בנושא
בכרם
חדשות
 
דרור / רוני תשואות
בביכורים מאז ט´ אייר ה´תשע"ג

הנכנס לחדר יבחין בקיר צבוע בגווני אדום רבים: מגוון בורדו עז ועד ורדרד בהיר הצובעים במכתמים של צורות שונות – קווי אורך ורוחב, עיגולים וגושי צבע לא אחידים. בעלי עין או בעל מקצוע יוכלו להבחין שמלאכת הצביעה נעשתה באמצעות מברשת, ברולר, ואפילו במריחה ידנית ללא שיטתיות עקבית. מקטעים מסוימים לא נצבעו והטיח הלבן הבסיסי נותר חשוף. אין מדובר בקיר בעל צביעה קונבנציונלית ונדמה שנעשה ביד בלתי מיומנת בעליל, בידי ילד או בעל כוונות אומנותיות.

 

הפסיכיאטר התיישב מול הקיר דרור. בינו לבין עצמו דרור כינה אותו ד"ר פרויד. דרור היה כבר פציינט ותיק במחלקת הקירות המשוגעים. בפגישה הראשונה שלהם, אחרי התקף הצבע הראשון הסביר לו המטפל שהוא בסך בא לשקף (מילה שהדוקטור מאוד אהב) מה מצבו, כמו מראה, ולנסות לעזור.

"מה יש לי, דוקטור?" ניגש אז ישר לעניין.

 הפסיכיאטר הישיר מבט – "טוב, אה... דרור, יש לך סכיזופרניה, זו מחלה--"

 "ממתי סכיזופרניה פוגעת בקירות?" דרור איבד סבלנות.

"קבוצת הסיכון נמצאת בכל האוכלוסייה, אצל קירות המחלה יכולה להתפרץ בגיל ההתבגרות או אפילו כתוצאה ממפגש עם מתבגרים."  כך הסביר הרופא.

 

והנה הוא שוב כאן, מג'נון מתמיד. עוד התקף פסיכוטי. עכשיו בגווני אדום. קווי סטיות חריפים. שוב לא תקני.

 "אנחנו ננסה לדבר למרות מצבך הנוכחי", ד"ר פרויד היטיב את משקפיו ושאל איך זה קרה, הפעם.

דרור התלבט אם לספר. דלפק האחיות והמזרקים נמצאו בדיוק מאחורי הדלת. דלת המחלקה רחוקה. "הפסקתי לקחת את התרופות". הוא התוודה.

"אני מבין, אה...  אתה יודע שאנחנו נצטרך לחזור לפיקוח ותצטרך לחזור ולקחת אותן."

דרור נשך את שפתיו, הניד בראשו במהירות, בסוף שחרר לחישה עצורה והחלטית: "לא."

"דרור", טון הדיבור הרך של פרויד נהיה רציני, "תסתכל בבקשה בראי שנמצא ממש לידך."

דרור פזל אל המראה וראה בלגן אטומי, הצבעים שלו השפריצו לכל כיוון, הוא ראה טירוף אבל לא היה אכפת לו. רק לא המסממים האלה עוד פעם. את המחשבה האחרונה הוא לא שם לב שאמר בקול.

ד"ר פרויד כחכח בגרונו, "אני צריך להזכיר לך לאן בסוף מגיעים בלי ה"סמים" האלה? אתה לא זוכר את הפעם האחרונה שנפגשנו. היית שפוך ומפוזר אבל אתה הבנת.

"אתה לא זוכר שאמרת שזה כבר לא בדיחה מצחיקה, כל המשחק הזה, ההוא שם עם המברשות החליט שכל ייעודך בעולם יהיה ללכת לאיבוד בבליל אינסופי של צבעים שלא נגמרים. שנכון, אמרת שהאינסוף מפתה,  מפתה,  רק דמיון, רק תשוקה, ממלכה אלוהית וכל צירוף של גוון וצורה בה הוא כמו עוד פרצוף נהדר, עוד ברייה נפלאה וחד פעמית שאיך אפשר לפספס, להתכחש, להמשיך ללכת בקו ישר ולא לסובב אחריה את הרולר.

אתה בסוף אתה לא זוכר שבכית? איך הוא שסרטט אותך תעתע וכל הצבעים הנפלאים הפכו לאויבים. איך זעקת לצַבָּע נעלם או חירש – הי, איפה אתה? בוא תהיה גבר. תהיה צבע גדול. תתגלה. אני איבדתי כל צלם קיר. בוא ותתקן לי את הצורה. הרי כל מכחוליך ושליכטותיך עליי עברו. איך שכחת אותי כאן?!"

ד"ר פרויד עצר רגע את נאום ההיינו-כבר-בסרט-הזה, הוציא את פטישון הרפלקסים שלו ודפק לדרור על מפרק הפאנל השלישי. שום תגובה. דרור בהה בו חזרה באפאטיות. הד"ר דפק שוב, חזק יותר. כלום. מבעד למבט המזוגג דרור נחרד למחשבה שהוא כבר לא ירגיש אפילו אם יכאיבו מאד. "אתה רואה את הטיח כאן?" שאל הרופא והצביע על חלקת קיר בלי צבע בכלל. הטיח שלה בהק מחיוורון. דרור הנהן והסיט עיניים במהירות מפחד שאם ימשיך להסתכל יתפשט השלג הממית וילבין את כל חלקות השני והארגמן. "בשפה של רפואת הנפש", הבקיע אליו הקול המלומד,  "אנחנו קוראים לתופעות הטיח החיוור "התסמינים השליליים":  הגודש ומצוקת ההזיות הם טראומתיים והנפש מתגוננת ונחסמת, מתנגדת לצבעים, ומציירת  אפקט לבן, שטוח, נטול תחושה."

"נטול תחושה?" מלמל דרור. 

"כן, אבל יש פתרון. התרופה היא לשמור על איזון. ננסה לווסת אותך, מה אתה אומר?"

"אבל אני רוצה לחיות... למה אתה לא רוצה שאני אהיה הכי חי?!"

"אין דבר כזה דרור, הכי חי זה הכי מת. והאויב של הטוב הוא הטוב ביותר. ריבוי הצבעים שלך הוא המחלה. הרי בסוף שוב לא תבין איך, ולאן. ומה הקטע. כבר דיברנו על זה.

צריך לקבל עול כאן על פני האדמה הזאת. פעם הבאה תקפיד לקחת את הכדורים."

"הם רוצחים הכדורים. אני לא מרגיש כלום, אני לא חושב כלום. בלוק. בטון ממש. כל הגוונים שלי נהיים כאלה ערב רב של זומבים."

"אבל הגוונים שלך מפזרים אותך לאבדון", אמר הד"ר בשקט, "סדר צריך שיהיה."

דרור התאדם, הצבע עלה לו לראש: "סדר צריך שיהיה אמרו בגרמניה!" צרח, "אתם לא תשליטו עלי את המשטר היקי-נאצי שלכם! אתם לא תחנקו אותי חי!"

הצעקות של דרור המשיכו להדהד במסדרון. ד"ר פרויד התרחק. נציג הסדר הטוב שרצה לצבוע אותו בצבעים נורמלים היטשטש והלך והצבעים שוב חזרו בכל יפעתם. עכשיו הוא לבדו לטבוע בשלל הדמיון, להעצר, לצעוק, להתכנס, לרוץ או אפילו למות.





© כל הזכויות ליצירה שמורות לרוני תשואות
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ט"ו אייר ה´תשע"ג  
הכי אהבתי את 'הכי חי זה גם הכי מת'.

הקונפליקט מאוד אמיתי, 'תוהו ותיקון'. ויש כאן הרבה עומק וכתיבה זורמת ותיאורים מדויקים. רק העלילה קצת לא משכה אותי. אולי צריך להפוך אותה לדינמית יותר או מציאותית יותר, כדי להפוך אותה מדיון תיאורטי לחוויה קיומית. שיהיה קצת יותר סיפור מהחיים וסיפור על החיים.
ט"ו אייר ה´תשע"ג  
כאב לי הסיפור הזה, והתיאורים מעולים.

מסכימה עם מעט מן האור שמשהו קצת חסר מבחינת עלילה, קצת כבד- הכתיבה כדיאלוג על נושא שקשור בנפש, שיחה בין מטפל ומטופל, הדגישה את זה, וכך הוא נראה יותר כמו קטע;
אולי כדאי להוסיף עוד דמות מהצד, עוד מקום, עוד ריח.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד