בנושא
בכרם
חדשות
 
החֵברה החדשה שלך / רטט
בביכורים מאז י"ט סיון ה´תשע"ג

הכניסה היתה אפלולית במידה הנכונה. מסדרון ריק בירכתי קניון שאתה מאבד בו את עצמך, ודלת מאובקת לחנות ספרים עם שלט ברוסית, המשפט הנכון למוכר ועוד דלת בקצה ומדרגות ארוכות מסתובבות למטה לעבר קולות ואור.

היה קשה למצוא תא המתנה פנוי. עיצוב פנים של קופת חולים, אבל בתאורה רכה יותר, פחות פלורוסנטית. אפילו פליירים על השולחן לבהייה. "החֵברה לאני חדש, החֵברה החדשה שלך" מציעה כותרת ורדרדה. כיביתי את הפלייר וחיכיתי.

צלצול פעמון וקול נשי מרחף באוויר - "משה כהן לחדר מספר 5, ברוכים הבאים ויום טוב!"

קמתי ופניתי למסדרון, ואחרי חיפוש קצר מצאתי את החדר. חדר קטן, שתי ספות, ביניהן שולחן נמוך. על הקיר ריצדו תמונות של פרחים ועל הספה ממול ישב אחד וחייך אלי בנינוחות.

שיוריד את החיוך.

"נעים מאוד", אמר. הדש של החולצה המכופתרת שלו זהר - 'אהרון כהן, ממתג'. "איך אנחנו יכולים לעזור לך?"

"השאלה היא לא מה אני צריך", ציטטתי, "השאלה היא מה אתה מוכר לי".

היה אפשר לראות עליו שהמחשבות שלו ריחפו איפשהו באיזה רשת אחרת, "סטטוס של ג'ורג' פנטי אם אני לא טועה".

כל ילד יודע את זה.

"אתה לא טועה".

"כן, ובכל זאת, איך אני יכול לעזור לך?"

להתחיל לדבר.

"אולי תספר לי קצת על החברה, שאני אבין אם באמת אתה יכול לעזור, אתה מבין".

"מטרת החברה שלנו היא לתת מענה לכל אחד לפי רצונותיו, מעמדו, המסוגלות והערך החברתיים שלו... אולי כדאי שתתחיל במה שהביא אותך להגיע הנה?"

"התדמית שלי לא משהו בזמן האחרון", החזרתי אותו לשדה השליטה שלו.

"אני מבין".

"אני רוצה מישהי, והיא לא בקטע. אני צריך מישהו אחר לגמרי, משהו שיתאים לה".

"אני מבין".

"אתה לא".

"אתה לא הראשון ולא האחרון שבא אלינו כי הוא מרגיש שה'אני' הרשתי שלו לא מבטא באמת את ה'אני' האמיתי שלו".

מה אתה משחק אותה פסיכולוג.

"דבר אלי".

הוא נעץ בי מבט חודר, מרוכז יותר. הייתי ישיר מדי ואולי היסס לרגע, אבל ענה בכל זאת, במונוטוניות של מקליד.

"אנחנו מציעים שירותים של בניית או ליטוש זהות, במקרה שלך אני מבין שמדובר יותר ביצירת 'אני' חדש. זו לא בעיה. חוץ מהזהות עצמה, אנחנו יוצרים סביבה של משפחה, חברים, מכרים, וכמובן היסטוריה. זה במעטפת. מעבר לכך, אנחנו מאמינים שהמארג החברתי הוא כמו ים. אפשר לנסות לנווט בו ולהפליג נגד הרוח הסוערת", הוא עשה הפסקה מחושבת היטב והמשיך, "ואפשר לנסות לשנות את  התנועה והכיוון של הגלים והזרמים התת-קרקעיים. פה אנחנו נכנסים. אנחנו מומחים ביצירת הדף חברתי, שינוי של מגמות חברתיות, ועיצוב מחדש של המארג החברתי והמקום של הזהות שלך בו. יש לנו ניסיון גדול וצוות מקצועי שמיומן בלעזור לך למצוא מחדש את המעמד החברתי שלך..."

"מי בוחר את הזהות החדשה?"

"אתה. אנחנו רק עוזרים, מייעצים. יש לנו מומחים בפרופילולגיה, כולל סטטוסים ומדיה, אנחנו עוסקים בקשת רחבה מאוד של שינויים. מקבלה לקבוצה עילית ועד שינוי של נוף לתמונה שבה תויגת. מהדרך שבה הזהות שלך מגיבה, למה היא מתיחסת ואיך היא מתנסחת, עד ליצירת באזז כלל-רשתי סביב דברים שפרסמת, כך שתשקף אישיות עשירה ופופולרית, בהתאמה אישית לגמרי. מה שתמיד רצית, אנחנו רק עוזרים לך להשיג".

כן, כן.

"שמע, זה נשמע מצוין..."

"זו המומחיות שלנו".

"אבל איך אתם עושים את זה?"

"זה לא צריך להטריד אותך, אני יכול להבטיח לך..."

לא היה לי את הסבלנות לזה. "אם אני הולך להזמין ממך עבודה אני רוצה לדעת איך אתה מתכוון לעשות אותה".

הוא השתהה קצת. "בסדר גמור, מקובל עלי. אנחנו משתמשים בבוטים, אבל לא רק בבוטים אלא גם בטוקבקיסטים ולייקרים שכורים, תלוי לפי מידת הצורך. לחילופין בנינו מאגר גדול של זהויות וירטואליות אמינות, ואני מדגיש - אמינות, שלא קשורות אחת לשנייה ולא נבדלות מזהויות אחרות ברשת, שגם הן עושות את העבודה. זה כמובן תהליך מאוד עדין, אריגת 'אני חדש', אנחנו לא סתם מפקטבים חברים. בדרך כלל זה דורש ממנו להשתמש בכל הכלים האלה וגם בכלים אחרים, שאני לא ארחיב עליהם, אני גם מניח שהם פחות מוכרים לך".

"אפשר עוד שאלה?"

"כן, כמובן, כמה שתרצה".

"בסדר גמור. אהרון זה באמת השם שלך?"

הוא צחק וחייך. "כן, בין השאר".

הנינוחות שלו עיצבנה אותי. הגיע הזמן.

"בוא נניח את הדברים על השולחן", אמרתי והחלקתי את האייפון מתוך הכיס אל השולחן, "האייפון הזה מקליט אותנו הישר אל תוך המטה המרכזי של המשטרה", אמרתי, מנסה לרסן את ההתרגשות בקולי ודוקר את העיניים שלי בעיניו, "האם אתה מודה בכל מה שאמרת עד עכשיו? האם אתה מודע לכך שאתה עובר בערך על חצי מהחוקים של ביטחון הפנים?"

הוא שתק.

"האם אתה מודה שאתה שותף לארגון פשע שמספסר בזהויות? בודה זהויות? פורץ את הרשת? מקבל תשלום תמורת גניבה בעורמה של מעמדות חברתיים?"

הוא שתק.

התדרוך שלי היה ברור. אני חייב להוביל אותו למקום של הלם, לנקודה שבירה שבה הוא לא חושב, כמו חיה ניצודה. שינסה להגן על עצמו במה שהוא מאמין בו. האנשים האלה טובים בשקרים, זה העבודה שלהם, במשפט הם מורחים את הכל וממסמסים את האישומים ומנטרלים את הסעיפים בניסוחים מעורפלים של מה שהם עשו ולא עשו.

"תפוס את הדג הכי שמן שאתה יכול אבל תדע מתי אתה זורק את החכה. כשאתה מנפנף מולו בפתיון הוא משחק אותה כריש, אחרי שהוא כבר ביבשה, גם אם הוא לוויתן הוא יעשה קולות של דג בורי", זו אחת מחוכמות החיים הכי מדוקלמות באגף.

הוא הביט בעיניים של 'אהרון, ממתג' וראה איך הוא פותח את הפה, בדיוק בזמן לבלוע את הפתיון שלו.

"אני..."

"מה אתה עונה", הרמתי את הקול, "אתה כלומניק שעוזר לאנסים ולחלאות אחרות להעלים את הפשעים שלהם ולהמשיך להרוס לנו את החברה, אתה מציף את הרשת בדמויות פיקטיביות, ממציא דעת קהל בשביל מי שיש לו יותר כסף, שורף מועמדים פוליטיים, יורד לחיים של אנשים בשביל היריבים שלהם..."

"אתה מדבר אלי כאילו אנחנו חברה של השכרת רוצחי אופי. אנחנו בכלל לא עוסקים בדברים השחורים האלה, אנחנו עוזרים לאנשים לשקם את התדמית שלהם, לשפר את המעמד של מעוטי יכולת חברתית, אנחנו עוזרים לאנשים לקבל קלפים טובים יותר במשחק החברתי האכזר שאתה ואנשים כמוך מנהלים..."

"משחק? אתה מוכר לאנשים שקר, זה מה שאתה עושה".

הוא כאב את הטענה הזו, ראיתי, והוא שתק לרגע.

"השקר הזה זה הפתח היחיד שלהם להיות מי שהם באמת. שווי ערך. לפני שהפלית אותם בגלל שהם לא נראים מספיק טוב או כותבים מספיק יפה או לא מספיק חברותיים כדי לשרוד את כל החוקים האלה שאתם המצאתם כדי לשלוט בהם".

"אז אתה לוקח כסף מאנשים מסכנים ומנצלים את המעמד הנמוך שלהם כדי לגרום להם לחשוב שאם יהיה להם עוד לייק ברשת אז זה באמת ישנה להם משהו במעמד, אתה מוכר לאנשים פנטזיות ועוד מתייחס לזה כאילו זה משחק. תגיד לי, בכמה אתה מוכר לי לייק?"

הסנטר שלו רעד. "אתה שואל ברצינות? לא כחלק מחבילה כוללת, זה עולה בדרך כלל שקל..."

"לייק בשקל? עשר פוסטים ביום, נגיד אתה נותן חמישים לייקים... מה זה, חמש מאות שקל ליום?"

הוא המשיך להביט בי ישר בעיניים, אפילו לא נע בחוסר נוחות בכסא. "את המחיר קבעה החברה שבה אתה חי ועליה אתה מגן, לא אנחנו".

"אתה תשב בכלא הרבה זמן, לא משהו שיהיה קל להוריד מהזהות".

"זה לא באמת משנה לי, אני אמתג את עצמי מחדש, זו העבודה שלי" הוא ענה, בכבדות, כמי שכבר שמע את גזר דינו.

"התעשייה שאתה עובד בה מתקרבת אל קיצה. אתה לא היחיד שנעצר עכשיו על ידי סוכן של המדינה, כבר הרבה זמן שאנחנו עוקבים אחריכם, לומדים אתכם, וטווים לכם את הרשת מתחת לרגליים.כל השוק השחור שלכם מתמוטט ממש ברגע זה".

לא יודע למה הייתי צריך להגיד לו את כל זה, המפקדים למעלה לא יאהבו את זה. אבל זה התפרץ מתוכי בגעש.

"אין יותר זהויות בדויות, אין יותר את האשליות שבהם שיניתם לנו את הרשת, כל אחד והמעמד החברתי שלו ומה שהוא הרוויח ביושר, אף אחד לא יגנוב יותר מעמד כשבא לו. אתה וכל החלאות שאתה מטפל בהם תישארו הזבל של החברה, גם אם תמציאו מכונה שתקליד לכם לייקים, גם אם תפיקו סרטון שיעשה באזז יותר מהשירים של בומבה פומפה, או תלכו לאיזה דף ותקבצו צומי, אף אחד לא ישים עליכם. לך תצטרף לקבוצה של הוואנאביס ושאר הלייקקנים, הם לפחות יודעים מה הם שווים".

הוא קפץ מהכסא ברעד וקילל. אני, מוכן כבר, שלפתי את האזיקים. זה לא דרש ממני יותר מדי לכפות אותו. שתי כאפות והוא היה על הרצפה כשהאזיקים על הידיים שלו. אבל הוא בכל זאת ניסה להתנגד.

"אם תמשיך להתנהג כמו אידיוט, אני אישית אדאג שיזרקו אותך לבידוד, והזהות שלך תוקפא" אמרתי לו, מניף אותו מהידיים מהרצפה, שיעמוד. חייכתי חיוך גדול ושלפתי מהכיס את הבד.

תמיד אהבתי את הלעג הזה של הסעודה האחרונה שנותנים לנידון לבחור לעצמו, אז בחרתי את אחד הסטטוסים האהובים באגף - "יש לך משהו להגיד לפני שאני סותם לך את הפה?" שאלתי והצמדתי את המצח שלי למצח שלו, מסתכל בו קרוב בעיניים בכמעט נגיחה.

זה היה מוזר, דווקא ברגע זה הפחד שלו נעלם. והעיניים שלו השיבו לי מבט כחול וצלול, כשהפנים שלי בתוכם, טובעות באופל.

"תודה שבחרת להיות שותף בחברה שלנו" הוא דיקלם, "ושיהיה לך יום נעים".



חברה עתידני

© כל הזכויות ליצירה שמורות לרטט
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ´ סיון ה´תשע"ג  
הסוף - טוב.
האמצע - הולך לי לאיבוד.
הטוויסט כאילו קצת מוריד לי מהעניין, במקום סיפור שיכול להתפתח לכיוונים עמוקים, משתלטת על הקטע השיחה המוסרית של כן פשע, לא פשע. זה קצת מוריד לי מהערך.
חשבתי בהתחלה שזה ילך לכיוון של יצירת זהות חדשה - אבל באמת. כמו קואוצ´ינג שעושה מהפך. ורציתי לראות לאן זה מתפתח. ההתפתחות שהייתה בפועל קצת אכזבה אותי מבחינה עלילתית.
הסיפור הזה מוצדק בעיקר בגלל הסוף שלו, שמעורר מחשבה.
שורה תחתונה - אחלה, ותודה.
כ´ סיון ה´תשע"ג  
קצת מסכימה עם זליג. ובכל זאת מה שעבר לי בראש לאורך כל הקריאה היה רק "מבריק. מבריק. מבריק".
כ´ סיון ה´תשע"ג  
השפיץ וניצן - תודה על התגובות! אני בד"כ לא כותב סיפורים בשביל העלילה. כתבתי את זה נטו בשביל הדיאלוג ביניהם והמחשבות שאני מקווה שהוא מעורר, והטוויסט נמצא במקום בו אתה מוצא את עצמך כבר לא מזדהה עם המספר, אלא עם הממתג. כך כיוונתי, לפחות.

אני יוצא קצת עם תחושה שגם קלע דוד וגם הסיפור הזה לא מעבירים מספיק טוב, כי אנשים מצפים למשהו אחר כשהם קוראים סיפור. אני צודק?
כ´ סיון ה´תשע"ג  
שהייתי מתחברת לזה יותר בקלות אם לא הייתי מעבירה כל כך הרבה יחידות על גבולות בפייסבוק.

הדמויות הרגישו לי שטוחות מעט. מעבר לזה - הכתיבה מעולה, כמובן, והעתידניות מצויינת, בנויה באגביות קלילה. (כיביתי את הפלייר.. נהדר.)

כיף לקרוא ממך.

רעות.
כ´ סיון ה´תשע"ג  
במחילה, אבל הוא היה בינוני ביותר.
לעומת זה- הסיפור הזה מעולה. גם אם היה אפשר לשפר כמה נקודות, הדו שיח ודאי שמעורר פה את המחשבות שרצית להעביר (כך נראה).
בקיצור- טוב מאוד. (למה קלע דוד לא? אני צריך ללכת להזכר..)
כ´ סיון ה´תשע"ג  
חלק מזה גאוני.
כ"א סיון ה´תשע"ג  
אני אסביר. קודם כל הכתיבה מעולה. היא קצבית, שנונה, מדוייקת מאוד. הצליחה גם להשאיר אותי חושב ושואל שאלות וגם לסחוף אותי ולהכניס אותי פנימה. וזו גאונות, להצליח לכתוב כל כך עמוק וכל כך חד.

לעצם העניין (וכתגובה לזליג וריחו"ש): הדיון כאן ברמה מאוד גבוהה, לדעתי. מציף שאלות אמיתיות, ואלו ממש לא הדיבורים הרגילים מהיחידות על הפייסבוק, וממש ממש לא השאלה החוקית-מוסרית-משפטית. זה, להבנתי, דיון על זכותו של אדם לעצב לעצמו את זהותו (='להתלבש', לשקר) להיראות לעיני הזולת כפי רצונו האישי (או אפילו, אם נרצה, כפי האמת הפנימית שלו, מי שהוא באמת). כי הרי ככה כולנו, בעצם, עושים במידה מסוימת. ובאיזו זכות החברה יכולה לכפות על אדם זהות בטענה שהיא האמיתית יותר.

(בהקשר הזה, רטט, חשבתי שהיה אולי כדאי להבהיר את זה בסיפור. הדיון בין השוטר לאהרון לגבי הנפקא-מינות החברתיות-חוקיות קצת סוטה מהשאלה המהותית ויכול קצת לבלבל.)

הטוויסט ענק. וזה אחלה סיפור, כבר אמרתי. תודה.
כ"ד סיון ה´תשע"ג  
ואת הרעיון בכללותו. הכתיבה טובה ברובה, הדיאלוג קצת חסר בעיניי, כדאי להוסיף לו נפח. (לא יודע איך להסביר)
והאמירה חזקה. על השורה האחרונה אני עדין חושב.
יש לי תחושה שעוד אחזור ליצירה הזו מתישהו.



(מתפתח ז'אנר שלם של סיפורים כאלה, של דור המחשב והאייפון. הוא רק בשלבי התפתחות, כאמור, אז אפשר ליהנות מהסיפור הזה, יש לי תחושה שעוד כמה זמן הוא ימאס לכולנו.)
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד