בנושא
בכרם
חדשות
 
מעגלים / חנה נון
בביכורים מאז ח´ אייר ה´תשע"ג

"אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של שבת".

אמא שירטטה באוויר מעגלים שקופים של קודש, ואחר כיסתה את פניה, כמו חיכתה לרגע הזה בו תוכל לחפון את ראשה בין ידיה - ולבכות. הדמעות מתחננות לצאת, אך אינן פורצות מיד, ממתינות בסבלנות שתאמר כבר את המילים אותן מתפללות בדמע דורות של אמהות "וזכנו לגדל בנים ובני בנים חכמים ונבונים אוהבי ה', יראי אלוקים. זרע קודש... אוי זרע קודש... ומאירים את העולם...". אבא, ברכי, שרהלה, אלחנן ושרוליק - כולם עוטפים את אמא ומצטרפים לתפילותיה. מחכים שתסיים ותברך את כולם בברכת "שבת שלום", ואחר תתן להם נשיקה וגם ממתק.

מאחור, ממש ליד הדלת, עומד יוסף ומחכה גם הוא לברכת ה"שבת שלום". בינתיים עיניו נטועות באמו, ולבו נחמץ - הוא הרי יודע על מה ולמה מתייפחת היא כל כך. עליו, על יוסף שלה - הילד הבכור, הגאון, המוכשר, המוצלח, העילוי, גדול הדור הבא, תלמיד חכם, גאוות המשפחה... נו, מה עוד לא אמרו עליו? הכל אמרו עליו, על יוסף שכבר במכינה זיהו בו את אהבת התורה ומהירות התפיסה. לפני כולם ידע לקרוא, ולכתוב, ובעת למד את הגמרא, תהיה המסכת אשר תהיה, מיד צלל לעומקה וידעה על-פה. את תלמוד התורה סיים בהצטיינות, ומשם הדרך לישיבה הטובה ביותר - היתה קצרה.

אז מה היה לו, ליוסף העילוי? אף לא אחד יכול היה להצביע מתי זה קרה ואיך, אך כשקטנה הכיפה שעל ראשו, התקצרו גם פאותיו וחליפתו הארוכה הושארה אחר כבוד בארון. לאט ובשקט פינתה הגמרא את מקומה לסרט מצחיק באייפון "של חבר", קריאת שמע בזמנה היתה בגדר מותרות, על תפילה במניין או חברותא רצינית לא היה מה לדבר. עד מהרה מצא את עצמו יוסף מחוץ לכתלי הישיבה, ואבא ואמא - עיניהם רואות וכלות.

"שבת שלום, יוסף".

פניה הרטובות של אמא נגעו בפניו. נשיקה וממתק, כן, גם לו - הבכור בן התשע עשרה. "שבת שלום אמא" אמר, ומיד יצא את הבית לעבר בית הכנסת. תפילת ערבית של שבת קודש בבית המדרש של הרב'ה - היתה התפילה עליה לא וויתר יוסף מעולם. גם כשבמשך השבוע כולו לא זכו מתפללי בית הכנסת לראות את פניו, הכל ידעו כי יגיע יוסף לקבלת השבת, יישאר גם לתפילת ערבית שלאחריה, ובסיום התפילה, ייגש אל הרב'ה וכאילו מעולם לא עזב את עולם התורה שהיה יקר לו כל כך - יניח את ידו בידו של הרב'ה ויצטרף לריקוד המסורתי של ליל שבת.

מקום של חיבה שמר הרב'ה ליוסף בלבו. מקום שלא כילתה אשו של היצר, מקום של אהבה ברה, ללא תנאים וללא מחיצות. מאז ומתמיד היה יוס'לה העילוי הקטן - מחזיק בידו של הרב'ה בעת הריקוד, ומאז ומתמיד הרגיש כי בעת שמושיט לו הרב'ה את ידו - כמו מושך אותו עמו אל הקדושה. כל מתפללי בית הכנסת היו אוחזים אז ידיים בשמחה ורוקדים במעגלים במתינות, ויוסף היה מרגיש כיצד נוסך בו הרב'ה חיים בריקודו, ומשפיע עליו ברכה ושמחה לכל ימות השבוע.

הרגשה עילאית זו חרוטה היא היטב בלבו של יוסף. גם עתה, כאשר מצוות התורה מונחות בקרן זווית, מרגיש יוסף כי הריקוד מעלה אותו טפח וטפחיים מעל הקרקע, מעל הארץ, מעל הגשמיות... מעלה אותו לכמה רגעים להיות אחוז בעולמו של הרב'ה, עולם הספוג במתיקות התורה והמצוות, המאיר בו נועם עליון רחוק כל כך, שהופך פתאום להיות כל כך קרוב - - -

                                    *

ר' אהרון יצא מבית האדמו"ר נפעם כולו. כבר שנים הוא מחפש רבי אמיתי, צדיק בעל שיעור קומה שידריך אותו בדרך העולה בית אל וייתן מרגוע לנפשו הצמאה. בחצרות רבות הוא כבר ביקר, אין אדמו"ר ורב שלא הלך לבקש אצלו עצה ותושיה, אך לאחר זמן קצר שוב היה לבו נוקפו כי אין זה מקומו ועליו להוסיף ולחפש, לכתת רגליו עד כי ימצא את שאהבה נפשו. באותו היום חזר לביתו ופניו קורנות.

"שלום שלום! אתה נראה שמח במיוחד" אמרה לו אשתו כשפתחה את דלת הבית בשעה מאוחרת שדמתה יותר לבוקר מאשר ללילה. ר' אהרון לא חיכה ליותר מזה. בשבילו היה זה אישור כי חרף השעה, מוכנה אשתו לשמוע את אשר על לבו. ובכלל, מי צריך היה אישור לכך - - -

"אוהו" אמר בצהלה "אין שמחה כהתרת הספקות! אני את מקומי מצאתי הערב, תודה לה'. נגמרו הטיולים, הבלבולים, החיפוש האינסופי. אנחנו מתחילים מהיום חיים חדשים, טובים וברורים בעזרת ה'".

נחמה התיישבה על הספה, לא לפני שהרתיחה את המים בקומקום. נראה כי צפויה להם שיחה ארוכה הלילה - חיים חדשים הוא אמר?

"מצאתי את אשר לבי חפץ. הייתי הערב אצל האדמו"ר שעם שמשו דיברתי לפני יומיים. זוכרת? לא יודע למה, אבל לבי אומר לי כי זה הוא הרב'ה אותו חיפשתי שנים. אמנם נכון, כולם אהובים כולם ברורים כולם יודעים את התורה - אבל מיד כשהתיישבתי בחדרו, ועיני האדמו"ר הביטו בי, הרגשתי אל נכון שזה הוא. נו, אז מה את אומרת?"

"על מה דיבר איתך האדמו"ר?" נחמה ניסתה להיות עניינית.

"על מה לא? מתוך כמה שאלות פשוטות כבר הכיר האדמו"ר את כל מסכת חיי. חיינו. אני אגיד לך את האמת, זה היה נראה כאילו הוא בכלל לא זקוק לתשובות, והוא שואל רק כי ככה זה בעולם... מיד הוא אמר - 'רב אהרון אתה כולך מלא געגוע. אל תתן לחיפוש שלך לחסום את העשייה'. תמצית חיי, אה? התייעצתי איתו בקשר ל"חסד אברהם", והוא עודד אותי מאד להמשיך ונתן לי גם כמה עצות, כמה פשוטות - ככה נפלאות. וכמובן שהזכרתי לפניו גם את הילדים, ואת רחלי שלנו במיוחד. אח, אח, תודה לה'!"

נחמה שמחה. לראות את בעלה מאושר, מרוצה, רגוע - זאת היתה משאלה שרחוקה היתה מלהתגשם. איש החסד הגדול שלמביטים מהצד נראה היה כי חייו מלאים בסיפוק, מעולם לא בא באמת על סיפוקו, והנה עכשיו נדמה כי הדבר קרוב מתמיד.

"אם כן למה התארכה שיחתם כל כך?" שאלה תוך כדי הצצה חטופה בשעון, שהראה על השעה שלוש וחצי לפנות בוקר.

"למה התארכה - כי השיחה לא נגמרה בזה. האדמו"ר ביקש לשמוע כמה דברי תורה וחסידות ששמעתי מרבותיי. אני סיפרתי, והאדמו"ר הוסיף, דרש והתעמק, ושוב שאל - ואני הוספתי, נהנינו כל כך. איזו מתיקות. איזו חכמה. ממש יד ה' שהובילה אותי דווקא אליו. מהיום בית האדמו"ר הוא ביתי. תורתו היא תורתי. וממיימיו אשתה!"

ר' אהרון לגם מכוס התה החמה "אה כן. ושלא אשכח" הוסיף "כי כדאי כבר ממחר להתחיל להתארגן".

"מחר? מה יקרה מחר?" שאלה אשתו המופתעת "עוברים דירה לבית האדמו"ר?" חייכה.

ר' אהרון צחק "מחר יום חמישי, ואת השבת אנחנו עושים בעזרת ה' בפנימייה בישיבה של האדמו"ר. דיברתי עם השמש והוא אמר שיכין עבורנו הכל".

                                     *

הכנות אחרונות - לחבר את הפלטה, תסרוקת יפה לשרי, לא לשכוח לכבות את האור במקרר הקטן. מה עוד? ר' אהרון מטיב את הנרות וממתין לאשתו, וזו מגיעה - ומדליקה את נרות השבת. בנגיעה קלה הופכת הדירה הקטנה להיות מוארת באורה של השבת הקדושה, אור של שלום ושלווה.

"באה שבת - באה מנוחה" נחמה מתיישבת בהקלה על הכורסא הקטנה. מסתבר שכל יום שישי, עמוס ככל שיהיה, מסתיים בסופו של דבר בשקט המבורך של השבת. מעניין מה תביא השבת הזו בכנפיה, חושבת היא. אולי ימצא בעלי את מקומו, וחיפושו רב השנים יהיה כמו יום שישי אחד ארוך ועמוס לעייפה - לעומת השלווה השבתית שינסוך בו האדמו"ר? נחמה מסתכלת בעד החלון. שלא כבביתה, כאן אינו משתקף נוף הרים לתוכם שוקעת השמש ומבשרת על בואה של השבת הקדושה. אך כאן - מה זאת? לא נעים, אך בזווית עיניה רואה היא דמות של אשה מתייפחת. בסמוך לה, ממש בחלון ממול, היא עומדת ובוכה לאורם של הנרות. מדוע?

"גיט שאבעס" קוטע בעלה את חוט מחשבותיה "הכל בסדר, אמא?" שואל פתאום "או שצר לך המקום?"

"לא, רק... רק חשבתי" היא עונה בחיוך "גיט שאבעס אבא".

ר' אהרון מגיע לבית הכנסת ומיד מאיר לו הרב'ה פנים. התפילה כולה עוברת בנעימים, ר' אהרון חש התעלות מיוחדת, שמחה ואהבה, וכשליח-ציבור עולה איש צורה שפניו אומרות הוד - 'נראה כי הוא מעלה את התפילות בדיוק למקום הנכון' - מהרהר ר' אהרון בלבו.

עם סיום התפילה נאספת החבורה הקדושה לריקוד של מצווה כהרגלם של חצרות חסידים. אך הנה - מה רואות עיניו של ר' אהרון - אל הקודש ניגש לא אחר כי אם בחור צעיר שזקנו מגולח ואף חליפה לא טרח הוא ללבוש... והאדמו"ר מושיט לו את ידו כמובן מאליו... ו... ר' אהרון נדהם. כזאת מעולם לא ראה! הרי זקני החסידים נלחמים על הזכות לרקוד עם רבם בשעה מיוחדת זו. וינוקא זה... אוהו, בוודאי לא דבר ריק הוא!

ר' אהרון מצטרף לריקוד, עיניו שוזפות את פני החסידים כולם וניכר בהם כי עובדי ה' המה בכל רמ"ח ושס"ה. אף שליח הציבור המיוחד רוקד הוא עם כולם כמו היה איש מן המניין. ולעומתו הבחור - ובכן, כולם פה נראים עשרות מונים ממראהו... ובכל זאת רק לר' אהרון נראה הדבר הזוי ומופרך. לבו אומר לו כי בחור מיוחד הוא זה, אחרת הרי לא היה האדמו"ר מקרבו.

                                  *

במוצאי השבת הנפלאה העמיס ר' אהרון את מזוודותיו לתוך רכבו, שמח, טעון רוחנית, ומלא סיפוק. מחשבות רבות התרוצצו במוחו, הוא שיחזר בזכרונו כל אחת מתפילות השבת - בסיומן ניגש בתורו להתברך מפי האדמו"ר. אין ספק שהיתה זו שבת מיוחדת במינה, בה הצליח לדלות מתורתו של האדמו"ר שהרגיש כי נפשו נקשרה בנפשו, בפרט לאחר השיחה הקצרה שהצליח לערוך עמו מספר דקות לפני שחזר לדירת הפנימייה לארוז את חפציו. "התחדשות בעבודת ה' תביא לך התחדשות בכל ענייניך, עכשיו משמצאת את מקומך ייפתחו בחייך הזדמנויות חדשות. לך לשלום!" כך אמר לו הרב'ה. התחדשות - - הזדמנויות - - דברים חדשים ייפתחו. בעזרת ה'!

לפתע, בעודו מהרהר בדברים, מול עיניו קם וגם ניצב לא אחר כי אם אותו הבחור שאחז בידו הקדושה של האדמו"ר! הוא בדיוק יצא מביתו וכשראה אדם מבוגר מעמיס מזוודות, החליט להושיט את ידו לעזרה.

"רבי יוסף, נכון?" ר' אהרון טפח בחום על שכמו של יוסף, שמח מן העובדה שזכר לברר את שמו.

"רק יוסף..." זה ענה באדישות מה.

"כן כן, תיארתי לעצמי שכך תגיב. אז מה, תגיד, כל שבת ככה... אתה רוקד עם האדמו"ר שליט"א?" שאל בהתרגשות מהולה בסקרנות.

יוסף הביט על ר' אהרון בחוסר הבנה גלויה "כן. רוקד עם הרב'ה" אמר ולא יסף. הוא בחר לו מזוודה כבדה ביותר ואותה העלה בקלות על גג הרכב.

"אני רואה שאתה בחור חזק. מצויין. אני מחפש בחורים חזקים לעסק שלי". אמר ר' אהרון בהחלטיות.

"עסק?" עיניו של יוסף נצצו. עסק שווה כסף. "איזה עסק?"

"עולם הזה ועולם הבא ביחד".

"אה, כזה עסק..."

"כן כן, כזה עסק. למה אתה עושה פרצוף חמוץ? תקשיב בחור, רבי יוסף אמרנו, את "חסד אברהם" אתה מכיר? בטח מכיר. אז נעים מאד, אני אהרון, המנכ"ל והרוח שמאחורי ארגון החסד הענק הזה. בחודשים האחרונים - אתה יודע, בגיל שלי הבריאות כבר לא משהו, אז אני מאד מחפש מישהו חזק, אבל גם 'חוסיד' רציני ככה, שישים יד ויעזור לי לנהל. לנהל זה אומר גם להרים ארגזים כבדים. לפעמים של אוכל. לפעמים של חיתולים. לפעמים של ניירת. וזה אומר גם" ר' אהרון טפח ליוסף בשנית, הפעם בחזהו "זה אומר לב טוב. רחב. זהב. ואם יש פה לידי רבי כזה שגם רוקד עם הרב'ה כבר שנים וגם מרים מזוודה באצבע... אצבע אלוקים היא זאת!"

המילים יצאו מפיו של ר' אהרון בשטף הדיבור האופייני לו כל כך. עוד כשהיה קטן הבטיחו לו מכריו שמההיפראקטיביות שלו יצמחו הרבה דברים טובים, ומהר. הם צדקו - גם הפעם הדרך בין חלומו של ר' אהרון לבין התגשמותו, היתה מהירה ועניינית, לתועלת נעלה כמובן. עוד רגע יוסף יסכים והחל מהשבוע הבא יהיה לו עוזר מנהל לתפארת. הוא ירחיב את הפעילות, יהיה לו זמן להסתובב בשטח, לשפר דברים, להביא תורמים, ופעם בשבוע גם לבוא לאדמו"ר, כלומר לרב'ה, להיוועץ ולהתברך.

יוסף עדיין היה נראה מהוסס. ר' אהרון הרגיש כי צריך לזרז תהליכים. "נו, אז עשינו עסק, מחר בעשר? הרב'ה אמר שאני צריך... ה ת ח ד ש ו ת!"

"עשינו עסק. תתחדש". יוסף חייך ולקח מר' אהרון את כרטיס הביקור, מבין ולא מבין מה דחף אותו לומר כן לאדם המוזר שבסך הכל ביקש לעזור לו. 'מה אני כבר יכול להפסיד' חשב. ולמחרת בבוקר התייצב במשרדו של ר' אהרון.

                                    *

עיניה של אמא זרחו כשיוסף נכנס מהוסס למטבח וסיפר לה כי התקבל לעבודת עוזר מנהל ב"חסד אברהם".

"מה? למה? איך?" שאלה, מופתעת. אבא דווקא לא היה מופתע במיוחד. מתברר שר' אהרון שוחח איתו כבר במוצאי אותה השבת, מיד כשעלה על הרכב חזרה לביתו, וסיפר לו על תכניותיו בקשר לבנו יוסף. אבא היה ספקן באשר להסכמתו של יוסף, אבל ר' אהרון היה נחרץ "הוא יסכים הבן שלך".

במטבח שררה אווירה נעימה ומתוחה כאחת.

"אני מקווה שייצא לי מזה כסף טוב" יוסף לפתע אמר, כאילו בטבעיות, כאילו לא בכוונה. אולי היתה אווירה נעימה מדי? כי היה זה נשמע כאילו יוסף צעק פתאום 'אל תצפו ממני. אל תשמחו בחסד שלי. אני לא צדיק. אני רק רוצה כסף, בגלל זה הסכמתי. אל תאמינו עליי שום דבר טוב'.

אמא נאנחה. היא רצתה לשמוע מילים אחרות. אבא חייך "יוס'לה, כסף של מצוות זה תמיד כסף טוב. רע - בטוח לא יצא מהכסף הזה. שיהיה בהצלחה".

ההצלחה בהחלט האירה פנים - לר' אהרון כמו ל"רבי יוסף". הבוקר הראשון בעבודתו נפתח בשעה 6:00 כשהטלפון, או הפלאפון, אייפון? גאלקסי? בכל אופן, כשהמכשיר ההוא רעם באיזו מנגינה קצבית וידו של יוסף גיששה לענות. על הצג - "אהרון מהחסד לענות".

"מה אתה מתקשר לפנות בוקר?" כך יוסף. ר' אהרון התגלגל מצחוק "קום, קום לעבודת הבורא. כדי להיות אצלי בשמונה אתה עוד צריך להספיק תפילה במניין, מקווה, איזה מאמר חסידות לנשמה ככה, לעלות על האוטובוס... נו, חישבת? יש לך שעתיים. בוקר טוב רבי יוסף".

"נפל עליי חזק זה" יוסף ניתק את השיחה. אתמול נשאר ער כל הלילה כדי לצפות באיזו סדרה שלא באמת הצליח להבין על מה היא מדברת. הוא עדיין עייף אבל משום מה הוא לא מצליח לכעוס על "אהרון מהחסד" שהעיר אותו כל כך מוקדם. ועוד עם אילו דרישות...

כך נראו הבקרים הראשונים. קשים, עייפים, סוחבים. אבל יוסף הרגיש שמשהו טוב קורה לו מאז שהתחיל לעבוד. כשהגיע למשרדי הארגון חיכה לו ר' אהרון בפנים מאירות ואוהבות, פנים שהביעו כלפיו הערכה בלתי מוסתרת, וגם בלתי מוסברת מעט. לא פעם תהה יוסף מדוע בחר ר' אהרון דווקא בו, הבחור הנחשל, להיות עוזרו האישי, אך מדי פעם היה פותר לו ר' אהרון במסווה את החידה, כשביקש ממנו בהיתוליות-מה להושיט לו ידו ולרקוד במעגל "כמו אצל הרב'ה בלילות השבת".

ארגון "חסד אברהם" הלך ושגשג. סניפים חדשים, מתנדבים רבים, ועמוד תווך רוחני חזק שעמד מאחוריו. את יוסף כבר לא היה צורך להעיר "לפנות בוקר", פשוט כי עיניו היו נפקחות מאליהן - כשחייבים לקום, מוותרים בקלות על סדרה טיפשית לתוך הלילה. יוסף היה מתייצב בזמן ומרגיש כיצד הארגון זקוק לו. מדי פעם היה מקבל לידיו מכתבי תודה ממשפחות קשות יום שהמצרכים ששלחו עבורן החיו את נפשן, ולבו היה מתמלא שמחה ותודה על כך שזכה להיות חלק מהמקום הקדוש והנפלא של ר' אהרון.

"מנחה, רבי יוסף". מנחה! בכל צהריים לפני שעזב את מקום עבודתו, היה מושיט לו ר' אהרון את ידו וכמו מושך אותו לתוך ריקוד - משכהו לבית המדרש. שם, בעל כורחו או שמא מרצונו החופשי - חזר יוסף להתפלל תפילה נוספת, וכבדרך אגב ללמוד את הדף היומי "כי אהרון נשאר אז מה אני אעשה בלעדיו במשרד". כך לפחות אמר, אך האמת שבלבו של יוסף התחוללה סערה, סערה אמיתית בין מי שהוא ברח להיות, לבין מי שהוא רוצה כל כך לבחור להיות - לחזור למתיקותו של הלימוד, מתיקות לטעמה זוכה הוא רק ברגעי הריקוד השבתי, ומעתה כבר לא רק - - -

כולם הרגישו בשינוי הגדול שהתחולל ביוסף, בכיפה שגדלה לה לפתע, בפאות שכבר ניתן היה להבחין בהן חוצות את האוזן, כמו בימים הטובים... וזיפים, זיפים קטנים של זקן שבהתחלה חש יוסף צורך לתרץ אותו מדי בוקר "אוי שוב שכחתי להתגלח כי לא היה לי זמן... לא נורא. שלום אמא!". כולם הרגישו בשינוי, ויותר מכולם - נזקף השינוי המבורך לזכותו של ר' אהרון, שכבר הספיק להעביר את משכנו בצמוד לבית הקהילה החסידית, ליד רבו החדש.

                                      *

שנה עברה מאז החל יוסף לעבוד כעוזרו האישי של המנהל המוצלח ר' אהרון ב"חסד אברהם". כבר אז לא היה ר' אהרון במיטב בריאותו ובשל כך למעשה חיפש את האדם הנכון שיוכל להיות לו לאחיסמך. היום - על אחת כמה וכמה, מרגיש ר' אהרון כי היה מעדיף להיות יותר זמן בבית, להקדיש את זמנו ללימוד בבית המדרש ולחסות בצל רבו עד כמה שאפשר. אין להשוות את ר' אהרון המבולבל וחסר המנוחה שהגיע לבית האדמו"ר לפני קצת יותר משנה, לר' אהרון השמח והשליו של היום. גם נחמה מודה כי מהלילה ההוא צמחו הרבה טובות, הרבה הזדמנויות חדשות נפתחו, מעגלים התרחבו, ועכשיו אולי כדאי לנוח מעט ופשוט ליהנות מהקיים.

היה זה שמשו של הרב'ה שקרא לו לר' אהרון בסיום תפילת ערבית של מוצאי השבת, להכנס אל הקודש פנימה. ר' אהרון שמח להיענות לרצונו של הרב'ה ונכנס בהתרגשות לחדרו. שם, גולל רבו בפניו את קורות השנה האחרונה - היכרותו עמו, עלייתו בקודש ובעבודת החסידות, מעבר הדירה לצדו והתפתחותו של ארגון החסד הנפלא. ר' אהרון שמח לשמוע כיצד זוכר הרב'ה את הכל ומעניק לו יחס אכפתי וחם. או אז הזכיר הרב'ה את יוסף והפליג בשבחו של ר' אהרון על הזכות הגדולה שנפלה בחלקו, לקרב ולהחזיר נשמה לחיק התורה הקדושה. ר' אהרון ישב נבוך.

"אין זה דבר פשוט כלל וכלל. לא לחינם אתה הוא זה שזכית בכך. בוודאי בשמיים יש קשר בין הנשמות..."

הרב'ה כחכח בגרונו כרוצה לומר דבר מה.

"למה הרב'ה מתכוון?" שאל ר' אהרון, מנסה לרדת לסוף דעתו.

פניו של הרב'ה קרנו בשמחה "נו רב אהרון, האינך חושב כי הגיעה העת לברך אותך 'מזל טוב, מזל טוב'? קדימה" הורה הרב'ה בידו "אתם יכולים לשבור את הצלחת!".

לבו של ר' אהרון עלץ בקרבו. לרמז עבה מכך לא היה זקוק - הן הרב'ה מורה לו לשדך את בתו היקרה רחלי - לעוזרו החסיד רבי יוסף! כיצד לא חשב על כך קודם? ר' אהרון לא ידע את נפשו. הוא קם מכסאו ומתוך שמחה לחץ את ידו של הרב'ה בחמימות. "מזל טוב מזל טוב!" קרא ר' אהרון בהתרגשות.

                                     *

חתונה כזאת שמחה לא נראתה בקהילה מאז שחיתן כ"ק אדמו"ר שליט"א את בנו. שתי האמהות המרוגשות עטפו את הכלה בדמעות של גיל, אך אחת מהן - אם החתן - היתה נראית נרגשת במיוחד. הן לזאת התפללה חודשים ארוכים, על כך הזילה דמעותיה לילות שבת רבים בתפילה... לראות את בנה בכורה, הגאון, המוכשר, המוצלח, העילוי, גדול הדור הבא, התלמיד החכם, גאוות המשפחה... ובקרוב גם מנהל ארגון "חסד אברהם", כאיש חסד מיומן שידיו רב לו בהבאת מזור ושמחה למשפחות רבות - לראות את יוסל'ה שלה עומד תחת החופה עם כלה כלילת מעלות מבית חסידי אמיתי, על טהרת הקודש! התרגשותה לא ידעה גבולות, היא חשה אסירת תודה לבורא עולם על חסדו הגדול, ובד בבד ידעה כי תודה גדולה היא חבה גם לאדם שתכף יהפוך להיות המחותן שלהם. ר' אהרון.

"מזל טוב!"

החופה הסתיימה ועשרות חסידים מאושרים הקיפו את החתן. יוסף המרוגש חבוש היה שטריימל לראשו, זקן ארוך יורד לו על פי מידותיו, פאות מסולסלות לצדעיו, ובקאצ'ע חסידי לגופו. "רבי יוסף" קרא לו חמיו בחיוך, מושיט לו את ידו "בוא נרקוד. כמו אצל הרב'ה בלילות השבת". יוסף חייך - בידו האחת משך הוא את חמיו, אחר ניגש אל הרב'ה ואת ידו השניה הניח בתוך יד קודשו. הרב'ה הביט בהם באושר ונענה בשמחה.

כך רקדו השלושה ונועם עליון ומתוק פתאום הרגיש קרוב כל כך, כשסביבם במעגל אחד גדול -  רוקדים כולם ריקוד של מצווה.



ריקוד תשובה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לחנה נון
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ב אייר ה´תשע"ג  
את יודעת לספר סיפור:)

הרעיון של אפקט פיגמליון, אם אפשר להשתמש בכינוי הזה - הרב'ה מתייחס כך ליוסף, זה גורם לאהרן להתייחס אליו כך, זה גורם ליוסף לחזור לעצמו מוגש בצורה יפה ומרגשת. גם כוחו של הריקוד: כוח ההשפעה שלו על יוסף לאורך העליות והמורדות, הכוח שלו למשוך אותו חזרה.

ובכל זאת, קצת ביקורת:
לטעמי השינוי קל מדי, פשוט מדי.
מה מראש גרם ליוסף להתרחק? מה היה חסר לו, איזה צורך שלו לא הצליח להתמלא ומשך אותו החוצה, ואיך התמלא הצורך הזה בעבודה עם ר' אהרן? (ובעצם - אפשר לשאול את אותו הדבר על ר' אהרן)
האם היה הכרח לסגור את כל המעגלים באופן כ"כ הדוק עם חתונה בסוף? (טוב נו, בריקוד צריך כנראה מעגל:))
ובקטנה - לטעמי אין צורך לחנך את הקורא עם משפט כמו "מוותרים בקלות על סדרה טיפשית לתוך הלילה".
י"ב אייר ה´תשע"ג  
(הי, כשכתבתי את התגובה הקודמת פיספסתי את שמו של הסיפור... טוב, זה כנראה חזק בסיפור עצמו:))
י"ב אייר ה´תשע"ג  
תודה על המחמאות.

מקבלת את הביקורת - גם לטעמי יש פה עוד מה לעבות, בפרט בכל העניין הסבוך של עזיבתו את עולם התורה. ניסיתי קצת לגעת בזה בשיחה בינו לבין אמא במטבח, אבל פחדתי להכנס לזה פתאום באמצע הסיפור.

זה יידרוש ממני כתיבה מחודשת, ואני דווקא מוכנה לקחת את האתגר.

אגב, הייתי מוגבלת במספר המילים כיוון שהסיפור במקור נכתב עבור תחרות הסיפור הקצר של בנימין (הוא לא הגיע למקומות הראשונים).

תודה רבה!
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד