בנושא
בכרם
חדשות
 
חרובים / קל וחומר
בביכורים מאז י"ז תמוז ה´תשע"ג

כמעט הצלחתי להבחין
בין החופשי לבין הכלא
לבין כל האלה
עמיר בניון כמעט
~

לניק בלי ראש
ולאשר, אחי

 

 

זאת הייתה מסיבת אירוסין.
או לפחות אמורה הייתה להיות.
הודיה, הכלה בעוד ימים לא רבים, לבשה שמלה שחורה עם עליונית בצבע אפרסק, שהלמה אותה למדי, ונעלה נעליים שחורות עם עקב קטן, שקנתה ב"קליגולה" שבוע לפני כן. הם נכנסו לאולם, שהיה אולם שמחות של בית כנסת, בסוג של פרבר לא מוצלח של ראשון לציון. משפחתו של אהרון כבר הייתה שם, על שלל ענפיה. כולם היו מחויכים מאד, וילדיהם צרחו תוך כדי משחק. 'שלום הודיה!', ספק אמרה ספק צעקה לא ברור למי שירן, דודתו של אהרון, בחיוך רחב. 'מה שלומך?'. חיוכה הלך והתרחב באופן מבעית. הספוט שהאיר על פניה הבליט את כמויות המייק-אפ הלא הגיוניות שהיא עטתה עליה באותו ערב מיותר, מנסה – שלא בהצלחה מרובה – לכסות על פניה המחוטטות. 'בואי, כולם נוווורא מחכים לפגוש אותך. איזה יופי. איזה יופי. ברוך השם'. הודיה הרגישה מהופנטת בזמן ששירן סחבה אותה אל עבר קוקטייל של נשים, נערות, תסרוקות משונות, עוגות קצפת וכוסות שתיה קלה. היא בכלל רצתה להישאר עם אהרון. 'זאת הודיה, הכלה! תכירו!'. כמה תסרוקות התרוממו. שירן משכה אותה לעבר שולחן בו ישבו גיסות המשפחה. 'אז את הודיה!', אמרה גיסה בכיסוי ראש סגול, 'כמה שאהרון סיפר לנו עליך, ווא ווא, לא הפסיק לדבר'. 'כן', אמרה אחרת, 'כל הזמן, הודיה הודיה, מה היא פה מה היא שם... תזכירי לי מה את עושה עכשיו'? 'אני... אה... לומדת'. 'וואלה? מה לומדת?'. 'ארכיאולוגיה', אלתרה הודיה בפראות. שתיקה של כמה שניות התעבתה בין כיסויי הראש. 'איזה יופי!', נפער לפתע חיוך ענק על פניה של הגיסה בסגול. 'ברוך השם, ברוך השם', אמרה השניה. שוב השתררה שתיקה מעיקה. 'אממ, מה אתן עושות?'. 'אני לומדת קלינאות תקשורת באריאל, ואדווה אופטיקה במכון טל'. 'יפה', אמרה הודיה, 'ברוך השם', ומחנק קל התהדק לה סביב הגרון. הגיסה בסגול המשיכה לספר על מגוריהם בעלי, אלף מאתיים שקל לחודש ככה על איזה קרוואן ומה, לא תגידי איזה משהו חמישים מטר עזבי ובלי רכב מה-זה-קשה וכמה אני אומרת להראל בוא נקנה בוא נעשה שום דבר אבל ברוך השם. ברוך השם. והיא עטתה על פניה שוב את החיוך ונעצה בהודיה מבט מביך.
בצדו השמאלי של האולם ישבה מקהלה של בנות מכוסות שחור עם מסכות של ליצנים, ששרו חליפות שירי חתונה ושירי ילדים. הן גילו נטייה כמעט אובססיבית לשירי חנוכה, ובאותו רגע בו אביו של אהרון מחא כפיים על מנת לצוד את תשומת הלב של הסובבים הן שרו את 'נר לי דקיק'. הן חייכו חיוך רחב מאד.
אבא של אהרון ביקש להתיישב במקומות. הודיה ניצלה את הסחת הדעת וברחה לשולחן של אהרון. היא התיישבה ליד הסבא, שהיה נראה אפאטי מהרגיל, והשעין את כפות ידיו מחורצות-הורידים על מקל סבא עם גולה שחורה בקצה. 'תודה רבה לכל מי שהגיע מקרוב ומרחוק ככה באמת באמצע החיים ועד ראשון לציון ועם החניה אני מקווה שמצאתם, נורא מרגש באמת ארון שלנו' – הוא אמר 'אהרון' כמו 'ארון' – 'מתחתן ברוך השם. אני מכבד את הרב פנחס בלום לשאת דברים'. המקהלה שרה 'חנוכיה לי יש', והאורחים נראו מרוצים מאד. הם אכלו אורז שהוגש בקערות פלסטיק שקופות למחצה, ובשר ברוטב עם זיתים ופטריות, שהיה טעים למדי. אביו של אהרון לא אהב להתפשר. חלקם שתו כמויות מעוררות חשד של פפסי וקריסטל מנגו.
אדם לבוש שחור, פנחס בלום כנראה, התקרב לעמדת המיקרופון ודיבר על פרשת השבוע שהיתה בלק כמדומה ומשהו על כוח הדיבור, ובריאת העולם, וכמובן הדודה שלא זכתה להיות עימנו היום והייתה אשת חסד ובאמת אנחנו מכירים את המשפחה שכולה משפחה של חסד, של תורה, והוא הוסיף משהו על ימי תמוז שהם חורבן בית מקדשנו ודווקא מתוך כך ואיזה יופי, בורא עולם השלם זה הקניין, הוא חייך חיוך גדול תחת שפמו, והניח את המיקרופון על השולחן הסמוך.
האבא, שנרדם על השולחן בינתיים, לא זז ממקומו. לא נראה היה שלמישהו זה מפריע. כולם חזרו לדבר בשולחנותיהם. אהרון נעלם, כנראה לשירותים. הוא סבל ממעי רגיש, והתקשה לשבת זמן רב במקום אחד. אמו של אהרון אמרה לכלתה: 'הוא בסדר גמור, הרב בלום', והוסיפה: 'ממש בסדר'.
המקהלה שרה 'עוד ישמע בהרי יהודה' במנגינה שאיש לא הכיר. בשולחן הסמוך להודיה דיברו גברים מגולחים למשעי על הפקקים בדרך, ולא יאומן איך הג'י-פי-אס רצה לקחת אותם דרך איילון, אבל בווייז מישהו דיווח שלא ואתם יודעים שעכשיו גוגל קנו אותם החארות האלה משתלטים על כל השוק אבל מה הקטע הוא רצה אחרי זה לקחת אותי בעוקף, אצלי בכלל הוא לקח אותי לחניה הקרובה שהיתה איזה קילומטר מכאן, רטן אחר.
הגבר שאמר את המשפט האחרון ביקש מהודיה להעביר לו את המים שהיו לפניה. הוא היה נראה דומה מאד לפנחס בלום, אבל להודיה לא היה כוח לחשוב על זה. אהרון התעכב בשירותים. המקהלה התחילה לשיר את 'מעוז צור', והגיסה בסגול, שישבה מאחורי הודיה, המהמה אותו בזחיחות מנומנמת. הודיה מזגה לעצמה כוס בירה.
הגברים בשולחן הסמוך פיהקו כמו אריות. אחד מהם למד בהתלהבות כבושה מספר שנראה כמו גמרא. אבא של אהרון התעורר וביקש מדוד הכלה לומר מספר מילים. הדוד לקח את המיקרופון, ואמר: 'מספר מילים. חה חה חה', והצטחק בצרידות. 'אנחנו, ברוך השם, זוכים היום להיות בשמחת האירוסין של הודיה. הודיה', הוא הטעים את המילה, 'הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו. הודיוּשקה שלנו' – הודיה מעולם לא שמעה אותו ולא אף אחד אחר קורא לה כך – 'ברוך השם מצאה את בחיר ליבה. בפרשה מסופר על בלעם שרוצה לקלל את ישראל. ובאמת נשאלת השאלה, לכאורה, ונדמה לי שרש"י במקום שואל את זה...', אהרון חזר בינתיים וחייך אל הודיה. היא חייכה אליו בביישנות בחזרה. היא הרגישה שעשרות פרצופים מסתכלים עליהם, אבל שמחה מאד לראות את אהרון. הדוד, ששמו היה משה, שם בנאלי לכל הדעות, סיים לדבר. משום מקום התחיל מַגְבר רב עוצמה לצרוח 'אשריכם אשריכם אשריכם, תלמידי חכומים, אוייי אשריכם אשריכם אשריכם תלמידי חכומים', חבריו של אהרון מהישיבה בה למד עד לפני שנתיים רקדו בהתלהבות. אחד מהם ניסה – ללא הצלחה מיוחדת – להערים על אפו כיסא עקום רגליים, מה שכנראה היה אמור לשמח את אהרון. הודיה שתתה מהבירה. הרב פנחס בלום אחז בחוזקה בידיו של אהרון, שהיה נראה מבועת למדי, ורקד איתו במרכז המעגל. הוא משך אליהם גם את הסבא, שדידה באיטיות עם המקל. מישהו הביא לאהרון כוס מים וניגב את פניו במפית עם ריח של אורז. הוא היה נראה נלהב. 'שדברי סוירו חוביבין עלייכם ביויסר, שדברי סוירו חביבין', הזמר כמעט קרע את גרונו אי שם במחשב, 'עליייכם ביוייייייסעעער!!'.

הריקוד גווע והסתיים, והאנשים חזרו אט אט למקומותיהם.
אביה של הודיה, ששוחח כל אותה העת עם אחד מאחיו וחייך אל הודיה בחום, נשא דברים והודה שוב למי שבא מקרוב ומרחוק. אחר כך הוא העניק לאהרון במחווה חגיגית ובחיוך גדול סט מוקטן של גמרא. סבתו של אהרון משכה באפה. נראה היה שהיא מתרגשת מאד. המקהלה חזרה לשיר משהו. הודיה שתתה כוס בירה נוספת. האיש שלמד בגמרא כמה רגעים לפני כן ניגש אליה ואמר לה מזל טוב בלבביות. היא הודתה לו.
לפתע, התרומם הסבא, חטף את המיקרופון מידיו של אביו של ארון, והכריז שיש להם במשפוּחה שיר המעיילס מיוחד לשבע ברוכס, והוא התחיל לשיר בקולי קולות, 'שיר המעיילס בשוב אדוינוי, את שיבת ציון היינו כחולמים, אאה אאה אז ימלא שחוק פיאינו'. מקהלת המסכות הצטרפה בהמהום. הסבא התנדנד מצד לצד. אביו של אהרון זינק עליו ועל המיקרופון והחזיר אותם למקומם. הַמְהוּמה הקטנה שהתחוללה שכְכָה כעבור רגעים מספר. המנה האחרונה הוגשה, גלידת פרווה בטעם וניל של גלידות פלדמן, טעימה באופן מפתיע, שגררה גל לחישות מהאגף הנשי. אהרון, 'כבוד החתן' לדברי אביו, כובד לומר מספר מילים.
אהרון החזיק במיקרופון וחייך. 'ברוך השם', הוא פתח, נרגש מאד – מספר ראשים הורכנו את פלאפונים משוכללים – 'אני והודיה זוכים, בשעה טובה, להקים בית בישראל'. אביה של הודיה מחא כפיים וחייך בהתלהבות, יחד עם עוד שני קרואים שאהרון לא זיהה. 'באמת אחרי תקופה כל כך ארוכה, בשעה טובה אנחנו זוכים ל"ואירשתיך לי לעולם, ואירשתיך לי בצדק" ', הוא חייך אל הודיה. היא התעקשה לזהות דמעה בזווית עינו.
'בפרשת השבוע מסופר שבלעם רוצה לקלל את עם ישראל ונמצא מברך, והוא אומר', הוא הגביר את קולו, 'מה טובו אוהליך יעקב, מפרש רש"י שבלעם ראה שאין פתחיהם מכוונים זה כנגד זה. ובאמת הסוד הזה של האינטימיות...', הגבר שביקש מהודיה את המים פלט גרעפס קולני, מה שהקשה עליה לקלוט את המשך הדברים. נראה היה שאיש לא שם לב. הגיסה בסגול הציצה בשעונה בעצבנות ותיקתקה בפלאפון שלה. ראשה של הודיה נהיה כבד עליה. המלצרים, שלמדו בתיכון הסמוך, התחילו לפנות את השולחנות. המקהלה נעלמה. '...בית מתוך תורה, מתוך קדושה', אהרון עמד לסיים. הוא הרים את עיניו. איש, מלבד הודיה, לא התבונן לעברו. הגברים היו שקועים איש בפלאפונו, והנשים לחששו ביניהן. אימו של אהרון בהתה בנקודה לא ברורה בחלל. ראשו התחיל לכאוב. הוא ניסה לחייך, אבל במקום חיוך יצאה לו רק עווית מוזרה. הוא סיים מהר את דבריו, וחזר לשבת ליד הודיה. האירוע הלך והתקרב לסיומו. החברים של אהרון הלכו.
גיסותיו של אהרון ודודותיו התיישבו בשולחנם של אהרון והודיה. 'אז איפה אתם הולכים לגור?', שאלה מי מהם בחיוך, תוך שהיא מרקידה ילד קטן על ברכיה. 'אממ... כנראה בירושלים איפשהו'. 'מה זאת אומרת איפשהו? כמה זמן יש עד החתונה? חודשיים? תתחילו לתקתק!', אמרה, נסערת, הגיסה בסגול. 'נורא יקר בירושלים, לא?', אמרה אחרת, 'אני זוכרת כשאנחנו התחתנו', היא הדגישה את הא-נ-חנו,  'נורא היה קשה. וההורים לא יכלו כל כך לעזור, לא. היום, ברוך השם, יש יותר אפשרות, אבל אה...'. אהרון זע באי נוחות. הוריו וחבריהם הצטרפו גם הם לשולחן הגדול. 'אז איזו שנה את בעצם, ב... מה אמרת שאת לומדת?', 'ארכיאולוגיה'. 'אז איזו שנה את?'. הודיה בקושי שמעה את השאלה האחרונה. היא לגמה באיטיות מכוס הבירה שבידה והסתכלה במבט מזוגג על הגיסה בסגול, ודמיינה אותה באחת המסכות של המקהלה. הנשים המשיכו להתלחשש.
'פוסטמודרניזם!' אהרון צרח פתאום. כל הנוכחים הרימו את ראשיהם בתדהמה. 'חרצופים! תיקתק! קולורבי! קרחת! קקי! מסריח! מסריח! אהה, אההה!!'. אימו של אהרון פתחה וסגרה את פיה חליפות. אביו התרומם על הרגליים וזינק לעברו, אך אהרון תמרן ימינה. 'אה אה, אה אה', הוא התנשם בהתלהבות, ופרץ בצחוק מטורף. האורות מהספוטים החזקים התחילו להסתחרר סביבו. הודיה כבשה את צחוקה בכף ידה. כוס הבירה שבידה התנפצה על הרצפה. האנשים זעו באי נוחות בכיסאות, וכמה מהם אף החזירו את הפלאפון לכיס. שקט השתרר.
אהרון לפת את ידה של הודיה. הוא הסתכל לצדדים בבהילות, מחט את אפו בידו, מחה אותה על הכיסא הסמוך עליו ישבה סבתו, ושעט יחד עם הודיה במהירות החוצה.
 

~
תמוז תשע"ג,
ירוחם 



אירוסין בריחה משפחה צביעות

© כל הזכויות ליצירה שמורות לקל וחומר
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ב תמוז ה´תשע"ג  
של הבנאלי, של השגרתי, של המאוס כבר.

מצוין.

אמנם לא הבנתי למה הודיה כ"כ מדוכאת וחשבתי שהסיפור ילך לכיוון היותר עמוק, אבל גם קקי ופוסטמודרניזם זה מצוין.
כ"ב תמוז ה´תשע"ג  
ומה שזליג אמר, בצורה מעט אחרת.
כ"ב תמוז ה´תשע"ג  
שמע,
אם אתה רוצה להרוס לעצמך את החיים, בהצלחה. אני עם זה גמרתי.

זה כתוב כל כך טוב, לעזאזל. והסוף מעולה. אין דברים כאלה. ברצינות. אתה לא מבין כמה הזדהות עוררת אצלי. ודווקא בסוף. לפעמים אני רוצה להיות בדיוק כמוהו.

אבל כמו שצ"ק כל הזמן אומרת פה כל הזמן, זאת פשוט השאלה על איזה חצי של הכוס אתה בוחר להסתכל. ואני כבר מזמן החלטתי שאני בצד של האלה שרוצים ליהנות מהחיים, גם אם זה אומר להתעלם קצת מכל השקרים.

(תדע לך שזה אפילו יכול להיות כיף, אם אתה נכנס לזה. לומדים להתעניין בכל השטויות האלה של הלהסתדר בחיים, וזה אפילו משתלם.)

(זאת היצירה השלישית השבוע שאני נכנס בה לדיונים על פוסטמודרניזם, ואני מרגיש שכבר עברתי מזמן את הגבול. סליחה מראש. ואולי לכן אני איעדר מהמשך הדיון, ואולי אני אשבר ואגיב בכל זאת..)

נ.ב. אבל כן, אירוסין זה מה זה מיותר
כ"ב תמוז ה´תשע"ג  
חוץ מזה שבאמת פיתחת הרבה ציפיות, במיוחד מהדמות של הודיה (המודעות, הבירה), ובסוף לא גילינו אצלה כלום חוץ מהצחוק (שיש בו משהו נפלא, היא ואהרון חולקים משהו חשאי משותף).
כ"ב תמוז ה´תשע"ג  
כ"ב תמוז ה´תשע"ג  
בכל אופן, יש לי תקווה שיום אחד יהיה אפשר למצוא מקום לאמת ולכנות. אולי גם זה יהפוך לבנאלי יום אחד, אבל לשם אני חותר. אתוס חדש, שקט יותר, נעים יותר. אמן. זה א'.

ב', זה שזה תיאור מדויק חיצונית, אבל לא נוגע באמת בדמויות, מה שהיה מאפשר לראות גם אותם באור אמיתי ולא צבוע. במידה מסוימת. כמו ששרה שילה עשתה ב'שום גמדים לא יבואו'.

וחבל לי, מעט מן האור, שאתה בוחר להסתכל על הצד המלא במקום לנסות לשנות את הנוזל.
כ"ב תמוז ה´תשע"ג  
עם ניסוח סביר מינוס ותשובה לא משהו.
(מעט אירוני לכתוב סיפור קלישאתי שמאשים את החברה בקלישאות. אולי זו כוונתך?)
כ"ב תמוז ה´תשע"ג  
בדיוק כמו שרצית :)

סתם רציתי למשוך אליך קוראים של "תגובות אחרונות" על הדרך עם הפסיחה הזו. ולהגיד שהצלחת להעביר את תחושת המיאוס בצורה שלמה מאוד. ושזה כתוב טוב מאוד, כמובן וכמובן.

כל כך סבלתי מהתיאורים שאני מודה לקדוש ברוך הוא (אבל לא 'ברוכהשם ברוכשם'. באמת) שהמשפחה שלי לא כזאת, אפילו לא קצת. ונראה לי שזה אפילו יותר קשה לקרוא את זה ככה פרוס לפניך מאשר להיות נוכח באירוע מהסוג הזה.

והסיום, כמובן. אולי קצה של רמיזה לתבואה המשוגעת? להכנס לתוך השגעון כדי לזכור שאתה שפוי מול השגעון החבוי שבמקובל והלעוס?
(ושתדע שיש לי משחק כזה עם חבר מאוד טוב שלי, לקחת סיטואציה רשמית ולפרק אותה מהשורש (בדמיון, בדמיון) עם מעשים קיצוניים לא צפויים וחסרי משמעות. זה נותן לנו פרופורציות נכונות, או ככה לפחות אני רוצה לקוות)

תודה, דויד.
כ"ב תמוז ה´תשע"ג  
זאת אומרת, מעלה תחושת קבס מדוייקת מאד.
וכמה זה כיף כשאפשר לשבור מוסכמות!

[אומרת הבחורה שהייתה אתמול באחת הטיילות בארץ, ונעמדה באמצע הטיילת בזרועות פרושות והסתובבה עד שיגעון. זה כ"כ כיף להיות עפיפון!:)]
כ"ג תמוז ה´תשע"ג  
זה לא עושה לי טוב.
וגם הכתיבה הרבה פחות טובה משלך בדרך כלל.

אני מתכוונת, זה לא שזה מעצבן כי זה טוב וכואב וצודק כל כך. זה סתם.
הסוריאליזם, שיכול להיות נפלא, מרגיש כפוי. פינות לא נסגרות, שאלות ללא תשובה, ואפילו לא מוצגות מספיק טוב כדי להישאר שאלה.

אני מקווה שאתה יודע שאני מעזה לדבר ככה כי אני מכירה אותך, ודווקא כי יש יצירות שלך שאני מאד אוהבת. מוזמן למחוק, אם תרצה, אבל
לעזאזל, יוסף, אני פשוט לא מבינה את זה.
כ"ג תמוז ה´תשע"ג  
ראשית, היצירה יצאה כך. זה מה שהיה לי בראש (בעקבות כמה חוויות), וכך פרצו המילים. לא באתי להעביר תחושות מדויקות של קבס או משהו אחר, ולא עשיתי כאן "תכנון הריון". כמובן שאחרי שזה יצא עבדתי לא מעט כדי לערוך ולדייק את זה, אבל כך זה בא. לכן הדיבורים על "שאלה שלא נפתרת", או "תשובה" לשאלה שמועלית לא כ"כ רלוונטיים מבחינתי. בסיפור כתובות תחושות שמלוות אותי הרבה זמן, ודווקא הצחוק עליהם נותן לי הרבה כוח וחיוך לעבור אותם (וגם הנוכחות של אחי, שמוזכר בהקדשה).
שנית, סצינת הסיום - במובנים רבים - נכתבה עוד לפני שאר הסיפור, וכלל לא שמתי לב שהודיה יצאה מורכבת ומלנכולית. גם הבירה היתה בחירה כמעט סתמית. וזה גם חצי תשובה לזליג, ריח גנים וניק.
הנקודה שלי יותר מפריעה במה שיצא, וכאן אני מזדהה עם ידידיה (אזמרגד), היא שמהסיפור עולה שהאופציה היחידה של אהרון והודיה להישאר שפויים היא לצרוח קקי/פוסטמודרניזם- ולברוח. ובאמת זה המקום שאני נמצא בו כרגע. אני מקווה שבהמשך החיים אני אגיע למקומות אחרים.

[ריחו"ש (שונא לקרוא לך ככה. כבר עשית אאוטינג?), אַת לא מבינה אֶת מה? יש כל מיני זויות הסתכלות על החיים ועל אירועים שכאלו. זו אחת מהן. שם אני נמצא כרגע. למה 'לעזאזל'? מה קשה כ"כ להבין? וסתם מסקרנות אשמח לדעת איזה יצירות כן אהבת].

תודה לכל המגיבים,

~
יוסף
כ"ד תמוז ה´תשע"ג  
מה שלא היה מובן לי הוא למה לכתוב יצירה שאומרת כולה אוףאוףאוף יאושיאושיאוש. זה לא מוביל אותך לאף מקום.
אני מרגישה שכשאני כותבת תחושות קשות, אני צריכה לעבור איתן משהו בכתיבה שלי. לא להשאיר אותן שם. להקצין, לעיתים. לתת מקום לפתרון, גם יכול להיות. אבל משהו צריך לקרות.

הרי כל זה כבר נאמר: פוסטמודרניזם, מאיסה בכל, נשים במסכות, סמלים שאינם משנים, בעצם (מה הקטע של הארכאולוגיה הזו, קרציה). אז מה העניין. מה חדש.
אבל במחשבה שניה, לגיטימי להשאיר את זה שם, אם זה שם אצלך. חבל, בעיני, אבל לגיטימי.

אני גם כן מזדהה עם הנקודה של אזמרגד, שכדאי לפתח את הדמויות כדמויות. לא רק בקטע של להראות מפלט נוסף, גם אם אין מפלט - שנכיר אותן, שהן לא יהיו צלליות קרטון פלקטיות של מתארס וארוסתו.

תוכנית - אירוסין הוא מהשמחות החביבות עלי. נכון שהכל אותו הדבר, מהדמעה בעין של האמא עד למבט המאוהב של הזוג דרך, אתה צודק, כל דברי התורה המייגעים. אבל למי אכפת שזה אותו הדבר? הם מתארסים, אין דבר גדול מזה. ושוקולד זה טעים גם בפעם האלף שתאכל.
התסכול של הזוג כאן הרגיש לי זר. כמה יכול להיות שזה כבר מעצבן אותם להיות בשמחה שגרתית ורוטינית שכזו? זה האירוסין שלהם. נגיד, כשאחים שלי התארסו, שאלו שמחות שחוויתי ממש מקרוב, אני לא חושבת שהם כל כך זכרו משהו מהערב חוץ מאת בן הזוג. מבחוץ, כאורח, ברור שזה שונה. אבל אתה כותב את זה מנקודת המבט שלהם, לא שלך.
אני לא יודעת באמת להסביר מה הציק לי. אתה מבין?

[יצאתי מהמגירה לפני מלא זמן, אפשר לקרוא לי רעות. יצירות שלך ששמורות בקנון הפנימי שלי? נניח, קידוש לבנה, או נועהלה, כמובן.]


כ"ד תמוז ה´תשע"ג  
שלום,
מתלבטת איך להגיב. כי בגדול - לא אהבתי. אבל זה לא אומר שזה לא טוב.

בשונה(?) מהמגיבה מעלי, אני דווקא לא חושבת שיש בעיה עם יצירה שכולה שלילית, וגם לא עם כזו שנשארת ברובד הביקורתי בלבד.
אלא שהביקורת צריכה להיות טובה ומוטב חריפה. הביקורת, והדרך שבה היא מובעת.
פה יש לי השגה.
אני אוהבת כשתיאור של סיטואציה כבר מעביר את המסר בעצמו. שהאמירה נשזרת דרך התחושה הדקה שמצטברת לקורא במהלך הסיפור (אמרו פה קבס). במובן הזה הצלחת לגמרי.
אבל הסוף, הסוף, נראה שפשוט התעייפת ופוצצת הכל בבת אחת.
אני לא מפחדת מפיצוצים, אתה מבין? ממש לא. אבל ברובד המחאתי, זה פשוט לא עובד.

למה? כי הצבת בעיה, וקפצת לפיתרון הכי ילדותי ומטופש שיש. לברוח.
עם השאלה (שלא-התכוונת-לשאול, בסדר) אני יכולה להזדהות. אבל התשובה שהצבת (כן, הצבת, גם אם לא התכוונת) כל כך גרועה - שהיא גורמת לי להרגיש שמישהו פה חילטר-תחקיר ולא *באמת* נגע בבעיה. לא כל שכן, לא *באמת* ניסה לפתור אותה.
אתה מבין? בעיה שמישהו ניסה לפתור אותה ולא הצליח היא נושא הרבה יותר חזק מבעיה שמרגע שעלתה הגיבור בעיקר בורח ממנה.

ואולי כל זה קורה בגלל שכמו שאמרת (טוב, במילים שלי, ברוח המילים שלך) - לא תכננת את ההיריון הזה, הקאת אותו.
ואני חושבת שיש לנו אחריות גדולה על הדברים שאנחנו מולידים, ולא שאכפת לי שיש בעולם גם "ילדים לא מוצלחים" (...), אני רק חושבת שיכל לצאת מפה הרבה יותר.
[ואולי לזה ריח ורדים שדהה התכוונה?]

מקווה שיצאתי ברורה, נראה לי שלא מספיק...
וכמובן - דעתי הדלה. נשמע שיש לך פה קהל קבוע שחושב אחרת ממני.
כ"ז תמוז ה´תשע"ג  
שאמרו, ככל הנראה, אירוך של משהו שהרבה אנשים כאן אמרו בקיצור.
המקום הזה שאתה מציג, אני חושבת, מוכר לרוב האנשים כאן. אבל חוץ מזה שהדמויות שדווקא אמורות להיות עמוקות ומורכבות די מקורטנות, אולי במידה מסוימת אפילו קצת יותר מהדמויות הסטריאוטיפיות שהצגת- אתה לא מציב פתרון. לא אחד אמיתי, לפחות.
ולא שאני אומרת שחייבים להציב אחד. לא תמיד יש. אבל אם אתה מתיימר לעשות את זה- תעשה, אל תמכור אותנו בשקל. אל תברח החוצה בצעקות, זה הכי קל. תשקיע בנו, תשקיע בך.

(ואני כל כך לא באה כאן מעמדת ה"בואו נאמין שהחיים שלנו נהדרים אפילו שהם לא כאלה". גם בחיים ובשיח שלי אני לא כזאת, לא בטוחה שהדברים שאמרתי כאן באתר לאחרונה הובנו כהלכה. אני בסך הכל מצפה ממך, בתור יוצר [ואדם, אני משערת] מוכשר ואינטליגנטי- אסכים או לא אסכים עם תפיסת העולם שלו- להשאיר אותי עם משהו ביד בסוף הסיפור. אפילו אם המשהו הזה הוא הריק, בסדר? אבל שיהיה ריק אמיתי, ריק מושכל. לא קלישאתי.
מצטערת שיצאתי חריפה, משהו בסיפור הזה הקפיץ לי כמה פיוזים. אולי זו ההצטברות, אולי זו באמת אכזבה כי אני חושבת שבתור כותב אתה מסוגל ליותר מזה.)
כ"ז תמוז ה´תשע"ג  
"ככה הסיפור נולד" או אמירות כאלו לא עוברות אצלי, צר לי. יש לך אחריות, אחרי האחריות ככותב- אחריות כמפרסם, על הבחירה שלך בפרסום. למה בחרת להגיש לנו את הסיפור כשהוא כזה.
כ"ז תמוז ה´תשע"ג  
(תסלחו לי על ההצפה, בכל זאת אני עושה עוד שלושה דברים במקביל וקשה להתרכז)

*בואו נשים את זה על השולחן- לפתוח פה דיון נוסף על הפוסטמודרנה או שעדיף כבר לעבור לפורום? כי יש לי מה לומר, גם למעט מן האור וגם לאזמרגד, אבל אני מרגישה שזה לא צריך להיות המוקד פה והיצירה עצמה, באיכות או ברמה שלה בתור יצירה, תלך לאיבוד. ודווקא זו נקודת התורפה שביקשתי להצביע עליה, לא תפיסת עולם כזו או אחרת.

*השיר שציטטת בהתחלה. אחד השירים שהכי.



(ואירוסין זה אכן מיותר.)
כ"ח תמוז ה´תשע"ג  
אמנם לא מספיק מדוייק ומלוטש כמו בדרך כלל אצלך. מעביר את התחושה, כמו שאמרו כבר לפני. קריסטל מנגו, לעזאזל. וכיסויי הראש והמתוך-כך וכל היתר. אני מכיר את התחושה הזאת עד מיאוס, ולפעמים היא צובעת לי את כל דרך ההסתכלות על העולם.

ומה עכשיו

כ"ט תמוז ה´תשע"ג  

מזדהה עם מה שכתבה לך צ"ק.
לא הצלחתי להרגיש שאני "מכירה" את הדמויות עד הסוף אלא רק באופן חיצוני, צבוע.
אין כאן פיתרון לשאלה שהצגת. אולי לא קיים פיתרון כזה גם במציאות וזה בסדר, אך הנקודה היא שאין כאן אפילו *ניסיון* לפיתרון אלא בריחה.
קראתי את זה כמו סוג של פנטזיה או מד"ב, לא מציאותי בכל אופן (עוד לפני השלב של הבריחה בפועל).
נכון, יש צביעות ושקרים ולא הכל יפה אבל לענ"ד זה תלוי גם מאיפה מסתכלים על הכל.

יש לך הרבה יותר טובים מזה.

תודה!
כ"ט תמוז ה´תשע"ג  
אני מרגיש קצת מוזר. קצת כמו אורלי קסטל בלום, שכותבת בשפה הכיפית שלה, בקטעים שלה, ובאים אליה הביקורות עם 'פוסטמודרניזם', עם 'אין פיתרון', עם 'שפה רזה ולא מהודקת'. בדיוק העליתי לכאן סיפור נוסף (מחכה לאישור) בסגנון כתיבה 'רזה' עוד יותר. אני לא חושב שכל יצירה חייבת להיות פולחת ומדויקת כמו "נועל'ה" או הקטעים שפרסמתי כאן לאחרונה. יש מקום גם לצדדים אחרים בחיים, חלקם – כמו שזה שכאן, למשל – ציניים יותר.
כפי שכתבתי בתגובה הקודמת שלי, אני לא רואה *רק* כך את החיים, אבל זה ציר שנעתי סביבו בזמן האחרון, והיצירה הזו, דווקא מתוך הציניות שלה, עושה לי טוב ונותנת טיפת מרפא. את כותבת, צ"ק, ש' "ככה הסיפור נולד" או אמירות כאלו לא עוברות אצלי, צר לי. יש לך אחריות, אחרי האחריות ככותב- אחריות כמפרסם, על הבחירה שלך בפרסום'. צר לי שזה לא עובר אצלך. למה אני מפרסם פה זה שאלה שראויה לדיון פנימי נפרד, אבל לא תמיד אני מפרסם פה מתוך האחריות הזו שאת מתארת. אני מפרסם, את לא חייבת לקרוא. אני לא חייב לך שום פתרון. כפי שכתבתי, כך הם פני הדברים אצלי כרגע, וכך ביטאתי אותם. אני לא רואה את עצמי אחראי על מתן פתרונות מורכבים ועמוקים יותר למצב הכאוב הזה שמתואר כאן. מצטער שהפתרון שלי "ילדותי" ו"הכי קל". זה מה שיש, כרגע, זה מה שמסתובב בראש. כרגע הבריחה היא הפתרון (ובעצם יש כאן משהו עמוק יותר, הצרחה של 'פוסטמודרניזם' מתגעגעת לשיח שבו המילה הזו לא תלושה כ"כ. מחפשת שיח כזה גם בתוך המשפחה או מסגרות אחרות שלא מכילות את זה). אולי עוד חצי שנה נזמר זמירות אחרות, מי יודע.
כמה פה כתבו שזה הרבה פחות טוב מהרגילים שלי. יכול להיות. לא אכפת לי. אני אוהב את החופש לפרסם יצירות בסגנונות שונים ובצורות ביטוי והסתכלות שונות, בלי קשר לרייטינג. גם אני מעריך את היצירה הזו פחו מאחרות שלי. סו וואט.
אני מסכים שהדמויות קרטוניות ולא מפותחות מספיק, אבל דווקא בהקשר הזה ארגמון זיהה בערך נכון (אם כי בגוון קצת אחר) שבעצם זהו "סיפור קלישאתי שמאשים את החברה בקלישאות". הסגנון האירוני מכוון לכך במדויק.

[רעות, ברור שהסיפור הזה לא נכתב מנקודת מבטם. באירוסין שלי אני (מקווה) לא אזכור את הסיפור הזה. החשוב מבחינתי כרגע היא המשפחה מסביב, לא הם]

תודה על התגובות,


~
יוסף
כ"ט תמוז ה´תשע"ג  
שאני מרגישה שאתה לא משאיר מקום לתגובה, ולא בגלל שהטיעונים שלך מוצדקים (אבל נו, אתה בטח תטען שלא התיימרת להיות צודק אלא רק להעביר את מה שאתה חווה, אז נרד מהמוצדקים). אתה פשוט אומר- אני החלטתי שאין תשובה, אני החלטתי שהכל גרוע, אני החלטתי לעשות מה שבא לי, לכו תתמודדו. ננה קננה.
כבר הדגשתי: אני לא מצפה לפתרון. אני הכי-הכי מקבלת את זה שלפעמים אין פתרון. אבל גם בזה אני מצפה לרמה מינימלית של כבוד. להגיד: זה שנשבר לי מהכל, זה שאני לא רואה אופק, זה שהכל כאוס- נותן לי רשות לעשות מה שאני רוצה- תסלח לי, אבל זה קטן בעיניי. אפילו קטן מאוד. וזה מקום שקשה ומאכזב מבחינתי לפגוש.
ציניות? ציניות זה אחלה. אפילו להתחמק החוצה בסוף, יודע מה. אבל לא ככה. פשוט לא ככה.

ובנוגע לאחריות שלך ככותב. גם האמירה הזו תמוהה מאוד בעיניי. איזו זיקה אמורה להיות לאחריות שלך ככותב אל המקום שלי כקוראת? האחריות שלי כקוראת מגיעה בשלב מאוחר יותר, והיא לא מסירה ממך את האחריות.
ובכנות, היית מפרסם את הסיפור הזה בקובץ סיפורים שלך? קובץ נבחר, בעוד שלושים שנה כשתהיה סופר מפורסם וידוע? אתה באמת מרגיש שזה מכבד את הקוראים שלך מספיק? (אם התשובה היא לא- קשה לי המקום של היחס דווקא לבמה הזו כמקום שבו מותר לשפוך מה שרוצים. אם היא כן אז כאן אני באמת פורשת, אין לי איך להגיב מול מקומות כאלה. זה גרוע בעיניי כמעט כמו הבריחה של אהרון בסיפור.)

אני באמת, באמת, באמת מצטערת שאני חריפה כל כך, ומקווה שלא תיקח את זה אישית. אבל אני מרגישה שאתה מסרב לייצר כאן שיח, במודע ובבחירה, ואלו האיזורים שהכי קשה לי להתנהל מולם.
כ"ט תמוז ה´תשע"ג  
את מדהימה. אני אוהב את הכנות הלא מתפשרת שלך, גם אם לפעמים היא מכעיסה אותי.

רק התכוונתי לומר שיש הרבה סיבות אפשריות לפרסום, לפעמים זה להוציא החוצה, לקבל בדיוק את התגובות האלה שאתם נותנים, של "צא מזה, תפסיק עם העין הרעה הזאת", תגובות שיכול להיות שהייתי נותן בעצמי לוּ ניק בלי ראש (שלא בכדי מוקדש לו הסיפור) למשל היה כותב סיפור כזה. אני חושב שזה בא ממקום של כבוד עמוק לקוראים, לא של זלזול.
לגבי ה"להגיד: זה שנשבר לי מהכל, זה שאני לא רואה אופק, זה שהכל כאוס- נותן לי רשות לעשות מה שאני רוצה- תסלח לי, אבל זה קטן בעיניי", נדמה לי שאת מציגה את זה באופן קצת דרמאטי. לא אמרתי שזה נותן לי את הרשות לעשות כל מה שאני רוצה, אלא שכואב לי שאת לא מוכנה לתת לי את המקום לומר: זה מה שיש כרגע, אני מתנצל שזה לא איכותי, לא עמוק. אני מחפש את הפתח ליציאה מזה, בהחלט. אני רואה את השפיטה שלך בהקשר הזה קצת נמהרת מידי. אם כי שוב, אני מבין מאד את הסלידה מטקסט כזה. גם רעות, קוראת וכותבת נוספת שאני מעריך מאד, חטפה בחילה מהסיפור. זה בסדר. אבל אני רוצה לתת לעצמי את המקום הזה של להוציא בלי להתחשב ברייטינג, בלהציג דעות שלפעמים אני עצמי לא מאמין בהם לגמרי ולא מחושבן איתם עד הסוף.
זה מתקשר לי לסירוב שלי, לדבריך, ליצור כאן שיח. באופן כללי אני בעד שיח. אפילו קצת מנסה לקדם אותו בכל מיני הקשרים. אבל כאן אני עצמי יודע את התשובות, יודע לענות לעצמי, אבל מרגיש שאני צריך לתת לזה את המקום. מבינה?

אבל שוב תודה, אתהרהר לי עוד.
לא נעלב, לא לוקח אישית. אל תדאגי.


~
יוסף
א´ אב ה´תשע"ג  
אהבתי שהסוף מכה בבום, תוך שניה.
לגבי הדיון שהתפתח: אני לא חושב שיש לך אחריות בבמה הזאת כמו פרסום ספר למשל. נראה לי שכרם בביכורים הוא סוג של בלוג, בלוג יצירתי אבל בלוג. כמובן, שכמו שאתה יכול לכתוב מה שאתה רוצה, באותו רגע אתה גם פותח אפשרות למגיבים לכתוב מה שהם רוצים, וזה חלק מהמשחק הזה.

התיאור מאד טוב. באמת כתיבה טובה שתופסת את הנקודות. לתוכן הכללי פחות התחברתי, אולי כי זה לא כואב לי מספיק, אולי כי אני מעדיף סוף אחר, התנהלות אחרת בכלל של הסיפור. התקלפות במקום שבירה. ואולי רבקה מרים כתבה על זה לאחרונה ב'שבת'.

(אולי אני לא מכיר מספיק את הכתיבה שלך, אבל יש קטעים שזה ממש הרגיש לי כמו ניק בלי ראש. הקטע של המקהלה, נגיד, זה ממש הוא)

א´ אב ה´תשע"ג  
אני מרגישה שנוצר כאן איזה שהוא ערבוב בין תוכן, או אמירה, לצורה. התגובה הראשונה שלי נגעה לשניהם, ואולי זו בכלל אני שהתחלתי עם הבלבול הזה. אבל בכללי:
ברמת התוכן, או האמירה, אני יכולה להסכים או לא להסכים איתך אבל זה המקום שאתה נמצא בו, לא יודעת כמה יש מקום לתת על זה הערות. אפשר לכאוב את זה, אולי. אפשר לנסות להתנגד. אבל אין לי יכולת להעיר ברמת ה"לא לגיטימי בעיניי לעשות כך וכך".
ברמת הצורה, לעומת זאת, הפריעה לי האמירה של "לפעמים פחות טוב, מה לעשות". ומול זה פתחתי את המקום של אחריות הכותב. ואולי זו בדיוק נקודת אי ההבנה שם: מבחינה תוכנית, אני מסכימה איתך שבמקרה ספציפי בו אני כבר מכירה את הלך המחשבה של כותב מסוים האחריות עוברת במידה רבה אלי, אם כי גם זה לא מדויק. ברמת צורה- אני חושבת שהמחויבות של כותב היא קודם כל לעצמו. אני לא חושבת שכל שיר שאני מפרסמת פה הוא מושלם ומדויק וחד. הלוואי. אבל ברור שיש לי רף עצמי מסוים, ואני מקווה שהוא גבוה מספיק, שאני לא אפרסם שירים שלא מגיעים אליו. אמרתי המון פעמים בהמון הקשרים- גם תוכניים וגם צורניים- הכל ראוי להיכתב. לא הכל ראוי להתפרסם. לכן שאלתי את השאלה על אוסף הסיפורים. אני מסרבת לקבל את ביכורים כמקום שלתוכו אפשר לזרוק מה שרוצים וללכת. אני מצפה מיוצרים רציניים כאן לפרסם יצירות בעלות רף מסוים. בוודאי שהסיפור הזה הוא ברמה מאוד גבוהה יחסית לרוב אלו שעולים (כידוע, אין הרבה כותבי פרוזה טובים באתר, אם כי לדעתי הם הולכים ומתרבים, למרבה השמחה. עדיין אי אפשר להשוות לכמות כותבי השירה הטובים). אבל ביחס ליצירה הכללית שלך- הוא מאכזב- ואני מצפה מיוצר לעשות את הסינון הזה.

(וכן, אני מבינה לגמרי את הרצון שהתחושות האלו או האמירה הזו יפגשו קהל, גם אם הם לא מנוסחים בצורה הכי טובה. ועדיין.)
ה´ אב ה´תשע"ג  
סך הכל, די שונה מהכתיבה הרגילה שלך, היה נראה שהתנסת בסגנון שונה, למרות שברור שמזהים אותך בסיפור הזה בכל זאת. החוט המקשר חזק יותר.
(הייתי משנה את הביצוע של התפנית הפוסטית בסיפור. לא'יודע, לא אהבתי את זה שזה נפתח במילה "פוסטמודרניזם", אבל שוין, זה לא כזה חשוב, ולא יודע איך בדיוק הייתי עושה את זה).
שכוייעח.

ב´ אלול ה´תשע"ג  
מוכר הסיפור הזה,התיאורים מצוינים,
רק לזכור שיש עוד דרכים לשכחה ולא בכולם קל למאוס כמו בזו.
י"ג אלול ה´תשע"ג  
רק רציתי לומר מזמן שיש כאן התבגרות

זה קל יותר בקצוות להוציא יצירות מרגשות, מתוך אופוריה או על סף תהום, או בטבע - שלא מכלים ולא חונק ומאפשר שחרור ו"היי",
כמו נעהל'ה, כמו כנפיים וכמו "עם שחר" (שאת דעתי עליהן אתה יודע, ועדיין)
אבל כאן פעם ראשונה בסיפורים שלך שאתה מתמודד עם היומיום, עם האנשים, עם היישוב, גם אם הוא יוביל למסקנה לא מי יודע איזה.

וזרם תודעה, זה גם סגנון שמייצר משהו שהוא רק אימפרסיוניסטי,
אימפרסיוניזם הוא נשגב, הוא הפסגה בעיני, אבל לא תמיד הוא מתאפשר.
אני זהירה עם זה, אבל אותי זה קצת מרגיז אם מבססים הכל הכל על אינדווידואליזם קיצוני, על מבט שהוא תמיד מתוך הפופיק של עצמי,
ופה יש משהו שנותן למציאות כהווייתה (אם היא קיימת בכלל, בסדר בסדר) יותר מקום,
פורט את הקיום לפרוטות של עיקר וטפל, כוסות שתייה קלה, ניגוב זיעה, שיחות חולין, אירוסין,
גם אם סלידה כרגע, והשטחה של הדמויות,
יש זרעים של אורך-רוח
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד