המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
אילת / זכרונות כנרת
בביכורים מאז ח´ תמוז ה´תשע"ג

אילת.

מקום לברוח אליו, מעבר לסוף, מעבר לְסוּף, עולם אחר, אור אחר, קולות אחרים, חולות אחרים, מה יש בך אילת. לזיעה יש ריח אחר באילת, וטעם אחר, ורחוק, תמיד ההכי-רחוק, רחוק עד הינתק, עד בלתי לכת ברגל, רחוק עד פחד בלילות, אילת אדומה, עירומה, אבנים אחרות, מה יש בך אילת, כל כך כמעט, כל כך על הסף, כל כך עוד רגע ונגעתי, מה כאן.

אילת, יבש מעבר ליבש, מדבר מעבר למדבר, אפילו קווי הגובה אחרים כאן, צופנים יותר, מאיימים יותר, ולילות המדבר המקולל ההוא לוחשים בפי האפעה הרע, הקטלני, והעכן הנדיר, הקטלני לא פחות, המותיר עקבות מוזרים בחול. ומלאכיו הקטנים יותר של המוות במדבר, עקרבחול וקטלן ונבו, ועוד נוראים מאלה, בניה נטולי השם של הארץ החרוכה.

בשעות היום הלוהטות, הלוהטות עד לובן, היה חרדון הצב הגדול, הפראי, המכוער והבלתי מזיק מגיח כאיזו הזיית דרקון מעוות שהיא מבעד לאדי החום המתאבכים, מחולל בחום הנורא את מחולו הטרוף של מלך החולות. הזוחל המפלצתי אינו צמא לעולם. צמאים אינם חיים כאן. לא בשעות היום, בהתלבן החום באור הכבד, המסמא.

בשעת החסד הקצרה שבטרם שחר היו גם הם אוזרים עוז להציץ מחוריהם, הקוצן, המריון והירבוע, ללקט את הדרוש להמשך קיומם העלוב, הנרדף. בעלות האל העריץ, האכזרי, של הארץ ההיא אל מעל לקו האופק המחורץ שלה, שבים נרדפיה ונבלעים בחולות. רוח חמה, צחיחה, תטאטא את טביעות רגליהם הזעירות, ותעלה אותן בענן אבק אל הרקיע הרוטט, מנחה לאל המוות ההוא.

אין קוצים בעולמה של אילת, אין לשון עשב. אין עץ זולת האשל הקדמון, התנ"כי, שעלעליו-מחטיו האפורים-ירקרקים רוויים מלח רב כל כך שצביריהם מותירים טלאים לבנים בחול. בחיקו שורצת ברקנית האשל העצומה לגודל, תכשיט ירוק לגרוגרת המדבר. בשעות הלבנות צונחים פגריה המיובשים של חיפושית הפלא מן העץ. הכל נאסף אל החולות.

שום חרק אינו מנחם את פתילת המדבר בבדידותה. צבעה הירוק אינו משטה באיש. במדבר יהודה שבצפון הרחוק מכרסמים שפני הסלע את עליה הגדולים, ופקעת הצפעונים שבלב פריה החולני, תפוח סדום הנזכר במשנה, משמשת את הנוודים למאור; לכאן אין הרועים באים, אין השפנים חיים. הצמא גדול מדי. הירוק-הירוק הזה זועק אל הקוצן והירבוע: סורו ממני, טמאה אני, רעילה.

ובמלחות המרות, בשטח ההפקר הירדני, עולים שיחים בשרניים, מאובקים, מלוחים עד דמעות, מן האדמה הסדוקה, החיוורת, זוגן ואוכם וסלוודורה, בלתי מופרעים בין סיגי התיל העזובים שבשדה המוקשים הישן – שלנו או שלהם? – ומעניקים צל מצער לזנבן, המצווח נוכח מלתעות האפעה ומדמה כי בן המדבר הוא, ולישימונית דקת האיברים הפוערת לוע נואש. אל המדבר עצמו אינם מעזים.

את מחיר החיים בה גובה המלחה בדמות החנקן הבא בחטף. את קטלו הוא משפד על ענפי השיטה. זוג מוזר הם, העץ מעניק החיים ועוף המוות המצטחק. התרמילים הסלילניים המשונים נערמים על הקרקע הרעה, שנה אחר שנה של יובש, ומשמרים תחתם איזה רמז לחלוחית שהוא, זכר לשטפון מדומיין שמכבר. כאן נוברים חיים עסקניים, הפרעונית ושארי בשרה הזעירים, מאושרים ואסירי תודה, עד בוא קצם באבחת הציפור ממעל.

אילת. עציון גבר. יש משהו גברי מאד במדבר הניחר הזה. ההרים עקרים, נזעמים, ושמותיהם שלמה ורחבעם ויהושפט ואסא. יש גם איזו איילת החבויה אי בזה – ואולי לא איילת. מה לפרסותיה הדקות של איילת עדינה בערוצים הצרים ההם. אך אפשר איזו יעל שהיא, מכל מקום, יכולה להם, להרים האלה, באיזה קיום עקשני, מטפס, נאחז.

אין אדמה בהרים. סלע אל סלע, סלע לפנים מסלע, ולבה הסלעי של הארץ שחור משחור וקישח וקמאי, גנייס ושיסט וצפחה, ומקשיח והולך ומשחיר והולך עם העידנים החולפים, ובהיחשפו במקומות והנה הוא פצלות שחורות, דוקרניות. לאחדים מזקני העיירה יש בבתיהם תמונות ממוסגרות בנות חצי מאה, ובהן חונקת שכבת שלג את ההרים השחורים האלה. יש בתמונות ההן משהו מטריד, אפשר מטיל אימה, משהו שלא מן העולם הזה. 

והים. אחר על כל אחר הוא ים אילות. כחול אחר, מחשמל, עמוק אחרת וצלול אחרת ומלוח, מלוח, מלוח אחרת, מלוח על כל מלוח, ולגליו כתרים לבנים, חדי קרן לבנים המתנפצים אל החוף עם הגיאות. ומעמקיו רוגשים חיים צבעוניים ללא קול, צדים וניצודים ואוהבים ומשריצים ומתים בדממה. האנארכיה שוררת כאן, כל הגדול מחברו בולע את חברו, ואין הם מעלים בדעתם ולעולם לא ידעו כי במרחק כמה מאות צעדים מהם מולך מפלץ משוריין בחסד האל. אל רחום הוא לבני הים, כשם שהוא אל קנא לשוכני החולות.

היו ימים אחרים. ימי שרב קדומים, ימי הבהלה לנחושת, ואלפי פטישים הלמו בסלע החי ופירים כרסמו אל לבו, וגברים עירומים ממתניהם ולמעלה זחלו בהם כחולדות, לו ידע הסלע חולדה מהי. והוא נאבק בהם כאשר מצאה ידו, ולא כל היורדים אל תוכו שבו ועלו. בלהיטותם לחשוף את העורק הירוק פעמים מוטטו על עצמם את בשרו האדום של הסלע, שבלע אותם בשתיקה.

אך כאבה של הארץ קהה היה, והגברים קצרי ימים. הם הבעירו תבערות גדולות בכבשנים של עורות גמלים, כדי להפיק את ליח הנחושת המתה, שלא יכלה לתת להם חיים. אך האש סחטה את מימי חייהם וקירבה את קצם. והארץ בלעה את זיעתם המתינה. והאל הנורא, אל הצמא והחום, היכה אותם בעלפון ובמוות מיוסר, והאבק כיסה אותם. ובבוא השיטפון העכור נשא אותם אל ים מצרים, והם נשכחו מלב.

והעיר הנבוכה מסתגרת בלילות, ומחרישה את פחדיה בתופים ובקול צחוק היסטרי. ואורותיה הסגולים מהבהבים מדלת לדלת, מאותתים זה לזה: עוד יום עבר. אנחנו עוד כאן. לא בלענו הים ולא התהפך עלינו המדבר. והים לועג למשובתה, והחולות שותקים לה. והזמן שהוא עבד החולות ישכיח גם את אלה, כשם שהשכיח את הראשונים, והחול יבלע הכל, ואיש לא יבוא יותר אל הארץ הרעה ההיא.



אילת חול ים מדבר

© כל הזכויות ליצירה שמורות לזכרונות כנרת
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"א תמוז ה´תשע"ג  
זה קטע - זו סוג של מסה - זה שיר הלל עוצמתי - שבקע מהרבה מוזה - למקום של חום וטבע.
כ"קטע" - כמלל שאינו מתיימר להיות שום דבר מוגדר, הוא חזק הרבה יותר. זו בלדה, סרנדה רומנטית כזו שמזכירה ימים טובים.

צריך לתלות את זה במרכז מבקרים איפשהו שם, בדרום...
י"א תמוז ה´תשע"ג  
תיאור נפלא של הטבע עם תחושות אנושיות עמוקות.
תודה.
י"א תמוז ה´תשע"ג  
חייבת לצרף את השיר של חיים גורי

יש אנשים שאינם יכולים לחיות
במקום הזה,
שקט להם מדי
צהוב שאפשר להשתגע.

יש אנשים,
שאלוקים גדול עליהם
במדבר הזה,
המפחיד, המשתיק
אנשים נבהלים
כשהם שומעים את הכוכבים
בלילות מדברים.

אבל,
יש גם אנשים
שנדבקים לשקט הזה
ואינם יכולים לשוב ולהפרד ממנו
אלה נשארים כאן.


(אמממ, יש פה מיתוסים שמסתובבים רק באילת. מה זה אומר עליך?)

י"ב תמוז ה´תשע"ג  
יפה לך מומלץ:)

לתלות במרכז מבקרים? לא יודעת, נראה לי שאותי זה היה מבריח...
אבל כתוב נהדר.
י"ח תמוז ה´תשע"ג  
הכתיבה מדהימה, העוצמה והיראה.

~
ועדיין לא יכולה לאהוב את המדבר הזה, סְפר המדבר מספיק לי בדיוק
~
עז
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד