בנושא
בכרם
חדשות
 
במוצאי שבת / דרול
בביכורים מאז י"ד אייר ה´תשע"ג

סרחון ההבדלה נמוג לאיטו לתוך שמי הלילה הצעיר.

סוף סוף תמה השבת. מיהרתי לוודא שדו"ח המעבדה בחומרים מורכבים למתקדמים, נמצא במקומו בילקוט. השותפה שלי למעבדה הבטיחה שהיא תלקה אותי למוות אם יקרה לדו"ח משהו וכיוון שלטענתה, היא בילתה את שעות הפנאי שלה בחוג אגרוף תאילנדי, דאגתי מאוד לשלומו ולשלמותו של בדו"ח.

תכל'ס, אילו ממש הייתי רוצה, הייתי יכול לשרוף גם את הערב הזה על לימודים. ביום רביעי תוכנן לנו בוחן אמצע בפיזיקה מודרנית, שעוד לא הייתי מוכן אליו לגמרי. העניין היה, שאת המקצוע הזה לקחתי באיחור של סמסטר והצעירים הפעורים, שהיו אמורים להתכונן איתי, היו תקועים עד יום שני בבוקר בעבודת בית מפלצתית במשוואות דיפרנציאליות, ברוך שפטרנו.

בקיצור, היה לי תירוץ להתפרע הלילה, וזה בדיוק מה שהתכוונתי לעשות. הדלקתי את המחשב בבעיטה וזימזמתי אליו בשמחה בזמן שעלתה מערכת ההפעלה. היה לי את הקוד הנכון לשרת המשחקים, ובעוד דקות ספורות התכוננתי לשתות לשוכרה בחברת שדוניות זהובות שיער, בפונדק "צל השקיעה" שבעיר טארמיליון על הכוכב האבוד ואנדרבלייד.

זאת אומרת, לא אני הייתי יושב בפונדק ונהנה מחסד עפעפיהן של השדוניות, אלא דמותי הוירטואלית, נאיוק, המכשף המעלה באוב, בעל חרב הפיפיות הרחבה והצמאה לדם. בניגוד אלי, שהתפרנסתי בעיקר מהורי, התקיים נאיוק יפה משוד קברים ומבזיזת גופות של אורקים שקטל.  השדוניות המעודנות ראו בו בן זוג מועדף לבילוי ואילו בין המכשפים, הוא נחשב לאיש רעים ולשותף מוצלח במארבים.

עבדתי הרבה זמן על נאיוק וממש רציתי כבר שיתחיל להשתמש בלחשים מהספר החדש, אותו רכש מדרקון בוגד, בהון תועפות של זהב וירטואלי.

"אססססף." שמעתי את אמא שלי אומרת בקול הכי נודניקי האפשרי "תתקשר בבקשה לשיפי".

"שיפי באמריקה." שיקרתי.

"היא חזרה לפני שלושה ימים." אימי הייתה מעודכנת מספיק.

"אולי יש לה ג'טלג?" התחננתי על חיי, בעוד מסך המחשב משנה את צבעו לצבע כיפת השמיים הירקרקה והפרועה של הכוכב ואנדרבלייד.

"אתה לא תקבור את עצמך במחשב המפגר הזה בזמן שהחברה שלך מחכה לצילצול." נהמותיה של אימי הפכו להיות פראיות יותר ויותר "רוץ תתקשר לשיפי".

שיפי לא הייתה החברה שלי.  האימהות שלנו למדו יחד בצייטלין, אבל לא נהיו חברות ממש עד שהתגייסתי בערך. השירות הצבאי שלי, עלוב ורווי תורנויות ככל שיהיה, הרחיק אותי לפחות, מהבית ומההורים, אבל מהרגע שנכנסתי לאוניברסיטה שלא הייתה בר אילן, התחילו לאמא שלי סיוטים בהם אני מביא לה הביתה בחורות עם מבטא כבד ושמות כמו אולגה ונאטשה.

אז צץ לה הרעיון להפגיש אותי עם שיפי, היא חשבה שבלונדינית אותנטית כמוה, בוודאי תוציא לי את כל הנאטשות מהראש. האמת היא שאילו היה מדובר רק בשערה הזהוב והבהיר של שיפי, או בפניה הפייתיות, בגופה הדקיק או בעיני הסיגליות המהממות שלה, באמת שלא היה לי על מה להתלונן.  העניין היה, שאמנם שיפי נראתה כמו הדוגמניות שמציגות סריגים לחורף במגזינים המיועדים לנשות המגזר הדתי לאומי, אבל כל הקסם שהיה בה, התפוגג לאין, ברגע שהיא פתחה את הפה.

כשהתחלנו להתראות, היא כבר סיימה בהצטיינות לימודי משפטים ועבדה כמתלמדת, אצל הדוד שלה, עורך דין של צמרת העולם התחתון, שמשרדו המפואר שכן בקומה הארבעים ומשהו במגדלי עזריאלי. העבודה שלה והדוד ההוא היו למעשה כל חייה של שיפי, או לפחות הנושאים היחידים שהייתה מוכנה לדבר עליהם.

כל מה שהייתי שומע ממנה התחיל ונגמר ב"דוד יואל".

"דוד יואל אמר" ו"דוד יואל עשה" ו"דוד יואל קיבל תיק" ו"דוד יואל הביס את הפרקליטות" ו"שוב כתבו על דוד יואל בעיתון". כל משפט כזה אודות הדוד יואל, גרר נאומים מתלהמים שנמשכו רגעים ארוכים ובמהלכם הייתה שיפי אוחזת מזלג באחיזת פלדה ופשוט דוקרת קדימה, כאילו היא משפדת את אויביו הדימיוניים של הפרקליט-דוד הנערץ.

לא סבלתי את זה.

אילו היו לי חברים, הם היו אומרים לי שכל זה לא משנה בכלל, כי בחורות שאתה יוצא איתן תמיד מדברות שטויות ולא צריך להתייחס אליהן ברצינות, אבל אני ידעתי שאין לשיפי שמץ של סנטימנטים אלי. אילו היא הייתה מעוניינת בי כבר היינו מאורסים והיא הייתה גוררת אותי לכל האירועים המשפחתיים הרבים שלה. אולי אפילו הייתי זוכה בכרטיס לחתונה הנחשקת של בת הדודה ביקי, באפר איסט סייד. אני שימשתי לשיפי אך ורק כתחליף פלסבו, כממלא מקום נסבל וזניח, עד שיבוא מיועדה האמיתי, אותו דוד יואל מדגם חדש, או סמנכ"ל צעיר ומבריק, שיסחוף את שיפי אל חייה באמיתיים בתוך פנטהאוז נוצץ במגדלי גבעת שמואל החדשה.

ניתן היה לחשוד בי שכל האנטגוניזם שהיה לי לגבי שיפי נוצר מזה שאמא שלי סידרה לי אותה, אבל באמת שנקטתי צעדים כדי לשפר את יחסינו. לדוגמא כבר פעמיים הצעתי לה שבמקום ללכת לבית קפה, נראה סרט בקולנוע, מה שהיה בהחלט מקרב אותי אל יתרונותיה של שיפי, כמו רעמתה הזהובה והריחנית ופחות מביא אותי לסבול מקישקושי דוד יואל שלה. היא לא ממש התלהבה.

אחרי שהנושאים האלו הובהרו, לא קשה היה להבין מדוע לא ממש ששתי לזנוח את המחשב לטובת בזבוז הערב על פגישה עם שיפי, שבוודאי תלאה אותי בסיפורים מתישים על הביקור שלה במנהטן לרגל חתונת בת דודתה, העשירה עד מיאוס.

"היי!" היא ענתה בעליזות מפתיעה "באמת שאלתי את עצמי אם תרצה לעשות משהו."

הכוונה שלה הייתה שהיא מתה לעוף מהבית. בטח אבא שלה מארח עארסים עשירים לארוחת ערב, לרגל עסקנותו בפוליטיקה המקומית. שיפי שנאה את הארוחות האלו ויכולתי להבין אותה. העארסים, זקנים ככל שיהיו, בעיקר בילו את הזמן בלנעוץ בה מבטים לא מכובדים. מצד שני, לא היה לה הרבה לאן להסתלק. אחד הדברים המשותפים לי ולשיפי היה שלא היו לנו ממש חברים.

בגלל אבא שלה, נאלצה שיפי ללמוד באיזה תיכון עירוני עממי בראשון, שם בעיקר למדו עארסיות ורוסיות. זה ניתק אותה למדי מכל הבנות הנורמאליות במגזר שבדרך כלל למדו באחת האולפנות הנחשבות כמו צפירה, או סגולה או כפר פינס.

לי דווקא היו שני חברים טובים מהצבא, אבל שניהם נעלמו מהארץ מיד אחרי השחרור. אחד עבד באוסטרליה כדי לממן טיול בסקנדינביה (אני לגמרי לא צוחק) והשני התארח זו השנה השלישית אצל בני משפחתו בפלורידה, עבד אצלם בבאסטה וחיכה לגרין קארד.

"נו, אתה בא?" דקר את אוזני קולה חסר הסבלנות של שיפי, שהבינה בצדק שנרדמתי לה בתחילת השיחה.

"כן, כבר." הבטחתי "עשרים דקות אני אצלך."

"יופי." היא אמרה כמעט בחביבות "אני מחכה."

"אני הולך לקחת את שיפי". הודעתי לאמא שלי לפני שתתחיל לחקור.

"קח," היא דחפה לי שטר של מאה שקל ליד "אם אתם הולכים למסעדה, אל תשכח להשאיר טיפ."

עשרים דקות אחר כך, שיפי נחתה במושב הרכב שלצידי. למרבה הפלצות היא לבשה חולצה שחורה עבה וארוכה עם כפתורי זכוכית מוזהבים ושורות שורות של פייטים מתנפנפים לאורך השרוולים ומסביב לכתפיים. כתוספת היא ענדה שעון כסף משובץ ביהלומים מזוייפים שהרצועה שלו הייתה בנויה משש שרשראות כסף דקות.

התחשק לי להקיא ולדעתי רגשותי אילו היו חשופים לחלוטין.

"אנחנו נוסעים?" התעלמה שיפי באופן אופייני מהבעת פני "בא לי כבר לשבת".

"תקשיבי שיפי," נצנץ במוחי רעיון פסיכי לגמרי "אנחנו שנינו אחרי חמין של שבת ואני לא רואה סיבה שסתם ניסה לקניון ראשון ונמלא את הבטן בלחמניות עם חמאה."

שיפי נעצה בי מבט מופתע מעייניה התכולות ופני הפיה שלה הוארו בהבעת חביבות נדירה.

"יש לך רעיון אחר?" היא חייכה בנימה של השתתפות "באמת הצ'ולנט עדיין יושב לי בגרון."

באופן תמוה, חיוכה המזמין של שיפי, גרם לי להתקף של יצירתיות.

"את מכירה המסעדות בתל אביב עם המאכלים המיוחדים?" אמרתי במהירות "אלו שארוחה שם עולה ארבע מאות שקלים ומעלה? בואי ונלך לאחת כזו, נאכל קינוחים ונשתה קפה וזה יעלה לנו כמו ארוחה רגילה בקניון, רק שנאכל משהו מיוחד ולא סתם סלט עם בולגרית."

"חשבת על מקום ספציפי?" הרימה שיפי את גבתה החיננית.

"בטח," היכתי בברזל בעודו חם "אוסקה החדשה שבטיילת. לא רחוק ויש חניון."

"האמת שזה נשמע רעיון לא רע." שיפי אמרה בקול איטי ומהורהר "אבל אתה יודע שממש לא כשר שם."

"אם אנחנו אוכלים רק קינוח, אין עם זה בעיה." הבטחתי לה "זה כמו שאת קונה בסופרמרקט במנהטן חטיף כשר, כשעל המדפים האחרים יש שימורי חזיר, או מה שלא יהיה. בחו"ל עושים את זה כל הזמן."

"אוקיי." שיפי אמרה בקול מעט מהוסס.

 רצה הגורל ושיפי לא הייתה מהמחמירות. זה כנראה בגלל שהיא גדלה בפריפריה הפראית עם עארסיות ורוסיות למחצה. אפילו לא הייתה לה אותה רגישות דוסית למגע עם זכרים. היא הייתה מסוגלת לדחוף אותי בלי בעיה כשחשבה שאני לא נע מהר מספיק ויכלה לנקוש בפראות על גבו של מלצר, אם נוצר לה הרושם שהוא מתעלם ממנה.

אילו היו לה חברות דתיות נורמאליות, הן בטח היו מחזירות אותה למסילה בלי בעיות, אבל שיפי עשתה את התואר שלה דווקא באוניברסיטת תל אביב, רחוק ממקומות המרעה החביבים על בוגרי בני עקיבא באם המושבות.

כך מצאנו את עצמנו תוך רבע שעה במעמקי חניון תת קרקעי, ממתינים למעלית שתישא אותנו לקומה העשרים וכמה, לגגו של מלון חוף תל אביבי, שם מוקמה המסעדה.

כשקרבנו לפתח, נראה היה ששיפי מתפעלת כמעט בעל כורחה מההוד וההדר. המקום הזה כל כך היה שונה מבתי הקפה הכשרים בקניוני הפרברים. עמודי עץ מפוסלים החזיקו תקרה אקוסטית דמויית שיש באוויר ובינהם היו תלויים מסכי במבוק , שעליהם צוירו הירוגליפים יפאניים, שלדעתי היו מצוצים מהאצבע. מאחורי דוכן זכוכית, שהכיל אקווריום שבו נאבקו דיונונים וסרטני נחלים, עמדה מארחת בקארה מחומצן ובקימונו תכול עם דוגמאות של עגורים ונעצה בנו מבט, שנע בין סלידה להשתוממות.

"הזמנתם שולחן?" המילים בקעו בקושי משפתיה המבריקות "אתם יודעים שלא כשר כאן."

"בוא נעוף מכאן!" שיפי לחשה לי בעוד אצבעותיה נאחזות במרפקי ומנסות לחורר אותו. היא נשמעה בהיסטריה, אין ספק שהיא לא הייתה רגילה לזה, שמתייחסים אליה כמו אל זבל.

"אנחנו ביקשנו להיות בשולחן של אביגיל, אם זה אפשרי". עניתי כמעט בלי לגמגם.

"יופי," איזכור אביגיל הצליח כמעט להוציא מהמארחת חיוך מילימטרי, "אביגיל בדיוק התחילה משמרת. היא תבוא כבר להושיב אתכם".

היא לחצה על כפתור בלוח אלקטרוני שהיווה את מכסה האקווריום והחוותה לנו להמתין על יד שולחן עץ עגול עליו היו מונחים בחופשיות כמה עשרות כוסיות כוהל בוער שבתוכן צפו לובסטרים זעירים.

אחיזתה של שיפי בזרועי איימה כבר לנקב את השרירים והעצמות כשהיא ראתה מי הבחורה שמתקרבת אלינו. אביגיל הייתה גבוהה ממנה בראש, בעיקר בזכות מגפי בוקרים גבוהי עקבים, שהגיעו עד מעל לברכיה. חוץ מהם היא לבשה מכנסוני עור וחלוק רפוי למדי בעל כתובות ביפנית שחשף חלק גדול מגבה עליו קועקעה מפלצת ים תלת ראשית.

"אתה." אביגיל כיווצה את שפתיה שהיו מכוסות בליפסטיק בצבע ירוק כהה.

"כן, אני." חייכתי "אביגיל זוהי שיפי. שיפי, זו אביגיל, היא השותפה שלי במעבדה בחומרים מורכבים ופיזיקאית מולקולארית מחוננת."

"בואו אחרי, בבקשה." אביגיל הפנתה אלינו את גבה המקועקע ופסעה בצעדים גסים בין השולחנות.

"איזה מקום מהמם!" אחיזתה של שיפי בזרועי רפתה והצליל ההיסטרי בקולה קצת התנרמל.

"אתה נמצא הרבה עם האביגיל הזאת?" היא שאלה אותי בלחישה.

"בערך ארבע וחצי שעות בשבוע." עניתי לאקונית.

"זה לא כל כך מעט," היא ענתה לי בטון מוזר "איתי אתה נמצא פחות."

"אתם יכולים לשבת פה." אמרה אביגיל. כשהיא נועצת את ציפורניה הארוכות והצבועות שחור בתוך חגורת החלוק שלה.

"תודה רבה לך." שיפי ענתה כשסומק נדיר מתפשט על צווארה הצח והארוך.

"את יודעת, שיפי" אמרה אביגיל בטון שהזכיר נהמה נמוכה "אני חשבתי שאת דימיונית. הייתי בטוחה שאסף המציא אותך כדי שיוכל לנפנף אותי בקלות."

"רצית לצאת איתו?" שיפי נעצרה לשניה באמצע תנועת ההתישבות ועיניה נפערו בארשת תימהון אמתית.

"היה לי קטע כזה לפני כמה חודשים," אביגיל נעצה בה מבט תמים וילדותי, כמו זה שהייתה נועצת במתרגלים שהיו חושדים בה בצדק שהיא העתיקה במבחנים "רציתי לצאת מהקונספט לתקופה מוגבלת ולקרוע את הצורה למישהו שהוא לא בדיוק הטיפוס המדוייק שלי."

"מזל שדילגת על הקטע הזה בהיכרות שלנו." סיננתי מתוך שיניים נעולות.

"לא היה לך כל כך קל להיחלץ בלעדיה." אביגיל חייכה אל שיפי בשמץ של מרירות ואלמלא הכרתי אותה, הייתי מרגיש ממש לא בנוח.

"אני כבר אביא לכם תפריטים." היא הוסיפה כשהיא נסוגה.

"אין צורך", משכתי בכתפי בעוד שיפי מכבדת אותי במבט המום "אנחנו לא יכולים ממש לאכול כאן, אבל נשמח לקבל אחת מהמנות האחרונות שלכם."

"כן" היא הרימה גבה מלוטשת "על מה חשבת?"

"מהללים מאוד את הדפיוקו וניל מנטה שלכם." עניתי.

"אני לא ממש סובלת מנטה." שיפי מלמלה בעוד היא בוהה בסועדים שהחלו למלא את המסעדה בשלל חליפות  מחוייטות ושמלות ערב.

"דפיוקו גלידת קרם אגוזים צריך להיות מצויין." חייכתי אליה.

"אממ, זו מורן אלפסי?" שיפי שאלה במהירות כשעיניה נעוצות ביפהפיה תמירה שעברה לידנו, ולבשה אדרת פרווה ענקית שמתחתיה שמלת נשפים לבנה.

"כן, מורן מגיעה אלינו הרבה בשנה האחרונה." הבוז בקולה של אביגיל היה כמעט מורגש "תרצו לשתות משהו עד שהדפיוקו יהיה מוכן?"

"אל תעיזי לקחת את התה היפני השקוף."  מיהרתי להזהיר את שיפי "יש לו טעם של שמן דגים והוא גורם לשילשולים."

"אני בטוח שהיא תעדיף את המשקה האהוב עליך." אביגיל נשפה וחשפה שיניים "כלומר מים חמים מעורבבים באבקת מרק דמוי עוף."

"יש לכם קפה ארומה?" שאלה שיפי כשהיא ממשיכה להציץ לכל עבר.

"קפה ארומה אחד נרשם." אמרה אביגיל והעבירה את מבטה אלי.

"הפעם אני אוותר על מרק ואקח משהו כמו שיפי." אמרתי.

"יופי, איפה השירותים?" שיפי ניתרה ממקומה ואצה רצה בניפנופים בלונדיניים לכיוון אליו החוותה אביגיל.

"אז זאת שיפי, בתולת הקרח?" אביגיל עשתה משהו מאוד לא מלצרי כשהתיישבה במקום של שיפי והצליבה מגפיים "ממש נראית טוב, זאתי, אבל איך אתה נותן לה להתלבש ככה, בחייאת ראבאק? אתם הולכים להלוויה אחר כך?"

זאת באמת שיפי," השבתי לה "והיא שיטחית כמו שלולית בבצורת. גם אחרי שעשינו את המעבדה בתנועה בואקום, לא ראיתי תופעה חלולה כמוה."

"אני הייתי מרביצה לך, אלמלא בניתי על טיפ," האיפור של אביגיל כמעט נסדק כשחייכה חיוך טורפני, "היא עוד ילדה בסך הכל. היא תלמד ותתבגר ותפרח. חבל שאתה כל כך שלילי אליה, כי היא מאמינה בך. תראה, עד לכאן היא הלכה אחריך, למרות שהיא זרה כאן ומרגישה פגיעה. תהיה רך אליה, תחזיר לה חיבה וכבוד ואני בטוחה שהם יוחזרו אליך בריבית דריבית."

"אף פעם לא חשבתי שאת שפויה, גילי, לכן אני לא שואל אותך עם יצאת מדעתך." הנחתי את כפות ידי על השולחן והנחתתי עליהן את סנטרי "שיפי היא רובוטית והיא נטענת מפוזה. אין בה אמונה, אין לה נשמה. היא מעריכה רק כסף וכוח וכשהיא משיגה אותם, היא לא יודעת מה לעשות בהם."

"אוי ילד," אביגיל נשענה לאחור כשהיא מתנדנדת על רגליו האחוריות של הכיסא באמצעות עקבי מגפיה "אני גם יכולה להגיד עליך שאתה אינפנטיל מרוכז בעצמו, שמתלונן כל הזמן על איך שאמא שלו מנהלת לו את החיים. לכולנו יש פגמים גלויים וחסויים,  אבל העיקר הוא לא להתמקד בפגמים, אלא להתגבר עליהם. להתפתח ולהתקדם אל מעבר לבעיות שהן תולדה של הסביבה שלנו או של החינוך שלנו..."

"אתם לא תאמינו את מי ראיתי!" שיפי שיסעה את שיחתנו הפילוסופית ונעמדה בינינו כשעיניה זוהרות והחולצה הגרוטסקית שלה סתורה מעט "אתה זוכר את סתיו? זאת שהייתה בכוכב נולד ואחר כך שרה בטקס מלכת היופי?"

"אני כבר חוזרת עם הקפה." אביגיל השתחלה מתוך הכיסא ונעלמה.

שיפי התישבה מולי וברק בעיניה.

"אף אחד לא יאמין לי במשרד!" היא לחשה תוך ציחקוק "ראיתי אותה בשירותים ואתה יודע מה היא שאלה אותי? היא שאלה אותי איפה קניתי את החולצה."

הקפה אכן הגיע במהירות ראויה לציון ושיפי בלחיים סמוקות, לא הפסיקה להלל את המקום, את הוילונות, את עיצוב התאורה, את השולחנות הכהים ואת מפיות הבד הקלילות והמחוררות בקפידה בדוגמאות אבסטרקטיות.

הייתי רגיל ליכולתה המופלאה לטרטר בלי הפסקה, אבל הפעם זה נשמע יותר חמוד, מאשר מעצבן, כנראה שהפעם שיפי ממש נהנתה.

"אתה לא תאמין," פיה נפער לאליפסה מושלמת ועיניה זהרו "ראיתי כאן הרגע את הזאתי המגישה מערוץ 2, שהיא גם רצה לנשק את השמנמוך הזה עם הזקן, שהיה לפני רגע עם הזאתי מהפרסומת, נו, אסף אתה יודע בכלל מי זה?"

"אין לי מושג," התמקדתי בלמצות את ההנאה מהקפה המופלא "אבל הוא בטח הבעלים כאן."

"בחייך," התנשפה שיפי "אבל הוא נראה כזה צעיר."

"יאו!" היא פלטה צווחה חנוקה "הוא מגיע ישר אלינו."

ואכן, אותו שמנמוך, שהיה בעל גובה ממוצע לחלוטין, ובעל מבנה גוף מוצק צעד בקלילות לכיוון שולחננו, תוך שהוא מחליף ברכות לבביות עם כמה מיושבי השולחנות בדרך.

"ברוכים הבאים לאוסקה. אני אלון." פניו המקושטות בזקנקן צרפתי מוקפד חייכו אלינו במיומנות "אתם פעם ראשונה כאן" הוא קבע.

"כן!" שיפי עפעפה בהיסטריה וקולה שרק בהתלהבות "זו באמת המסעדה שלך?"

"יש לי עוד מסעדה בברצלונה," אלון הודה בצניעות מעושה "אני קופץ לשם שבוע בחודש."

"העיצוב כאן כל כך יצירתי!" שיפי כמעט גנחה בהשתפכות "הוא משרה אווירה מאתגרת ומרגשת ואפילו מדהימה."

עיניה התעגלו באי אמון ולחיה לבשו גון סגול יוקד, בעוד שאלון נטל בקלילות את כף ידה הצחורה ונשק אותה קצרות.

"הקישוט האמיתי של כל מסעדה, אינו עיצוב יוקרתי ויקר אלא נשים מרהיבות שנמנות על הסועדים." לא היה שמץ של אמת בחיוכו המשומן של אלון ואני לא הבנתי איך שיפי לא תופסת שאלון לגלג עליה.

"היום אני חש שבאמת התעלינו על עצמנו." עיניו רפרפו על שיפי בלי להראות עניין אמיתי ואז במהירות הוא הפנה אלי את מבטו, עז רציני וקודח.

"אסף," הוא אמר "גונבה השמועה לאזני, שאתה שחקן ונדרבלייד."

"זה נכון," עניתי בזהירות.

"באיזו גילדה?" הוא המשיך לחקור בעוד שיפי מעיפה לסירוגין מבטים מבולבלים בי ובו.

"נאיוק התחיל בתור קוסם לוחם בהולניגבלאד," פרטתי את קורות החים של הדמות שלי "אבל הצלחתי להעביר אותו לטראמיליון בתור מעלה באוב."

"רגע," אלון הקיש באצבעותיו ובחורה, שיכלה לפתוח בסערה את התצוגה של איב סאן לורן בשבוע האפנה בפאריז, מיהרה להציע תחתיו כסא לפני שיתיישב  אל תוך האין.

"אני רוצה להבין," הוא הניח את מרפקיו על השולחן וחצץ, למעשה ביני ובין שיפי "אתה בגילדה השניה כבר?"

"שלישית למעשה," גרוני לפתע יבש ולא בדיוק היה ברור לי לאן הוא חותר "כי נאיוק הוא שדון ערבות והוא לא יכול לעלות במקביל גם בגילדה של הלוחמים וגם בגילדה של הקוסמים. אחרי שהגעתי לרמה חמש עשרה בגילדה הראשונה, פתחו את השני."

"לא יאמן." עיניו של של אלון נצצו בעוד אביגיל קרבה ומביאה מגש מקרמיקה עליו נראו מגדלי קצפת בצבע בורדו עמום, מקושטים בפתיתי מלון ירוקים  ועלי מנטה.

 אלון הביט במנה בתימהון "זה מה שאתם הזמנתם?!" הוא מצמץ "רציתי להזמין אותך, שהקינוח יהיה עלי, אבל אני רואה שכל מה שהזמנתם זה קינוח."

"אנחנו פשוט מקפידים על כשרות." שיפי נהנת להדחף לשיחה, כיון שכל זמן ששוחחנו על משחקי המחשב, היא ישבה כמו מומיה כששפתיה משורבבות בהלם.

"כמובן, כשרות." אלון גלגל את עיניו סחור סחור.

"אביגיל!" הוא נבח לכיוון המלצרית המקועקעת שמרום עקביה, הייתה גבוהה ממנו בראש ונראתה לידו מסוכנת כמו דוברמן ליד פקינזי.

"אלון?" היא הרימה באיטיות את גבתה המרוטה לעייפה.

"השולחן הזה יוצא בלי חשבון." הוא פסק "אני אתחשבן איתך על הטיפ."

"הממ." אביגיל הפנתה אליו עורף והסתלקה משם כשעקביה מתיזים ניצוצות.

בתכול עיניה של שיפי, יכולתי לראות חשרת סערה מתפרצת, שבתוכה הבליחו חזיזי ברקים אכזריים וחסרי לב.

"כמובן שאני עומד על כך שלפחות את הטיפ, יורשה לי לשלם." אמרתי בקול רועד.

"אתה תשלם הרבה יותר מטיפ, כשאני אפגוש אותך בפונדק לבירינט בטראמיליון." אלון גיחך "חוץ מזה, אם תואילו בטובכם להגיע הנה ביום חמישי בעוד שבועיים, אני אשמח להגיש לכם ארוחה כשרה למהדרין בסגנון טאקשיקו, זה פיילוט שאני עובד עליו ואני אשמח לנסות אותו על אוכלי כשרות אמיתיים, במקום על כל הכופרים כאן."

"אנחנו נעשה כל מאמץ להגיע." לחשה שיפי בעוד היא רוקעת על כף רגלי מתחת לשולחן, כנראה כדי לסכל כל ניסיון התנגדות מצידי.

"מוסכם, אם כן." אלון חייך "בינתיים, אני מקווה שתהנו מהדפיוקו."

כשדשדשנו החוצה מתוך האור וההמולה של המסעדה, אל גג המגדל הרטוב והחשוך, שמתי לב, ששיפי נראתה שונה. שפתיה השתרבבו החוצה ונראו לפתע מלאות ומבריקות, ואילו אישוניה, שתמיד היו מכווצים וכעוסים ותרים אחרי חסרונות ופגמים, גדלו והפכו לעמומים ובלתי ממוקדים, מה שהפך את עיניה לכהות מתמיד.

חשדתי מיד באביגיל שהכניסה לה איזה סם לתוך הקפה.

"את בסדר שיפי?" שאלתי בזמן שניסיתי להכתיב קצב הליכה מהיר לכיוון המעליות.

"אני הרבה יותר מבסדר." היא גיחכה למחצה ונעצה בי מבט מוזר מאוד. היא רמזה לי ללכת אחריה אל מעקה הגג, ממנו יכולתי לראות מגובה רב את אורות המכוניות, זוהרים בעדינות קפואה מעל רחוב הירקון.

"היה לי ערב מאוד מיוחד." שיפי אמרה בזמן שנשענה על המעקה , חמישים מטר מעל המדרכה.

"אני חושבת אולי," היא השפילה לרגע את מבטה אל קצות מגפיה האפלים "אולי אנחנו לא מכירים מספיק. התנהגת היום בצורה שלא ראיתי אף פעם. היית מאוד.... אני לא יודעת."

שתקתי.

"תגיד משהו!" היא ציותה וקולה נורמאלי מאוד לפתע.

"זה היה חשוב לי." שיקרתי באומץ "רציתי שתראי את אביגיל, שאני כל הזמן לומד איתה, כדי שתביני מה עובר עלי כל יום. למרות שאני לא ממש עובד ועוד חי אצל ההורים, החיים שלי לא ממש פשוטים וקלים, כמו אצל סטודנטים אחרים."
"החיים שלך מדהימים." היא הרימה אלי את פניה ולפתע היתה כולה שלי, עם ריסים רוטטים ולחים, נשימה כבדה וכאוטית ושפתיים שיכלו להמיס את קרחוני הקוטב.

עכשיו הייתי בטוח שאביגיל סיממה אותה, בתור איזו בדיחה מגעילה ורק יכולתי לדמיין מחר את אביגיל מחר בחלוק מעבדה לבן, כשהיא שואלת אותי בחיוך, איך בדיוק נגמר הערב.

"אתה יודע," שיפי אמרה בקול מאוד שקט "יכול להיות שאני לא אתנגד אם תעשה עכשיו משהו שהוא לא הכי מקובל."

"בטח". נטלתי את כף היד שלה בידי וחילצתי ממנה את השעון הרוסי המגעיל.

"את הרבה יותר יפה בלי זה," אמרתי לשיפי כשאני מעיף את השעון לתוך החשכה שמעבר למעקה.

"זה היה של סבתא שלי ," שיפי צחקקה "איזה מזל שהיא מתה."

"אני עייף," בקושי הצלחתי למלמל מרוב הלם "בואי ואקח אותך הביתה."

בדרך לראשון לציון, הייתה שיפי עליזה ופטפטנית ולא הפריעה לי לשתוק ולנעוץ מבט עכור בגשם שניתז הצידה מהזגוגית. רוב המונולוג שלה עסק בבגדים שהיא חייבת להשיג, עד הפעם הבאה שנבקר במסעדה.

לפני שהיא ירדה מהרכב, היא הסבה לפתע את פניה אלי וחייכה.

"אסף," היא אמרה "אנחנו לא חייבים להפגש רק במוצאי שבת. יש לנו אירוע במשרד ביום רביעי בערב. אתה חושב שתוכל לבוא איתי?"

"אני אשמח מאוד." עניתי לה "צריך להביא משהו מיוחד?"

"אוי ממש לא." היא פתחה את דלת המכונית  וקור מלווה בטיפות זעירות ונוצצות פלש פנימה.

"אני אדבר איתך." היא הנידה בראשה הזהוב ופנתה לרוץ אל המחסה שסיפק פתח הבניין המפואר והמואר שבו גרה.

הצלחתי יפה להחזיק מעמד עד שהחניתי את האוטו ליד הבית, אבל כבר לא עמדתי בזה. הותרתי את הדלת פתוחה וכרעתי על ברכיי בתוך שלולית רדודה שהצטברה לה בין האבנים המשתלבות של המדרכה.

"לא רוצה" אמרתי בלחש אבל בעוצמה תוך שאני מכה באגרופיי על ירכי הרטובות מגשם.

"לא רוצה! לא רוצה! לא רוצה!"

המשכתי לחבוט בעצמי כך, עד שפרקיי אצבעותי איבדו כל תחושה.

אחרי שלוש דקות בערך, עצר ג'יפ מפואר מול הבית כשפנסיו מטילים זרמי אור לתוך האוויר הנקי והצלול, שלפתע ממלא את כל העולם ברגע שהגשם נפסק.

"לילה טוב!" שמעתי את השכנה שלנו, פרופסור אלישבע קפלן, נפרדת מהדייט האלמוני שלה. היא והייתה גרושה פעמיים בלי ילדים ולימדה היסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית. למרבה הפלא גם היא למדה עם אימא שלי ואימא של שיפי באותה כיתה בצייטלין.

"אתה בסדר?" היא נעמדה לידי והציתה סיגריה, בזמן שהג'יפ נגוז אל תוך האפלה.

"מצוין , תודה." השבתי לה בעודי כורע.

"זה נכון שאתה יוצא עם הבת של בתיה וקסלר?" היא שאלה כשהיא מפריחה ענת עשן.

"כן." עניתי.

"היא בחורה יפה." אמרה פרופסור קפלן "איך הולך לך איתה?"

"ככה." מחיתי טיפה מהלחי שלי באצבעי והצגתי אותה לאלישבע, כשאני בעצמי לא יודע עם מדובר בדמעה או בטיפה מהגשם.

"אל תדאג," היא נחרה "היא תגדל. בסוף כולם נהיים בני אדם."

"לא בטוח," קמתי על רגלי והצטרפתי אליה לנסיעה במעלית. אי שם למעלה, כך ידעתי, מחכה לי לילה נטול שינה, תחת רקיע אדום כדם וירח ירוק ארסי, שלאורו מרקדים השדים.



אהבה דייט יפאו מסעדה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לדרול
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ב אייר ה´תשע"ג  
הוא קלח לי גם זרם, והיה לי כיף לקרוא אותו.

היה רצוי לתקן שגיאות כתיב זעירות שהשתרבבו מדי פעם.

משהו בערפול של הסיפור הזה, מצא חן בעיני.
כ"ב אייר ה´תשע"ג  
נטאשה, אולגה----> לא קשה לנחש את המוסד המדובר.

מעורפל. ואהבתי את זה.
תודה!
כ"ג אייר ה´תשע"ג  
אך זורם בהחלט. כתוב טוב, שנון, מצחיק ובעיקר מקורי מאוד, עם המון פאנצ'ים קטנים על הדרך.
הזכיר לי מעט פוסט אידיוטי מהפייסבוק שנקרא "דייט ראשון", רק שבסיפור הזה הדמויות יותר מורכבות, ובעיקר דמותו של המספר משכנעת כאנטי גיבור שבסך הכול מנסה לצאת בסדר, לעומת השוביניסט-מאנייק מהפוסט ההוא.
הפריע לי שלא הייתה התפתחות מהודקת יותר בעלילה. מרגיש שהפעלת את כל התותחים הכבדים על זבוב קטן
זה מה שיצא לי מקריאה ראשונה. אולי כשאחזור יהיו לי תובנות נוספות
כ"ג אייר ה´תשע"ג  
לצוד זבובים בתותח?
Story of my lifr

תודה לכם.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד