המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
החוק למניעת בדידים / ריח ורדים שדהה
בביכורים מאז כ"ח אייר ה´תשע"ג

ליובל, כמובן.


הוא מתעורר מריח רע, וזו אחת הדרכים הכי גרועות שישנן להתעורר בהן. ליתר דיוק, מה שהעיר אותו לא היה הריח עצמו, אלא הרעש מבחוץ, אבל הוא היה יכול להתעלם ממנו ולחזור לישון, אילולא הריח. לוקח לו חלקיק שניה לזהות: אבטיח מאתמול. הוא ידע שזו תהיה טעות.
הוא מקלף את עצמו מהמיטה, עובר בשירותים כדי למלמל ברכת נטילת ידיים, מרתיח מים לקפה ואז מגיע לסלון, שם נמצאת קערה חד פעמית עם שרידי גושים אדומים צפים במיץ מעורר גועל. זבובים שאף פעם לא היו להם בדירה מרחפים סביבם. הוא מעיף אותם אחד אחד החוצה ואז מביט בהם עפים משם, שניים בסך הכל. 
שניים, לעזאזל.
המים רותחים והוא עומד לחזור למטבח, אבל אז דורך בטעות על משהו ופולט איי עצבני. בדיד של יאירוש. לא יכל לקחת איתו הביתה? היה חייב להשאיר אותו ב ד י ו ק פה, כדי שהוא ידרוך עליו בדרך לקפה? והפינות הדוקרות האלה, צריך להמציא חוק נגד הבדידים הללו. צריך להמציא חוק נגד ימי ראשון בבוקר, בייחוד אלה אחרי שבת עם הדר ואבי והילדים. שבת שלמה ריצות וצחוק ילדים וחיתולים ומשחקים וטיפוסים ורכות ושאלות תמימות ורעש, רעש טוב כל כך וממלא. ככה שבת שלמה, הוא כבר מתרגל, ואז במוצאי שבת הם אורזים את עצמם, משאירים כלים בכיור והתנצלות ואבטיח מהמלווה מלכה, ובדיד שיחסר ליאירוש בכיתה מחר. הוא אוחז אותו בין האצבע של הרגל לבוהן ומרים ליד כדי לראות של איזה מספר הוא.
אחד, כמובן. 
הוא מניח אותו בפיזור דעת על אחד המדפים, יורד יחף ובפיג'מה להשליך את הקערה הריחנית הישר לצפרדע שלמטה, ואז סוף סוף מתיישב לקפה של הבוקר. מביט בשעון של קוקה קולה מהחלון - זו היתה הסיבה המרכזית שרצה לשכור את הדירה ההיא - ומגלה שעוד יספיק את המניין המאוחר לשחרית. יופי לו.

לאורך התפילה משהו מפריע לו בעיניים, והוא לא יודע מה. רק לקראת סוף חזרת הש"ץ הוא קולט: המושב לפניו תמיד היה מלא באיש מלא, ופתאום הבוקר השמן כבר לא יושב שם יותר. בסוף התפילה הוא פונה למוטי, האיש-שיודע-הכל-על-כולם ושואל אותו לאן נעלם מתן, אחרי שניית מבוכה בה הוא מנסה להיזכר בשמו. לא ידעת? מעיף אליו מוטי מבט מופתע. התחתן בשבוע שעבר. עבר עם אשתו לקרית ביאליק, לגור ליד ההורים שלה. 
אה, בטח, אני זוכר, הוא אומר למרות שהוא לא. 

הוא לא שמן. בכלל לא. חסון, כתפיים יציבות. עיניים רגילות, חיוך בריא, שיער חלק וקצר עם סרוגה בגודל בינוני. סטנדרטי. לומד הנדסת תוכנה בבר אילן, תואר שני. גר בגבעת שמואל. כן, שירת בקרבי. עובד באל עצמי ובתגלית.  
זה יום ראשון, אז הוא מרשה לעצמו להתנער מההכחשות העצמיות של בדרך כלל ולשאול את עצמו ישירות: מה הבעיה שלו, לעזאזל?
התשובה תהיה בקול נשי, כמובן. בכמה קולות נשיים, אפילו. בליל מעורבב של נועה-תהילה-הודיה-שירה-רוית. תראה, תאמר המקהלה הזו, אני פשוט מרגישה... אוף, אני לא יודעת איך להגיד את זה בלי לפגוע. אני ממש מצטערת, תרים אליו המקהלה עיניים מתנצלות, זה לא שיש לי משהו להתלונן עליו, אתה אחד אדם מקסים, באמת. אני פשוט יודעת שזה לא זה.
והנה עוד עובדות, שאם הוא כבר ויתר על ההכחשה העצמית הוא מגיש אותן אחת אחת לשולחן מוחו הקודח, הסובל: הוא בן עשרים ותשע. הוא התחיל לצאת ברצינות לפני כמעט עשור. הוא יצא עם שבעים בחורות לפחות. עם לפחות עשר מתוכן ליותר משלושה חודשים. עם לפחות חמש הוא חשב באיזשהו שלב שזה זה. לשלוש הוא הציע נישואין. שתיים אמרו כן. 
הוא לבד. 

וכיוון שזה יותר מדי לבוקר אחד, הוא מתקשר לעידו. עידו ידע מה להגיד, עידו בטוח יסיח את דעתו. יש לו רזומה מרשים לפחות כמו שלו בחיי האהבה (כאילו שאפשר לקרוא לזה ככה), והרבה יותר מרשים בקריירה. תוך כדי לימודי מדעי המחשב באוניברסיטה העברית, הוא עבד בכל העבודות המזדמנות שאפשר לחשוב עליהן. היתה לו אפילו תקופה של פינוי זבל.
בוקר, יובל. מה קורה? 
זוועה, הוא עונה בכנות. שונא ימי ראשון.
זו ההמצאה הכי גרועה של אלוקים, עידו מסכים. שמו אותם שם רק כדי ששבת ושני לא יתנגשו.
אתה חושב שאנחנו יכולים לבטל אותם?
לך לישון פשוט.
לא יכול, לימודים.
הם שותקים רגע, שתיקת היינו-שם-כבר-יחד-מה-יש-לומר.
אז מה חדש איתך, אח? יובל שואל כשהשקט גדול עליו והמחשבות חוזרות.
יש לי עבודה חדשה.
שאלתי מה חדש, עידו, הוא צוחק.
נו, נחש.
קופאי? סוהר? אסיר?
יותר גרוע.
דוגמן הלבשה תחתונה?
פקח ברכבת הקלה.
לא! יובל מכחיש. איך הגעת לזה?
היתה מודעת דרושים. זה לא כזה מוזר, יחסית, מתגונן עידו.
אז מה, מהיום אתה דופק לאנשים קנסות בוקר וערב?
האמת, אני די מחפף, הוא מודה. נגיד היום, היתה בחורה אחת, אומר לך אחי - דבש הכל דבש. אמרה שהוא לא עבד לה, שהיא ניסתה. שאני לא אאמין?
השגת מספר לפחות?
יובל! היא היתה חילונית. 
מה זה משנה, אין לו כח אפילו לעקם את המשפט בקצה לשאלה.
גבר, הכל בסדר איתך? עידו שואל בדאגה כנה. אח הוא אח, חושב יובל, גם אם הוא פקח. צוחק בקול למרות שזה לא מצחיק. צוחק, צוחק, דומע. 
דומע. איך משהו יכול להיות בסדר, עידו? הוא שואל. אנחנו לבד.
שקט בצד השני. כן, הוא יודע. לא אומרים את הבדידות הזו בקול. לא מספרים מה באמת קורה בפנים. לובשים חיוך וחולצה מגוהצת, מעבירים סיכומים בקורס המעצבן של שטיינמן, מחייכים רחב באירועים של הגילדה. אומרים לאמא שיש מישהי. שותקים.
יש לי ממתינה, עידקו. נדבר. הוא עובר בהקלה ממשית שיחה.

יובל! הקול של חרות-הבת-שרות מעלה על פניו חיוך סבלני, מחבב. מה קורה? 
טוב, איך את?
ברוך ה'! היתה הדרכה ממש כיפית אתמול...
כן? הוא לובש גוון מתעניין. מה היה?
הוא מקשיב בחצי אוזן, בעיקר לגוון קולה, לעליזות הנערית, המתלהבת. לו היתה לו אחות. 
וואו, שמח בשבילך, הוא אומר כשהיא מסיימת. העיקר, חילקתם נרות בסוף?
היא צוחקת כאילו סיפר את בדיחת העשור ולא בדיחה פנימית חבוטה יותר ממטקה. יש לה צחוק מלא, שמח ומדביק. בטח חילקנו, היא משתנקת. בשביל זה באנו, לא?
הוא מחייך.
בקיצור, רצינו לשאול אם אתה אוסף אותנו היום לאירוסים.
איזה אירוסים? הוא שואל בלי לחשוב ומיד נזכר. הראל ועדי, הכירו באל עצמי. ילדים בני עשרים ושש. הוא הבטיח לרכז שיאסוף את בנות השרות בדרך. 
יובל! היא נוזפת בו.
סתם, הוא מכחיש. ברור שאני אוסף אתכן. תחכו לי בשמונה בדירה?
סגרנו. ממש תודה, יובל!
בשמחה, יום טוב, חרות.

הוא נזכר בשיחה ההיא לפני שבועיים, כשהתקשרה לברר פרטים לטפסים במשרד. דיברו קצת, צחקו הרבה. היא בעיקר. ציטטו כמעט בשלמות איזה מערכון זנוח שלא מצחיק אף אחד אבל משום מה נהיה הבדיחה הפרטית של אל עצמי. היא ביקשה את תעודת הזהות ותאריך הלידה. הוא הקריא לה את הספרות המונוטוניות, יום וחודש. ואז אמר לה תחזיקי חזק, מוכנה? שלא תיפלי מהכיסא. 
שוב הצחוק המדביק שלה. נו, תפיל אותי.
שמונים וארבע. הוא מודה.
יו, אתה זקן.
לגמרי. הסכים איתה. הם סיימו את השיחה.
 
(הוא לא יודע את זה, כמובן, אבל בצד השני היא הרימה עיניים לשמים בייאוש ושאלה ספק אותם ספק את מור שישבה במחשב ליד: למה? למה בשמונים וארבע? למה כל השווים בשמונים וארבע?
רדי מזה, מור אמרה לה והיא עברה לטלפון הבא.)

הוא ניתק ואז כעס על עצמו. מה נראה לו? למה הוא צריך, לעזאזל, להתנצל על זה שהוא יליד שמונים וארבע? למה כל החברה המקולקלת הזו שמה אותו במצב של התנצלות תמידית. על מה? על זה שהוא עוד לא פגש אותה? על זה שהן זרקו אותו? שהוא אותן?
 
והוא הרי יודע איך זה ילך היום בערב. הדוסים של המרכז הם הדוסים של המרכז, מה שאומר שהוא יפגוש שם כמה חבר'ה מהתיכון. אבות לשלושה, ייתכן. יתגודדו בקבוצות קבוצות וידברו על לילות-לבנים-חיתולים-מעון. כמה אקסיות, רובן עם כיסוי ראש, הוא מניח. הרווקים יתערבבו אחד בשני, ישבו בקבוצות ויצחקו בקול רם, חברות של הכלה יביטו בהן. הוא יהיה עצבני ונרגז. הוא שונא אירוסים, איזו חגיגה מיותרת. והרי יש חתונה, למה צריך גם את זה. הוא יגיד את זה כמה פעמים עד שימאס על מי שסביבו. תהיה מוזיקה אולפניסטית רועשת, הרבה קפיצות, הראל יגיד דבר תורה ועדי תימס, שתי אמהות ימחו דמעה וישברו צלחת. מישהו יביא לו שבר ממנה. זו סגולה לנשים, לעזאזל, כאילו שסגולות עובדות. 
יש כמה דברים שהוא לא יכול לדעת שיקרו: שחרות תהיה מספיק חסרת טאקט כדי להגיד לו, אחרי הפעם השלישית שהוא יציין את חוסר הכרחיותו של האירוע, בחייאת יובל, מישהו הכריח אותך לבוא? או שגיל, חבר טוב מהלימודים, יהיה שם כי הוא בן דוד מהצד של השניצל או משהו ואיתו יהיה יותר קל. או את הרגע הזה שמור, שתמיד נראתה לו ששובצה בטעות בגיל שמונה עשרה עם אינטליגנציה רגשית בת שלושים לפחות, תביט בו כשיכנסו בשלב בו הוא לובש את המסכה ותגיד לו עזוב הכל, יובל, תשכח מזה. זאת מסיבה, תהנה. ופתאום החיוך יבוא באמת.

                                        *

הוא חוזר לדירה ומוצא את עידו יושב בסלון שלו עם תורכי חזק כמו שרק הוא יודע להכין. מה קרה? הוא נרעש אליו, המום.
תרגיע, אח, שום דבר מיוחד.
אז מה אתה לעזאזל עושה פה? הוא שואל, מתחיל להתחמם.
קפה, עידו מחייך אליו. ואחד הטובים, תטעם.
עידו, המפתח שהבאתי לך - זה למקרה חרום, אתה יודע. מתקשרים, מודיעים, מה קורה? התחשק לנו אז אנחנו משתלטים ליובל על הסלון? לא נסחפנו?
הוא מרים אליו מבט מודאג. מה קרה, יוב? מי הרגיז אותך כל כך?
מי הרגיז אותי? יש לי חבר שחושב שהוא גר אצלי, זה קרה!
אני נכנע. עידו קם. איך קוראים לה?
הוא מחייך חיוך מר. אופציה ב', חבר. 
אויש. זה ברמת הבירה. עידו ניגש למקרר, פותח, שולף שני בקבוקים מהמדף התחתון. 
אירוסים או חתונה? הוא שואל. יובל מתיישב על הספה לידו, פולט אנחה עייפה.
אירוסים.
אוי, זה אומר שיש עוד אחד. הוא צוחק. 
יובל מצטרף. יש לו ברירה? תעביר את הפותחן, אח.

בדרך למיטה הוא שוב דורך על חפץ פלסטיק עם שפיצים מחודדים. כמה בדידים אפשר לאבד בשבת אחת? הוא מחניק קללה ומניח אותו ליד הקודם. צריך להוציא חוק נגד הבדידים הללו. הוא הולך אחורה ומביט בהם, יחד על המדף. שניים בסך הכל.
שניים.
נעשיתי רכרוכי, הוא חושב, ואז צוחק מעצמו: ממש קיטש, שני בדידים מכוערים על המדף המבולגן שלו.

                                          *

בערך בשלוש הוא קם לשירותים ורואה את עידו שוכב ער על הספה, נועץ מבט עמום בקיר ממול. אגואיסט, הוא נוזף בעצמו. אם עידו הגיע לכאן כל כך מאוחר הוא בטח רצה לדבר עליו, לא עליך. הוא שוטף ידיים ומתיישב על הרגליים שלו. נו, תורך, עידקו. דבר. 
עידו פולט אנקת הפתעה. אתה לא ישן?
כנראה שלא. נו, ספר. מה קורה?
בחוץ יש שקט של שלוש לפנות בוקר. בחדר השני יואב ואלעד נוחרים רכות. מהחלון השעון של קוקה קולה זוהר באדום, מאיר את הפנים של שניהם. הוא מוחץ לעידו את הרגליים. המקרר מתמתח.
אני חושב שאני מאוהב, אומר עידו.
איך קוראים לה? הוא שואל את השאלה הראשונה הקבועה שלהם, כאילו שהשם משנה.
מיטל. אתה זוכר אותה? יצאנו לפני שנתיים, תקופה די ארוכה.
מיטל של המוזיאון, בטח שהוא זוכר. שקטה יחסית, חיוך עדין. איך זה קרה? הוא צוחק ומיד מתקן: לא בקטע רע, אתה יודע.
ברור שלא. עידו מחייך. היתה לה איזה שאלה במחשבים. רק בשבוע שעבר הצלחתי לגרום לה להודות שזה היה רק תירוץ. החיוך שלו מתרחב: אמיתי, מאוהב, שמח. 
שמח בשבילך, אח. ממש שמח. הוא יורד לו מהרגליים, מושך אותו לעמידה ומעניק לו חיבוק שובר-כתפיים. כבר הצעת?
אתמול, הוא אומר לו. צוחק. אולי היום, תלוי איך מסתכלים על זה. הגעתי אליך ישר.
בחיי שאני אגואיסט, יובל נוזף בעצמו שוב, בדממה. בקול הוא שואל, מה היא אמרה?
כן.

                                              *

הוא מתעורר מריח טוב, וזו אחת הדרכים הכי טובות שישנן להתעורר בהן. ליתר דיוק, מה שהעיר אותו לא היה הריח עצמו אלא הרעש מבחוץ, אבל הוא יכול היה להתעלם ממנו ולחזור לישון, אילולא הריח. לוקח לו חלקיק שניה לזהות: הקפה של עידו, מורתח חזק על האש. רק הוא יודע להכין כאלה. 
הוא מקלף את עצמו מהמיטה, עובר בשירותים למלמל ברכת נטילת ידיים, ומצטרף לעידו בסלון. העיניים שלו טרוטות מעייפות אבל זוהרות.
אני לא מאמין שאח שלי מתחתן, הוא אומר לו, ומוריד על הכתף שלו צאפח'ה שכמעט שופכת את הקפה של שניהם.
יוב, עידו מרים אליו עיניים, אני מצ--
אל תעז להצטער עכשיו! הוא כועס עליו. אתה מתחתן, בנאדם. אני מאושר בשבילך.
תקשיב, יש למיטל חברה ש--
עזוב את החברות של מיטל עכשיו, סבבה? זה אתה הסיפור עכשיו. יוצאים לחגוג.
עידו מניח לו יד על הכתף. תודה, אח.
יובל מבזיק אליו חיוך ואז מתרכז בקפה שלו. עזוב הכל, הוא אומר לעצמו. זה תורכי, תהנה.

                                               *

יובי! הדר שמחה אליו בפלאפון. מה שלומך, אח קטן?
טוב. איך את, אחות?
ברוך ה'.
הם מדברים קצת על כלום, כמו שאחים צריכים לעשות: מזג האוויר, העבודה, הלימודים, הילדים.
תקשיבי, הוא אומר, יאיר שכח כאן בשבת שני בדידים. אני אעביר אותם לאבא שיעביר לך, אוקיי?
אתה יכול לשמור אותם, היא אומרת. היתה איזה תקרית עם ילד שבלע אחד, אז הוציאו איזה חוק נגדם. למה אתה צוחק, יובל?   



רווקות מאוחרת תחרות 48 שעות

© כל הזכויות ליצירה שמורות לריח ורדים שדהה
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ט אייר ה´תשע"ג  
אז כן, עבודה מצויינת.
כ"ט אייר ה´תשע"ג  
(בלי לדעת מהן דרישות התחרות).

אהבתי, ואין לי כוח להכביר במילים כרגע...
כ"ט אייר ה´תשע"ג  
עשיר, קולח ובנוי טוב.
א´ סיון ה´תשע"ג  
א´ סיון ה´תשע"ג  
המרגשות כתבתי סתם, נו, אנטר.

בקיצור, הכי- שהוא לא מתיימר להיות סיפור רווקות מאוחרת. הוא נשאר סיפור-של-ילדה-בת-שמונה-עשרה-שמספרת-על. וזה מקסים בעיניי, כי אני שונאת יומרנות. וזה נותן לנושא הלעוס עד זרא הזה צבע אחר, אולי מרוכך יותר. יופי.
א´ סיון ה´תשע"ג  
אח זה חשוף מדי. אם כבר יא-אח, או אחי. אה, ואסור שהמילה הזאת תחזור יותר מדי, זה בכל זאת בנים, חוק-מספר-אחת-להתנהלות-חברתית-תקינה אצלנו זה להיזהר מאובר-רגש. וגם שלחבר ממש טוב לקרוא אחי זה קצת מעליב, כאילו: אנחנו כל כך אחים שאסור לומר את זה. לחברים טובים באמת צריך כינוי גנאי כזה, קוף או דגנרט או אינפנטיל או משהו בסגנון, או מינימום איזה עיוות רציני של השם הפרטי. סתם, שתדעי לסיפורים הבאים שאת כותבת.

הסיפור? מעולה, כרגיל. אפילו יותר. הציף אותי.
את ממש בטובה בדיאלוגים, ואת ממש טובה בהערות הביניים השנונות האלה שמפרשנות את המחשבות שלהם בלי להיות שנונות מדי, ואת ממש טובה בלכתוב סיפורים מאוד מציאותיים ומאוד אופטימיים. האחרון הכי חשוב.
וגם מה שצ"ק אמרה.

סליחה על השאלה: מה זאת התחרות הזאת?

(ורק הסוף הותיר אותי תמה משהו: אם הם כאלה אחים, איך הוא מודיע לו על מיטל רק אחרי שהוא מציע נישואים?!)
ד´ סיון ה´תשע"ג  
קודם כל, שיחקת מדהים בדרישות של התחרות, לא השחלת אותם כבדרך אגב, אפילו המשפט על השמן נמצא במקום. מעולה את.

וחוצמזה, נכון שלפעמים רואים שבת כתבה את זה, אבל זה כל כך בודד וכתוב מעולה וכואב שעלו לי דמעות מהלבד המריר הזה.

וכשעידו מספר שהוא מתחתן, וואו זה כואב.
הסוף נהדר נהדר.
וגם את.
ד´ סיון ה´תשע"ג  
כמו שאמרתי לך - כיף להיכנס לביכורים ולגלות סיפור חדש שלך:)

כתוב מצוין, כהרגלך. נוגע, לא מנסה ליצור דרמה גדולה מדי, מעביר את הקושי והעצב כמו שהם.
(רק חרות היתה לי טיפה מיותרת, אולי פיספסתי משהו).
ד´ סיון ה´תשע"ג  
אכן יפה, אכן קולח ונחמד ונעים וכו'.

דבר אחד שצרם לי- יש כמה משפטים שאנשים מרבים להשתמש בהם, אך הם כבר נהיו נדושים ולא אמינים. בעיקר "קפה כמו שרק עדו יודע להכין" (וזה חוזר אפילו פעמיים או שלושה). כמה אפשרויות יש להכין קפה שחור? זה לא סופלה..
שוב, לעומת כל השאר, זה באמת זניח ממש אהבתי.
ד´ סיון ה´תשע"ג  
טוב, פה.

אני חושבת שאם הייתי צריכה לכתוב את השמות של כל הדמויות הייתי עושה את זה בקלות.
וזה אומר הרבה. בנייה מעולה.

[חירות? היא לא מיותרת, לענ"ד. מישהי צריכה לכתוב את הסיפור של יובל, הרי. מה שכן, ההערה על מור הנבונה-כמו-בת-30 קצת תלושה לי]
ה´ סיון ה´תשע"ג  
וואו, טראומה. הרגע הזה שאת מעלה יצירה, וקולטת אותה מומלצת... ובלי העמוד הראשון.
לוצי לא אוהב אותי.
נרגעתי.

תודה, אנשים אהובים.

אורי- תחרות 84 שעות היא תחרות סיפורים קצרים שצריך לכתוב תוך 48 שעות. בכל סיפור שמשתתף בתחרות צריכים להופיע 3 מרכיבים זהים: דמות, חפץ, ומשפט. בתחרות האחרונה שהיתה הדמות היתה עידו, פקח ברכבת הקלה. החפץ בדידים והמשפט "השמן כבר לא יושב שם יותר".
אני מאמינה שאתה צודק עם האחים. שה' יעזור לי, אף פעם אני לא אבין את הקודים הפנימיים המשונים שלכם.
אני לא יודעת לגבי מיטל. אולי כי לא היה נעים לו להיות ככה מאוהב ליד חבר שככה בודד. אולי כי הוא גבר, וגברים לא מדברים על דברים (). לא יודעת.

צ"ק - תודה. יפה שקראת אותי ככה מדוייק. (מעניין אותי אם אנשים שלא מכירים אותי היו רואים איפה אני בסיפור הזה..)

עלמה- תודה, הגזמת..

שיר- תודה.
חרות היא, כמובן, אני. תהיתי אם אפילו לטרוח לשנות את השם. אז מהמקום שלי, היא זאת שהסיפור נכתב מהעיניים שלה.
מה זה מוסיף לסיפור עצמו? אני מניחה שפן טיפה אחר, שונה מהפנים שנלעסו כבר. זוית הסתכלות אחרת על הדמות של "יובל" (לא מרחמת, מלמעלה, אלא מלמטה, בעיניים מעריכות).

עודלא- הממ.. אתה לא טעמת את הקפה של עידו.

שואלת- בהתחשב בזה שחצי מהן בשמן, זה לא בהכרח מעיד על בניית דמויות מסחררת.
מור, היא שוב, נופך שונה שמוכנס ממש בקטנה. אם תשאלי אותי, השינוי האמיתי היחיד שיובל עובד הוא מתסכול מהחיים ל"זה תורכי, תהנה."
טוב, מסובך מידי ומאוחר מידי.

זליג, לב לדעת, אור - תודה רבה.

ימים יפים!

ה´ סיון ה´תשע"ג  
הבניה של יובל - היא נהדרת.
אני חושבת שיש כמה דרכים לאפיין דמות. הקלה שבהן - היא לכתוב "הוא בן X, עושה X, גר בX".
זה לא מה שעשית פה. את סיפרת את הסיפור שלו - אנחנו כבר השלמנו לעצמנו את כל הפרטים. זה נהדר. מזכיר לי, מעולם אחר קצת, את סגנון הציור של האיש מענתות - הוא לא משרטט קווי מתאר וכובל בתוכם את האובייקטים, אלא ממלא משטחים, מתאר פה כתם, שם כתם - עד שהעין יוצרת לעצמה את הפסיפס שלה.
עבודה עם צורות ולא עם קווים.

הרגשתי שזה מה שקורה לי פה. קודם ידעתי עליו שהוא מתעורר לבד. אחר כך שיש איזה ילד בחיים שלו (שהוא לא שלו - קשה לפספס את זה :). לאט לאט למדתי מה מעסיק את יובל, את מי הוא משתף בזה, וגם מה קרה לו בימים האחרונים ולבסוף - איך קוראים לו ומה הוא עושה בחיים. אבל זה בדיוק בסדר ההפוך, את מבינה? וזה כיף.
אני אוהבת לקרוא סיפורים שהם לפי איך שהייתי חווה את הסיטואציה ולא לפי ההסתכלות הרווחת כל כך וה"קורות-חיימית".

לגבי השמות - אם אני אגיד שבערך אחרי התיאור החיצוני, עוד לפני השם ולפני שידעתי במה הוא עובד, חשבתי עליו - זה יעזור?





[והאמת? בשלב מסויים שקלתי להפסיק לקרוא, סתם מהאינטימיות של לקרוא את היחסים בין כולכם]

ה´ סיון ה´תשע"ג  
ואיך לא ראיתי את זה.
התחברתי כדי לומר שזה יפיפה!
י"ז סיון ה´תשע"ג  
אמנם פחות מבדרך כלל, אבל כשיש לך רק 48 שעות זה בהחלט מרשים.
י"ז סיון ה´תשע"ג  
יש מין תחושה שחוזרת לי בסיפורים שלך, שאת מאוד אוהבת לבנות דמויות - למעשה אם היית יכולה זה מה שהיית עושה כל חייך הביכוריים... טווה אותן. ואז העלילה היא קצת תירוץ כזה, כי צריך.
וזה לא שהיא יוצאת לך רע, ממש לא. אני אישית לא צריכה שום עלילה בכלל - פשוט טוב לי לקרוא דמויות כתובות היטב.
ובכל זאת בגלל שאנחנו פה כדי להתפתח, ובגלל שעושה רושם שאת לא לוקחת קשה ביקורת בונה (ומצד שני כן לוקחת לתשומת ליבך, אני מקווה).
אם להתמקד פה ספציפית, אז יש פה שני קווים עלילתיים מרכזיים, ואת שניהם אני חושבת שאפשר למנף יחסית בקלות לסיפור כמעט-מושלם.
הראשון הוא הקשר עם בנות השירות. יש דילוגים קלילים - רמז שמפריע לי בקטיעה החדה שלו לגבי מור. משהו "אחוותי" כזה שלא לגמרי פיענחתי אבל הייתי שמחה לקרוא יותר ממנו בין חירות(...) ליובל.
את אחד מהם לפחות אפשר לפתח.

השני הוא כמובן הקשר עם עידו, ושם נמצאת נקודת התורפה שאורי הזכיר (מיטל?! מיטלל?!?! לא, אתה לא מספר לחבר שלך בנשימה אחת שיש לך מישהי ושאתה מתחתן. אלא אם אתם מאוד לא בקשר רציף, אבל נראה שפה זה לא המצב).
בעצם לא הצלחתי לגמרי להחליט אם עידו ויובל הם שני חברים שנפגשים 'פעם ב' אבל בכל פעם - התחושה היא של מקום מוכר ונוח. או שהם חברים יומיומיים - כמעט שותפים לדירה - שנפגשים המון. לקראת הסוף הכרעתי על השני כי עידו בא לישון אצלו.
לא היה חסר לי פה החידוד כשלעצמו, אבל בהקשר של מיטל זו דווקא הזדמנות. תחליטי אם הם חברים סוג א' או סוג ב' (או משו אחר שלא קראתי כאן), ובהתאם לזה החוט שלה צריך להישזר.
זה לא באמת מסובך. מספיק שבמקום להגיד "אה כן, חזרתי למיטל, ואה כן זה רציני, ואה כן הצעתי לה נישואין" עידו יניח מראש שיובל (והקורא) כבר יודע את זה שיש לו מיטל. אפשר להזכיר את זה קודם אבל לא חובה...
ואז הוא רק יגיד לו ש-נכון מיטל שאני יוצא איתה? אז אני חושב להציע לה...

טוב, יש המון דרכים שאני רואה לעשות את זה. אבל לא רואה סיבה לפרט. אם יתחשק לך לערוך את זה תעשי את זה בדרך שלך.

ולגבי ה-48 שעות - נו, יש הארכת זמן אם אנחנו מאוד רוצים לראות את זה שלם יותר, לא?

(יכול להיות שאני סתם מדביקה לך שריטות שלי ככותבת, אז תרגישי בנוח לא לקבל).

י"ח סיון ה´תשע"ג  
מתביישת כל כך לקרוא את זה אחרי היום.
ביקורת בונה, אה

בבקשה תמחקי מהראש, טוב?
כ"ב סיון ה´תשע"ג  
בניגוד למעט מן האור, אני דווקא הרגשתי שהתיאור מוצלח, למרות שהכותבת היא לא בן 30.
(כמובן, רואים שבת כתבה את זה, אבל זה לא קשור...)

וכל הכבוד שבניגוד לרוב הכותבים, שהסיפור שלהם (או לפחות חלקו) מתרחש ברכבת הקלה, את הצלחת לברוח מזה. אני חושב שאת היחידה - לפחות היחידה שאני זוכר - שהכפתור שסביבו נתפר הסיפור הוא הבדידים.
כ"ב תמוז ה´תשע"ג  
כתבת יפה נוגע ואמיתי.
מזמן לא קראתי פה סיפור על הנושא שהצליח להחזיק אותי בעניין עד סוף הסיפור
בהצלחה בהמשך.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד