המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
קלע דוד / רטט
בביכורים מאז א´ סיון ה´תשע"ג

הנסיגה המבוהלת ההיא, כשהסורים שוב כבשו את הגולן, ואנחנו, שאף אחד ממנו לא נולד קהלני, רצים מכופפים בין הפגזים השורקים. האסון באליקים. הפנים השואלות של אחי. המלחמה האחרונה. התבוסה.

יש לי מספיק סיוטים שרודפים אותי בלילות. מספיק שעות שינה בדירה הקטנה שלי עכשיו במלבורן, בכדי לחלום על הכל. ודווקא החלום הזה רודף אותי שוב ושוב ואני לא יודע למה.

אני, עם ווסט וקרמי, מוגן ורגוע, מהדק את הקסדה תוך כדי הדיפת הדלת של ההאמר. על הגדר ממולי מונף בהתרסה דגל פלסטין, ומעבר לה – כמה עשרות נערים, צועקים, נוהמים וזורקים אבנים. החיילים שלי מופיעים מאחורי ואנחנו מסתדרים בשורה, צמודים לגדר. עומדים בדממה ממתינה. האבנים שלהם אפילו לא נופלות קרוב אלינו.

הכל מסביב קפוא. רק הם – מתכופפים וקמים וזורקים, מתכופפים וקמים וזורקים – ואנחנו, מסתכלים אחד על השני ותוהים אל מול העקשנות שלהם. שורה של עצים הנעה ברוח של חוסר נוחות.

לאט לאט הם התקדמו, ממשיכים לנסות לפגוע בנו, ומתקרבים עוד, עד שהאבנים כבר התעופפו קרוב אלינו, כמה אבנים חזקות יותר מצליחות להרעיד את הגדר. אני זוכר שתהיתי בקול – איך לא נגמרות להם האבנים. אולי כשייגמרו האבנים ייגמר גם כל הסיפור של הסכסוך הזה, חשבתי.

ירינו עליהם שישיות של רימוני גז והם ברחו לאחור. ופתאום, מבעד לעשן של הגז ראיתי אחד מהם רץ ביניהם וצועק. זה היה נשמע כמו קריאות עידוד, או הטפה. אחרי כמה זמן הוא יצא מתוך החבורה והתקדם, מניף משהו בידו. מאחור, שאר הנערים הפסיקו לזרוק אבנים וצפו.

"אל תירו גז" צעקתי, רצתי לשער והתחלתי לפתוח אותו, בזמן שאני מסמן לקשר שלי לנעוץ גומי בקנה. פעלתי מהר, מסתכל עליו מדי פעם במבט תמה – איך הוא עדיין לא מפחד. גם כשהשער נפתח, גם כשעברנו על הגשר והתקדמנו לעברו בנשקים מונפים, החברים שלו נסוגו עוד יותר אחורה, אבל הוא לא הפסיק להתקדם. הולך בשתיקה ומניף מקל בידו.

זו היתה רוגטקה. הוא סובב אותה בידו, אולי מסמן לחברים שלו ניצחון, אולי סתם מראה לנו את כוונתו. זה היה ניסיון ילדותי לאיים, אבל בעיני, המחזה הזה של הקֵלע, מסוחרר בידו המונפת, היה מהפנט.

כשאנחנו עצרנו, גם הוא נעצר. היו בינינו כמה עשרות מטרים, כך שיכלתי לראות את השנאה שבפניו מקרוב. הוא התכופף בתנועה מהירה ולקח בידיו אבן, אני דרכתי את הנשק.

מתחת לקרמי ההדוק והווסט הכבד, אני הזעתי. זרזיפים של זיעה גם נבעו מתחת לקסדה ונטפו על פני. ידעתי שאם אנסה לתפוס אותו, הוא יחמוק כמו חתול. אנחנו היינו עם ציוד כבד, מסורבלים ושבעים. הוא היה דקיק, עם חולצת טריקו ונעלי ספורט. רק שלנו היה נשק, לו היה רק קלע דוד ביד, ואבן.

נזכרתי שסבא שלי תמיד אמר – אני כשהגעתי לארץ נישקתי אבנים. פה בחולון אתם לא יודעים מה זה אבן, מה זו קדושה של אבן. סבא שלי היה אומר על הרבה דברים שהם קדושים, גם על חיילים. מה פתאום נזכרתי בסבא שלי, אני לא יודע. אולי משהו בהתכופפות שלו הייתה דומה מדי לרכינה של נשיקה, אולי משהו במבט הבוער.

קיללתי אותו בקול. הוא יילל בתגובה 'אללה הוא אכבר' והצליף בידו כמו קוסם שמכה בשרביטו.

משהו טס במהירות לא נתפסת, שריקה דקה מפלחת את האוויר.

ואז אני תמיד מתעורר.

אני בפיג'מה, מתחת לשמיכה. לא שוב, מעבר לגדר בקלקיליה. בחוץ רק כבישים נוסעים של הרחוב הלא ישן של מלבורן, ואני ממשש את המצח לראות שהוא לא חם ושאני לא קודח, ומניח בחזרה את הראש על הכרית.



צבא

© כל הזכויות ליצירה שמורות לרטט
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ד´ סיון ה´תשע"ג  
עוד קצת מסביב, קצת בשר מעבר לחלום - קצת רמז על מה היה, מה קרה, לאן התגלגלו הנפשות, וזה סיפור חזק בהחלט.
ד´ סיון ה´תשע"ג  
מתאים לך הקצר הזה.
ו´ סיון ה´תשע"ג  
של אתגר קרת, שמאד מזכיר את זה.

(מחמאה, מבחינתי)
ז´ סיון ה´תשע"ג  
י´ סיון ה´תשע"ג  
כתוב טוב. קצר מידי, כמובן.
י"ג סיון ה´תשע"ג  
רק שבסיפור שלך הם לא מעיפים את הגז בחזרה... המסגרת מזכירה לי מאד (אפילו באופן מטריד מעט) את "החלום הרביעי" של מלמד, אלא ששם הוא קובע את המקלט בגרמניה, כדי להוסיף משקעים.
ט"ו סיון ה´תשע"ג  
גרמת לי לבכות. ממש ככה. רק בקריאה שניה נפל לי האסימון של תחילת הסיפור, וזה כואב. ממש. וגם ההמשך, והכל.
אוף, אוף, אוף.

ואתה טוב אתה.
(זה היה מיועד למרחביה הקודם?)
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד