניף לגיחה נדירה למדי הביתה. פורים מחר, וכמעט כל הפרטים שקשורים לשוק סגורים. אז היא החליטה להיענות להזמנה של תהילה לבוא למדרשה שלה היום בערב. יהיה שמח, היא הבטיחה. בוודאי שיהיה.
רחובות ירושלים נכנעים לפסיעותיה כמעט ללא קרב. בראש שלה חישובים טכניים מחשבים את עצמם. היא חושבת על יעלה, שהחניכים שלה עושים לה את המוות לאחרונה. היומן המוחי שלה מזכיר לה שקבעה איתה שיחה אישית מחרתיים. היא מחשבת את הרווחים האפשריים שיהיו מחר, ומתלבטת עדיין בין שתי עמותות למי תעביר את הכסף. נער עם תסרוקת קוצים מזעזעת עובר לידה, נועץ בה מבט חצוף וזורק משפט גס. היא מרימה את ראשה ועוברת אותו בהליכה בטוחה, מדוייקת, בלי להניד לעברו עפעף או מבט. הוא מסיט את ראשו, נכלם. היא חושבת אוי, מתוק, בטח להיות בפנים זה מאד כואב.

***

היא אוספת את טל ורוני בדרך למדרשה. הרכב-של-ההורים, טויוטה מקרטעת עמוסת זכרונות ילדות, מתמלא באנרגיה המטורפת שתמיד יש להן, בעליזות הבלתי נדלית. הן צוחקות על החיים, על עצמן. על העבודה של רוני, על הדייט האחרון של טל. צחוק מלא ובריא, חף מהתנצלות. הזמן עף והיא מחנה את הרכב בתנועות מיומנות. מרחוק הן יכולות כבר לשמוע צלילי שירה חזקים.

כשהן נכנסות לאולם המוזיקה מכה בה כמו קיר. מוזיקה? אולי יהיה מדוייק יותר לומר תפילה. תפילה עצומה וצועקת מהמון גרונות נשיים, מהמון בטנים ונשמות מתערבבת באוויר לעונק אחד עוצמתי ומכה בה בלי לשאול. הן רוקדות. הן בוכות. היא מעבירה על החדר עיניים מיומנות. אין שם יותר ממספר שיכורות, אבל נראה שכולם נדבקו מהן וקילפו הכל. היא בוחנת את כל זה רגע מבחוץ ואז טל מושכת אותה פנימה למעגל והיי, הנה ליאורה. כמה זמן לא ראתה אותה. כמה מתוקות נראות הדמעות בעיניים שלה. בלי לשים לב היא בעצמה נכנעת ונכנסת פנימה וצועקת גם היא וטהר. וטהר ליבנו. לעבדך, לעבדך, לעבדך. באמת! באמת!

הזמן מאבד משמעות, הוא נמדד בפעימות, בתהליכי אינסוף שנצעקים בדקה. כל שיר הוא נצח. הן צועקות כל משפט אלף פעם, צועקות וצועקות וצועקות, בכל פעם עמוק יותר. היא מרגישה את עצמה מתקלפת שכבה אחרי שכבה צעקה אחרי צעקה, וכמה שהיא יותר פשוטה היא יותר שמחה. משהו לא מוכר, גדול וממלא ומתוק, מתיקות אינסופית, ממלא אותה. היא בתוך זה לכמה דקות, עד שהיא מרגישה שזה כבר יותר מידי ושמחה שרטט בכיס נותן לה תרוץ לצאת מהמעגל לרגע בצד. אבינועם.

פורים שמח! היא עונה, מנסה לחלחל קצת את השמחה שסובבת אותה למכשיר.
פורים שמח, הוא מהדהד, שיכור.
מה שלומ-
לימור, אני רוצה שנחזור, הוא אומר.
אבל אבינועם, היא תמהה, ולא יודעת למה משהו בה נכמר אליו. מתוק, היא מוסיפה כדי להקהות את המכה, אנחנו לא יכולים לחזור, אנחנו אף פעם לא יצאנו.
הוא נאנח: קיווה שתשכח. אני יודע, הקול שלו קודר, כל כך אני יודע. מוסיף במלמול: מה את כל כך צודקת. אבל פשוט, הקול שלו מתגבר, פשוט אני חייב לחזור לאנשהו, מבינה?
היא לא יודעת מה לעשות, אז היא לובשת את לימור הקומונרית: מפוכחת, שקולה, הגיונית ותורנית. אני בהחלט חושבת שכדאי שתחזור הביתה. איפה אתה?
הוא צוחק צחוק גבוה. אבל אני בבית, את לא מבינה? ומשהו בדיבור שלו נהיה לחוץ, נואש: אף פעם, הוא שואל אותה, אבוד למישהו שיהיה איתו בזה, שלא ישאיר אותו לבד, אף פעם לא היית בבית והרגשת שאת צריכה לחזור הביתה, ולא ידעת לאן?
היא שותקת. מה היא יכולה להגיד? את כל הלילות הללו, בחדר שלה הביתי האהוב, מחבקת את הדובי הגדול שלה וצועקת בלי קול לאן לאן לאן?
רחקנו, היא אומרת לו. מופתעת מעצמה, פתוחה כאילו שתתה. זה החטא הכי חמור בוידוי, מגלה לו, זה שאנחנו לא אומרים אותו אבל בעצם מתחת לכל הכאה על החזה הוא מסתתר: רחקנו, רחקנו, רחקנו.
זה נכון, הוא אומר. לידה, בצמוד לקיר, מחבקת שיכורה את חברתה, נוגעת בפניה, מלטפת, צועקת את חברה, את יודעת? באמת באמת את חברה. לעזאזל, היא חושבת, למה אנשים צריכים לשתות כדי להגיד את הדברים האלה, למה היא אף פעם לא אומרת את זה לימימה או לרחלי או לאפרת, הכי לאפרת, למה אנשים צריכים לשתות כדי לדבר, למה אנשים צריכים לשתות כדי לגעת בפנים, למה לעזאזל אנשים לא נוגעים בפנים זה של זה, וליתר ביטחון, להרגיש קיימוּת, היא נוגעת בפניה בעדינות: מעבירה אצבע על המצח, רקות לחי סנטר. את בטוחה, שואל אותה אבינועם (הוא בחדר שלו בבית הגדול שבדרך בית לחם, בוודאי. שרוע על המיטה, המדים זרוקים ליד. אולי צריך לומר שהוא בדיוק סיים קורס קצינים, שיש לו עיניים בהירות ענקיות מדהימות, שהדבר הכי קרוב לדייט שהיה להם אי פעם היה חברותא על הכוזרי, המבט שלו בספר האצבעות מלטפות את הזיפים הציצית שלו נוגעת לה בחצאית, שהקול הזה שלו האבוד הזה עכשיו מכה בה איפה שאסור, מכמיר את כולה אליו, ממיס אותה על רצפת המדרשה הדרוכה, היא שוקעת אליה בלי לחשוב, מותר לה, יחשבו שהיא סתם שיכורה, לא יבינו שמשהו בחומר הזה שמדביק את העצמות שלה ליציבה נזל, שטף ממנה החוצה את הקומונרית, ורק לימור מקשיבה לו עכשיו, את בטוחה הוא שואל) שאנחנו לא יכולים לחזור גם אם אף פעם לא יצאנו?
אפשר לארגן את זה, היא נשנקת בצחוק עצור, אפשר לצאת ואז להיפרד ואז נוכל לחזור, רוצה?
הוא מנסה לעקוב אחריה ונאבד. לצאת... ואז להיפרד... ואז לחזור... הוא אומר זה ארוך נורא, אפשר פשוט שנצא וזהו?
למה אתה רוצה שנצא, אבינועם? היא מרשה לעצמה לקלף את כל הביטחון המזוייף חלקית, לדבר אליו מגרעין חוסר היציבות הפועם כאב וחשש, למה אתה רוצה?
כי... כי... הוא מתחיל, משתנק, מנסה שוב. כי... היא מרחמת עליו קצת, מה היא מקשה עליו, לא חשוב, היא מתחילה להגיד. הוא עוצר אותה. כי את את הוא אומר, כי יש לך את המבט הזה בעיניים כאילו יש בפנים ארצות לגלות, כי השיער שלך הקצר כזה... תמציתי, מה אני מקשקש פה, הוא פולט שוב צחקוק גבוה, אני חושב שאני שיכור, הוא מגלה לה, אני באמת חושב שאנחנו צריכים לחזור.
אנחנו לא יכולים, היא אומרת. אנחנו-
אצל ה' יתברך הכל אפשר, הוא אומר לה, ופתאום ההגיון שלו גובר על שלה. שתבוא גאולה, צועקת אודהליה ברלין איפשהו מאחוריה, שתבוא גאולה, משיח שיבוא.
אוקיי, היא אומרת לו, בוא נחזור.

הוא בוכה. היא לא יודעת מה לעשות, אז גם היא נוזלת, בוכה איתו, לא יודעת על מה. הוא בוכה על המיטה שלו, נשפך מכאב על המדים הזרוקים, שיתקמטו, שיתלכלכו, ממילא הם מלוכלכים, למה הם כל כך רחוקים מבית המדרש שלו, מהישיבה ביישוב, מהנוף הנקי שם, מהדפים הנקיים המילים הנקיות, הפנים הנקיות שלה הוא בוכה, רחקנו הוא בוכה אל הסמארטפון שלו, רחקנו רחקנו רחקנו, מכה על החזה, רחקנו היא בוכה, שקועה בתוך רצפת המדרשה, שיתלכלך הג'ינס הזה, גם ככה הוא מלוכלך, מכה על החזה. מישהי עוצרת לידה. את בסדר? מאד, היא עונה, חזרנו. מחייכת. המישהי צוחקת מאד. בואי, אני חושבת שאת צריכה לשתות עוד קצת. אני לא יכולה, היא אומרת, אני צריכה לנהוג חזור. את חוזרת הביתה? אבינועם שואל.
עוד מעט.
אולי ניפגש.
אני לא חושבת שזה רעיון טוב.
את צודקת. את תמיד צודקת. את תמיד את. הוא עוצר, צוחק לרגע. אני חושב שחזרתי, הוא אומר לה.
לך לישון, אבינועם.
פורים שמח, הוא מהדהד, שיכור.


                                         ***

בערך בשלוש היא קורסת למיטה שלה. מתקלפת מהבגדים המחמיאים-אבל-צנועים או להיפך, לובשת פיג'מה ישנה, בלי לטרוח להתקלח. היא מיוזעת ועייפה, אבל היא לא יכולה לישון, כמובן. היא לא יודעת מה לחשוב.
מה זה היה, היא שואלת את עצמה. הוא התכוון להכל? הוא היה שיכור, הוא הכי התכוון, הוא היה שיכור, הוא לא יזכור כלום מחר.
הוא לא יזכור כלום מחר. ההבנה נוחתת עליה במלוא כובדה הנורא. לעזאזל, היא תופסת את לחייה (חמות מידי, אדומות מהתרגשות ובושה), הוא לא יזכור. זה יעלם. שום דבר לא יקרה ביניהם, כמובן. שוב.
אני אישה חזקה ועצמאית, היא אומרת לעצמה. אני אתקשר אליו. ואז? מתווכחת. מה תגידי לו? שהוא שכח אבל הם חזרו? זה אפילו לא מתחיל להישמע הגיוני, כמובן, מהסיבה הפשוטה שהם אף פעם לא -
כאילו שאצל ה' יתברך הכל אפשר, כאילו שמשהו אפשר. אוף, היא חושבת, אוף אוף אוף היא תופסת את הדובי הגדול שלה התכול, מחבקת אותו חזק בידיים וברגליים, נשענת ומתפרקת ובוכה. אוף, למה אני נותנת ללב שלי להיפתח ככה, למה להכאיב לעצמי ככה, אני יודעת כבר כמה עמוק זה תמיד מתרסק בסוף לעזאזל איתי לעזאזל איתו לעזאזל אני
פשוט
לא
יודעת
מה או מי או לאן אוף ואוף ואוף היא בוכה בלי דמעות ומחיצה אחר מחיצה, קיר אחר תומך מתמוטט כל הביטחון שלה, כל העוצמה מתרסקת לפירורים קטנים של עליבות שנדבקים לה לפיג'מה כמו לכלוך, היא מנסה לשפשף אותם החוצה, מכאיבה לעצמה, מפסיקה. מה יהיה, היא שואלת ואין תשובה. לאן נגיע. אני צריכה לדבר עם מישהו הוא חושבת בדחיפות בנואשות עצומה. זה לא טוב שאני לבד עם כל המחשבות האלה זה לא טוב זה יגמר רע. היא מוציאה את הפלאפון ועוברת על אנשי הקשר, מחפשת מישהו שיבין. לא אכפת לה להעיר. היא רוצה לדבר את זה החוצה היא לא יכולה להתמודד עם זה עוד רגע אחד לבד. כמה אנשים יש פה היא תופסת את עצמה, כמה אנשים שמורים לה כאן ואף אחד לא יבין, בשביל מה הם שם בעצם. מתקשרת לאפרת. היא לא עונה. למוריה. לא עונה. טל לא תבין. אבינועם. להתקשר. לא להתקשר. עלובת נפש אחת תתקשרי כמו שהוא לא הפריע לו להחריד אותך מהשלווה הקפואה שלך תעירי אותו תנערי מגיע לו תסתמי, היא לא יודעת מי ממנה התקשרה אבל הוא לא עונה. היא לבד. לאלף עזאזלים היא לבד ואין אף אחד שיבין והיא כלואה בתוך עצמה עם המחשבות הנוראות האלה והיא תמיד תהיה תקועה איתן כי מי יקח אותה עם כל התלותיות הזו לעזאזל כמה את תלותית היא מכה את עצמה פיזית עם המשפט, כמה את חסרה ולא יודעת כלום מהחיים שלך ולא יכולה להתמודד אפילו עם עצמך לבד, בייחוד עם עצמך את לא יכולה היא נזכרת במה שדנו פעם, האם אדם יסתדר עם עצמו אם יפגוש אותו מבחוץ והיא תמיד אמרה שכן ומה הבעיה ובאופן כללי הן יסתדרו על בטוח, היא והיא, כמה שקרים, ברור שאם היא היתה פוגשת אותה היא היתה נגעלת, מכה את עצמה להכאיב בעצם למה לא לעשות את זה עכשיו היא נושכת את הזרוע השזופה המושלמת כמעט עד דם, עד כאב וכאב וכאב ואז את הלשון שורטת את הרגל, מקלפת את כל הגלדים שיש לה ובכוחות אחרונים מצליחה למנוע מעצמה ללכת לחפש מלח במטבח. כמה רגוע זה מטבח היא חושבת פתאום. אני גם רוצה מטבח. שיהיה שלי ושל אבינועם ונכין בו דברים ביחד כמו שאנחנו אוהבים לעזאזל אני אפילו לא יודעת אם הוא אוהב לבשל. אני צריכה לשאול אותו היא מתקשרת אליו שוב והוא שוב לא עונה. שיענה כבר שיענה אני אמות כאן שיענה. כמה אפשר להיות צמאה בקרקעית שיענה אני לא יודעת מה לעשות בלעדיו את אפילו לא מכירה אותו אני שונאת אותי כשאני לבד אני צריכה אותו, זה לא יהיה קשר טוב ממילא כשזה ככה אולי עדיף לוותר, אבל מה אני אעשה לבד איתי אני אהרוג את עצמי לאט עם המחשבות הללו אולי עדיף לעשות את זה מהר תסתמי את תהרגי את ההורים שלך אם תעשי את זה אוקיי.
וחוץ מזה מה עם הסניף למי אכפת מהסניף יש שוק פורים מחר אה נכון לעזאזל שכחתי. היא שמה לעצמה שעון מעורר לשש, שתספיק להתקלח. זה עוד שניה, אולי כדאי לוותר. תפסיקי לוותר על הכל תתחילי לחיות את מה שיש לך את לא הולכת לקבל יותר מזה תגידי תודה, על מה להגיד תודה על הלבד הזה אני מעדיפה למות אני לא יכולה איתו יותר שמישהו יציל אותי דחוף שמישהו יציל אותי ממני.

בבקשה, היא מתחננת. מרוסקת על המיטה שלה, עלובה ודוחה. בבקשה בבקשה היא לא יודעת אל מי היא מתפללת, אלוהים או אבינועם או הדובי. בבקשה היא מחבקת אותו חזק יותר ומכל הדברים שבעולם מעצבן אותה עכשיו שהיא לא יכולה להכאיב לו, שירגיש גם.
בבקשה, היא מתחננת, בבקשה תאהב אותי  

 





© כל הזכויות ליצירה שמורות לריח ורדים שדהה
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ט תמוז ה´תשע"ג  
ה-70% הראשון של הסיפור.

הוא מתחיל מצוין - הכתיבה, התיאור של הדמות משכנע ואמין, יוצר סקרנות.

הנקודה שחסרה לי עדיין היא ההבנה של התהליך שהיא עוברת - איך בדיוק הנפש שלה בנויה ולמה היא בנויה ככה - שההתרסקות כל כך מהירה. התהליך הזה שקורה שם, של התנפצות המעטה החזק, קצת מהיר לקריאה בשביל מי שלא מכיר את הדמות לעומק.

בסופו של דבר נשאר הטעם של רב הנסתר על הגלוי, ואני מניח שגם בזה יש מימד יפה.

שכוייעח.
כ"ט תמוז ה´תשע"ג  
הרגשתי שיש בסיפור הזה הרבה מלאות, במובן חיובי. נראה לי שהצלחת לחשוף את הקורא לעולם המשתבר שלה וקצת מהאין שמתחבא מאחוריו. במיוחד על הרקע של ההתחלה.
הפסקה הלא-מפוסקת גם מעבירה את זה טוב מאד. ובכלל, כתיבה טובה לכל האורך.
מסכים קצת עם זליג, אולי אני צריך לחשוב על זה עוד.
יצירה חדשה, יפה. מקווה שתמשיכי.
כ"ט תמוז ה´תשע"ג  
החל מהחלק האחרון של הסיפור
הרגשתי איך הכל מסביב נאלם
ויש רק אותה, לימור
שפשוט
לא
יודעת
(אוף ואוף ואוף)

וזה הכי כישרון בעיני.

הרגשתי שאיפושהו היה אפשר לעשות ממנו הרבה יותר. כאילו שהכאיב אבל לא עד העצם (אולי כמו שזליג אמר, היה קצת מהיר מידי)
אבל למי אכפת, כתבת נפלא.
כ"ט תמוז ה´תשע"ג  
הסיפור כתוב יופי, אני דווקא חושבת שהכאב הוא בזמן הנכון, ובדיוק טוב- והוא גורם לדמות להיות אנושית... בעיני, אפשר להיות חזקה באמת ובבת אחת - מבול.
לפעמים "הקליפות" לא מתקלפות לאט לאט, לפעמים הן משתברות בקול רעש גדול!
לא רוצה לעשות ניתוחים פסיכולוגיים לדמות, אבל לפעמים כשהאמת אצורה כ"כ טוב בפנים צריך טריגר מתאים והסכר נפרץ...

תודה על הסיפור- אני מחבבת את הבחורה מאד!
כ"ט תמוז ה´תשע"ג  
וואו.
אם הייתי מסתכלת על הסיפור הזה מבחוץ, אולי הייתי מסכימה עם מה שכתבו מעלי - אבל אני לא. איך אני יכולה? כל כך בדיוק. כל כך פורים. את לא יודעת שאסור לדבר על פורים?...

תודה.
(תראי, אפילו גרמת לי להגיב)
כ"ט תמוז ה´תשע"ג  
סיפור. מההתחלה ועד הסוף.
אם כי אני גם מסכים לגבי המהפך הטיפה חזק מדי טיפה מפתיע מדי, דווקא בנקודה שנראית שאמורה יותר לשמח.
ואני בעד להכריז על המילה 'מכמיר' כלא חוקית. לפחות באופן זמני.

בקיצר, המון נוגע, המון פורים, המון נעורים והמון מקסים.
כ"ט תמוז ה´תשע"ג  
כ"ט תמוז ה´תשע"ג  
התיאורים מפורטים ואמינים.
בהמשך זה ממש מפספס- לא ברור איך מתחושה של ביטחון (כןף אפשר לומר שזה רק כלפי חוץ אבל אני קראתי את זה כך שגם בפנים היא בטוחה בעצמה) היא מגיעה לריקנות כזו, כאילו כל העולם שלה תלוי בזה.

לא הצלחתי להתחבר לאוףאוףאוףאוף, אולי כי לא הבנתי מאיפה הוא הגיע. הרצפה רעדה לה מהר מדי.

אולי זה פורים שהצליח להוציא אותה ככה מהשלווה, לגלות את מה שהיא הצליחה להסתיר בה עד עכשיו. לא הצלחתי להאמין עד הסוף.

כל זה לענ"ד.
הסיבה שבכלל הגבתי היא: "כְּאִלּוּ שֶׁאֶפְשָׁר בִּכְלָל לָדַעַת לְהַרְפּוֹת".


אפשר? אפשר כבר?
תודה לך.
כ"ט תמוז ה´תשע"ג  
זה מעולה. את כותבת כל כך טוב את המציאות.

אני די מסכים עם מה שאמרו. נראה כאילו היה חסר לסיפור הזה עוד נתח רציני: הדאון מגיע די במפתיע, והוא גם לא הולך לשום מקום. שזה בכוונה, אני מניח. אבל לאיודע, משהו מרגיש לא-מובן בסוף, יותר מדי שאלות חסרות מענה ואפילו בפן הטכני של הסיפור (מי זה בעצם אבינועם? מה טיב היחסים ביניהם? ומה בכלל הקטע של הלימור הזאת? מה ההקשר?)

(ואת משתנה, את יודעת?)
כ"ט תמוז ה´תשע"ג  
כאילו שאפשר בכלל...

לא הצלחתי להרפות מהמסך, הכתיבה משכנעת. נוגע מאד.
משהו בתוכן היה לי חוזר. אולי לא מספיק מודגש.
ב´ אב ה´תשע"ג  
גורם להזדהות ברקמות הכי עמוקות, בסדקים האלו, בכל הפתחים הנכמרים-נוזלים-מטפטפים לכל רוחות השמיים. כאן ועכשיו.
וואו, אני ממש אוהבת את הסיפור הזה!
ב´ אב ה´תשע"ג  
אוך.

(לי המהלך של הסיפור מאד ברור. דאון זה דבר שיכול לבוא תמיד. בטח בפורים.)
ג´ אב ה´תשע"ג  
כתוב כל כך יפה ומדויק.
ואני דווקא אהבתי את המעבר החד בסגנון הכתיבה, שמנגן היטב את המעבר בין מצבי הנפש של הבחורה.

לקחתי אתי את המשפט
"המבט הזה בעיניים כאילו יש בפנים ארצות לגלות"

מקסים.

תודה לך
ד´ אב ה´תשע"ג  
מצטרפת למחנה שמרגיש שההתרסקות הזאת היא במקום כמו שהיא.
היא מרגישה אמיתית (הדמות. גם ההתרסקות).
ה´ אב ה´תשע"ג  
י´ אב ה´תשע"ג  
את יודעת לכתוב (אם כי גם כאן יש מקום לליטוש, כמה ניסוחים לא מדוייקים).

נוגע ואמיתי מאוד.

כ"א חשון ה´תשע"ד  
אוי ואבוי. אוי ואבוי .

בבקשה, היא מתחננת, בבקשה תאהב אותי

(יש עניין שאריך פרום אוהב לחזור עליו, על החובה שהאדם ידע להיות עם עצמו ורק מתוך זה לבוא לאהבת הזולת ולזוגיות, ע"מ שאלו לא יהיו רק מפלט מהבדידות. איי חושב על זה הרבה בזמן האחרון. כאוב מאד)
כ"ב חשון ה´תשע"ד  
לבכות עליו לילה שלם.
כ"ב חשון ה´תשע"ד  
בעצם תמיד לבכות על זה...
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד