בנושא
בכרם
חדשות
 
אריק / אמי 1
בביכורים מאז ו´ אייר ה´תשע"ג

 

ופתאום, באמצע הקיץ מלא החום והזיעה, והחול בסנדלים, והלילות חסרי השינה, והסיסמאות והשלטים וההפגנות והצעקות והתפילות, והתקוות שמתנפצות כמו הגלים אל הדיונות הקרובות כל כך, רק כדי לעלות ולגאות מחדש, ובעיקר ההרגשה שהקריעה מעל נוף ילדותך כוללת קריעה מאותה ילדות עצמה –

פתאום שני הגברים המכופתרים, הממושקפים, העירוניים, הכל-כך לא שייכים. ששואלים אם אבא או אמא נמצאים, שזו שאלה רגילה לגמרי, ואם יש לנו כלב או חתול בבית, שזו ממש ממש לא.

 

אמא היתה אז אחרי הלידה של יונתן, וזה שיגע אותה, הרעש של השריטות והיללות והצעדים החרישיים מעל התקרה. יום אחד אבא נשבר, ועלה לגג עם סולם. לקחו לו כמעט שעתיים לרדוף אחרי כל החתולים, להחזיר את הרעף השבור למקום ולסתום את החור, לנקות את כל השאריות והלכלוך ולרדת עם גור קטן בצבע חום. "תראו מה מצאתי", הוא הכריז בחגיגיות, ומיד הוקף בשלושת הגדולים.

"אוי, למה הבאת אותו לפה?" תהתה אמא.

"כשגירשתי את החתולים היתה שם חתולה אחת שכנראה המליטה שם למעלה", הסביר אבא. "כשהתקרבתי היא לקחה איתה שני גורים וברחה דרך החור בגג, ואת הגור השלישי היא נטשה, אז הורדתי אותו, שלא ימות לנו למעלה. נראה לי שאני אשים אותו ליד פח הזבל הקרוב, שם היא כבר תמצא אותו בקלות".

"אבא, אני חושב שלא כדאי", התערב עמיחי. "קראתי באיזה מקום שאחרי שבני אדם נוגעים בבעלי חיים ההורים שלהם לא מקבלים אותם יותר".

אבא הביט עליו בפקפוק.

"כן, זה נכון", הצטרפה אמונה. "חברה שלי אמרה לי שבשנה שעברה הם מצאו כמה חתלתולים כשהם ניקו את המחסן לפסח, הניחו אותם ליד הפח, ובא חתול אחר והרג אותם".

"נשמע לי כמו המצאה", אמר אבא. "וחוץ מזה, מה אתם מציעים לעשות?"

"אפשר לאמץ אותו", אמר עמיחי בהתלהבות. "אני אביא ארגז ואיזו שמיכה ישנה, ו..."

"אין סיכוי", קבע אבא. "לא עכשיו, כשאמא אחרי לידה, ולא בכלל".

"למה, אבא?" רטנה אמונה. "מה, אתה רוצה שהוא ימות? חוץ מזה, תראה איזה חמוד!" היא שלחה שתי אצבעות וליטפה את עורפו של החתול.

"כן, למה לא?" הצטרף אלעד. "באמת, אנחנו נגדל אותו, נדאג לו לאוכל, ננקה אחריו..."

"...בשבוע הראשון, ואחר כך תשאירו את זה לנו", השלים אבא.

"בבקשה", הפצירו שלושתם.

אבא פתח את הפה, ככל הנראה כדי לשלול סופית את הבקשה, אבל אמא הקדימה אותו:

"אתם יודעים מה? בסדר".

ארבעתם השתתקו מופתעים.

"אבל בתנאי שאתם הולכים עכשיו לדאוג למקום בשבילו, ואנחנו לא צריכים לשמוע מזה בכלל. אם לא..." היא לא סיימה את המשפט, אבל גם לא היה צריך.

וכששלושתם יצאו בריצה כדי "לארגן לחתול בית כל כך טוב, שהוא לא ירצה לעזוב אף פעם", כהגדרת עמיחי, אמא חייכה בעייפות לאבא: "זה שטויות, זה חתול רחוב. תוך מקסימום שבוע הוא יברח להם. אי אפשר באמת לאלף חתולים".

 

אחרי חודש וחצי היא אמרה לאבא ש"עד שהוא יברח, כדאי לפחות לתת לו איזה חיסון". בשלב הזה היה לו גם שם – אריק – שאלעד טען שהגיע כתוצאה מהבחירות, עמיחי טען שזה מתוך פרשת השבוע, ואמונה בכלל הסבירה שזה ראשי תיבות של משהו.

כשאבא חזר, הוא הניח את אריק על השולחן ואמר: "בסדר, היא מחוסנת".

היו כמה דקות של הפתעה, בלבול והאשמה הדדית, ואחר כך בערך שעה של ויכוח, ובסופו הוחלט שאריק זה קיצור של אריאלה ממש כמו שזה קיצור של אריאל. חוץ מזה שגם אריאל יכול להיות שם של בת לפעמים.

 

הם התיישבו מעט נבוכים על הספה בסלון. אבא גרר כיסא והתיישב מולם, אדום עיניים ובלתי מגולח, תוצאה של לילות דלי שינה ושלושת השבועות, אמא ארגנה צלחת עוגיות וקנקן מים, ואני נעמדתי ליד המדרגות לקומה השניה, קרוב מספיק כדי לשמוע, ורחוק מספיק כדי להמלט במקרה הצורך.

"שלום, שמי טל וזה ערן", הציג את עצמו הנמוך מביניהם בקול שנשמע לי מוכר מעט משום מה. "אנחנו מאגודת "צער בעל חיים", ובאנו בקשר ל... תכנית ההתנתקות". הוא חיכה לרגע, אולי בתקווה שאבא יאמר משהו, אך אבא המשיך לשתוק. "קיבלנו החלטה לעבור ביישובים של גוש קטיף..."

אמא הניחה את צלחת העוגיות על השולחן והתיישבה ליד אבא.

"אנחנו יודעים", המשיך אותו ערן, "שהרבה פעמים קורה שכאשר משפחות עוברות דירה, הן שוכחות את חיית המחמד שלהן. אנשים לא תמיד מבינים שחתול או כלב הוא חלק בלתי נפרד מהמשפחה, ואם הוא ינטש הוא עלול למות מהר מאוד, כי הוא לא יודע לשרוד". ממקומי יכולתי לראות שהפה של אבא מתהדק. סימן רע. "לכן רצינו להציע לכם, ולכל התושבים פה שמחזיקים חיות מחמד, שנעבור פה כמה ימים לפני הפינוי, ו..."

"סליחה", קטעה אותו אמא, "אבל השיחה הזאת מיותרת. לא יהיה פינוי מגוש קטיף, נקודה".

ערן היסס. "תשמעי, התקבלה החלטת ממשלה, גם אם היא לא נוחה לכולנו. צה"ל והמשטרה כבר ערוכים לזה, הכנסת הצביעה, פינוי יהיה. השאלה היא רק איך לחסוך סבל מיותר מבעלי חיים תמימים".

"אני יודעת שהתקבלה החלטת ממשלה", חייכה אליו אמא. "וגם אני עדיין לא יודעת איך בדיוק תתבטל הגזירה הזו, אבל היא תתבטל, תהיה בטוח. למקום יש הרבה שליחים, ואנחנו בטוחים בוודאות גמורה שלא יהיה פינוי. אנחנו לא נארוז, כדי שלא נצטרך לפרוק שוב הכל, וגם לא נמסור את החתולה שלנו, כי אנחנו עדיין רוצים אותה".

"זה מאוד נחמד מה שאת אומרת", השיב טל. "אבל בואי נהיה ריאליים..."

"ריאליים?" האדים אבא. "בסדר, בוא נהיה ריאליים. רוצים פה לזרוק אלפי משפחות מהבית שלהן, להרוס להן את החיים, לעקור ולהחריב יישובים שלמים. אתה רואה את כל הסלון היפה הזה?" הוא החווה בידו בתנועה רחבה. "האגרטלים היפים, הספרים, התמונה שם של אמא שלי בחתונה שלנו, השטיח, צלחת העוגיות, כל הדברים הקטנים שמרכיבים את הדבר הגדול הזה שנקרא בית? את כל זה הם רוצים להשמיד. אז למה כולכם מדברים על החתולים והכלבים? בני האדם שנזרקים לרחוב הם לא חשובים בשבילך, אבל חיות מחמד שעלולות להישכח כן? זה נקרא ריאלי בעיניך, מין מוסר מעוות כזה?"

"תשמע, אני לא מזלזל בסבל של אף אחד–" פתח ערן, אבל אבא קטע אותו:

"הרי בשבילך כל זה לא חשוב בעצם, נכון? אין לך בעיה לדבר על הסבל של בעלי החיים, הרי אתה תמשיך לגור בבית הנוח שלך בגוש דן, ולעבוד בעבודה הנחמדה שלך באגודת צער בעלי חיים..."

"זאת לא עבודה", נעלב טל. "זאת התנדבות גמורה. אנחנו פה כי אכפת לנו, לא כי משלמים לנו על זה. ערן הוא הייטקיסט מאוד מצליח, ואני עובד בטלוויזיה ומרוויח לא רע בכלל, באמת שלא חסר לנו שום דבר. בסך הכל חשבנו שנמצא איתכם שפה משותפת, כאוהבי בעלי חיים".

אמא רצתה לומר משהו, אבל אני הקדמתי אותה: "תגיד, מה אתה עושה בטלוויזיה? מדובב בתכניות מצוירות?"

כולם הרימו אליי את מבטם בהפתעה. טל חייך חיוך מאולץ. "גם", אמר בקצרה.

"ידעתי שהקול שלך מוכר לי", אמרתי בהתלהבות. "נכון אתה מדובב בתכנית..."

"מצטער שאני קוטע אותך, ילד", אמר ערן, ובקולו נמהל יותר מקורטוב של קוצר רוח, "אבל אני רואה שאין לנו כל כך מה לחפש פה". הוא קם ממקומו, ופנה אל אבא. "אני מתנצל שהפרעתי לכם. אם תשנו את דעתכם תמיד תוכלו להתקשר למשרד שלנו בתל אביב".

אבא ליווה אותם לדלת. "ואל תדאגו", הוא אמר בחיוך מריר. "אולי אנחנו לא מתייחסים לחתולה שלנו כאל – איך אמרת – "חלק בלתי נפרד מהמשפחה", אבל גם אם נצטרך להתמודד עם... אה... המקרה שאתה מדבר אליו, אנחנו לא נשכח פה גם אותה".

אריק השתחלה פנימה מבעד הדלת הנסגרת, מלקקת את שפמה.

"תגיד, דביר", הסתובבה אליי אמא. "איפה בעצם אתה רואה תכניות טלוויזיה?"

 

האמת שציפיתי שהיא תגיע מתישהו, כמו בכל הסיפורים הקיטשיים על החתולים שעוברים עשרות או מאות קילומטרים, כדי למצוא את דרכם אל הבעלים שאיבדו, שכחו או נטשו אותם. כנראה שהמרחק הגדול, שלא לדבר על הגדר, ואולי גם תחושת העלבון על הנטישה השנייה בחייה, עמדו בפניה.

אבל אני רוצה להאמין שערן טעה, ושהיא דווקא הסתדרה בכוחות עצמה. הרי החתולים של עזה לא בהכרח נחמדים פחות מהחתולים שלנו, ואני לא יודע אם הפחים שם ריקים יותר מאצלנו.

את יום הגירוש אני זוכר בהבזקים: שורות-שורות של חיילים שנכנסים ליישוב; הרב יוצא מבית הכנסת כשספר התורה בידיו; אמא חיוורת כמו הקיר; חבורה של חיילים שגוררים את עמיחי ואלעד מהבית; אישה לא מוכרת מצלמת אותי, ואחר כך נותנת לי כוס מים; יונתן שיושב לידי באוטובוס ושואל בתמימות: "דביר, אתה בוכה בגלל הפינוי? כי אם כן, אז לא צריך לבכות, אמא אמרה שבסוף לא יהיה"; ירידה בחושך ליד בניין גבוה, שעוד לא ידענו שנגור בו בחודשים הקרובים, רק שהוא הדבר הכי רחוק מ"בית" בעולם – לבן מדי, גדול מדי, נקי ומסודר מדי, בלי מקום לחפצים אישיים, בלי ריח של אוכל מתבשל ובלי גג רעפים אדום.

רק למחרת בבוקר אמונה נזכרה: "תגידו, איפה אריק? יכול להיות ששכחנו אותה?"

אבא הרים אליה מבט אפור. "כן. אנחנו נסענו באוטובוס, ודוד שלמה הוציא את הרכב. אף אחד לא זכר להכניס פנימה את הארגז שלה".

"אולי היא תשמור לנו על הבית", אמר אלעד וניסה לחייך, ניסיון שנועד לכישלון.

עמיחי שתק.



גוש קטיף

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאמי 1
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י´ אייר ה´תשע"ג  
מאוד אהבתי את הרעיון של להראות את הגירוש מנקודת מבט של האפיזודה ההיא, של צער בעלי חיים - במיוחד אהבתי שרק באמצע הסיםור התמונה מתבהרת.

אבל חיכיתי לאיזה סיבוב נוגע יותר, מהנקודה ההיא זה לא ממש התרומם. לא היה עוד חידוש על גבי הנהי הרגיל שמוכר לנו כבר אודות הגירוש. גם עצם השיחה\ויכוח אידיאלוגי די הפחיתו מהערך. דברים שנאמרים במפורש רק מורידים, בסיפורים כאלה.

אבל זה שאני כותב דברים שליליים זה כי את הטובים אני בכלל לא רואה נכון לציין. בשורה התחתונה, היה מענין לקרוא. תודה.
י´ אייר ה´תשע"ג  
נוגע.
מצטרפת לזליג שאפשר היה לפתח את השיחה ההיא ואולי את הסיפור קצת אחרת, ולתת יותר חומר למחשבה לקורא.
(בניגוד לזליג, היה ברור לי מההתחלה לאן הסיפור הולך, מהשורות של "והסיסמאות והשלטים וההפגנות והצעקות והתפילות, והתקוות שמתנפצות כמו הגלים אל הדיונות הקרובות כל כך, רק כדי לעלות ולגאות מחדש, ובעיקר ההרגשה שהקריעה מעל נוף ילדותך כוללת קריעה מאותה ילדות עצמה –"...)
וחייבת לשאול - זה נכתב במקור כסיפור לתחרות של לפני- לא זוכרת - שנתיים?
(טל המדובב, התמונה של אמא)
י"א אייר ה´תשע"ג  
למרות שאני לא מחובבי החתולים, באסה. חבל עליה...
י"א אייר ה´תשע"ג  
נדמה לי שכבר קראתי יצירה שקשורה לחתול הזה.

מצטרף לשאלה של שיר, זה נכתב בקשר לתחרות?

ונהנתי לקרוא.
י"ב אייר ה´תשע"ג  
כתוב מעולה. ונוגע מאוד.

הרגשתי שהיו הרבה קצוות פתוחים שיכולת לשחק איתם עוד וזה היה מאוד מוסיף. למשל עם זה שאי אפשר לאלף חתולים - ומה עוד אי אפשר לאלף.. לחדד ולהדגיש עוד את המוטיבים של הנטישה ושל הבית, ושל איך שהיא חלק מהמשפחה. באופן כללי, להרחיב את הסיפור הזה ולהעמיק אותו היה עושה לו רק טוב (זה לא היה עושה את זה ארוך מדי ומשעמם, לדעתי, כי הכתיבה ממש זורמת).
י"ב אייר ה´תשע"ג  
הסבר ושיתוף, שאולי יהיו שיראו בו סוג של התנצלות אע"פ שהוא לא:

לפני שנתיים כשראיתי את התחרות, ישר קפץ לי אסוציאטיבית למשפט: "למה כולם מדברים על חתולים?" הסיפור של הגירוש, וארגונים שדיברו רק על החתולים. מסיבות שונות לא כתבתי אז את הסיפור, ניסיתי עוד פעמיים לכתוב אותו ולא הצלחתי - עד לאחרונה, כשהוא נולד בשלמותו (למעשה, לא לקח לי לכתוב אותו הרבה יותר מ-48 שעות...), והגיע באיחור מה.
אלא מה?
שאני חושב שבשביל סיפור שנכתב ב-48 שעות הוא לא רע, אבל בשביל סיפור שתהליך יצירתו לקח שנתיים הוא די חסר. (כל מה שציינתם. פסקאות שרציתי להוסיף ולא הוספתי.) חדי עין ישימו לב, אגב, שהשארתי את שלושת האלמנטים, למרות ששלושתם לא רק שלא הכרחיים, אלא גם יכולים להכביד (המדובב, שלא ברור מה הוא עושה שם, אם אתה לא מכיר את התחרות). שלושתם גם מופיעים באותו קטע - תורף הסיפור, זה שהיה לי בראש לאורך השנתיים - במרחק של שורות בודדות.

התלבטתי אם להעלות. (אני יודע, יש סדנא. לא אוהב סדנאות, לא יודע למה.) בסוף החלטתי שכן - בין השאר כי הסיפור הקודם שהעליתי לכרמי היה לפני יותר משנתיים, ורציתי לקטוע את זה.

בכל מקרה, תודה על המילים הטובות, וההערות.
י"ב אייר ה´תשע"ג  
אווּ, זה יפה.

זיהיתי את התחרות, היה כיף להיזכר. טל המדבב, התמונה של אמא, החתולים שכולם מדברים עליהם.

אין לי הרבה מה להוסיף מעבר להערות שנכתבו מעלי. הייתי מוסיפה כוכביות בין הפסקאות שיש בהן מעברים של זמן, קצת התבלבלתי.

זה סיפור טוב. ואתה צודק שהוא לא מסחרר, אבל הוא לא צריך להיות.
זה באמת סיפור טוב.
(לאיודעת, משהו ברכוּת של התיאורים, בשמות המוכרים, בדיאלוגים המעושים מאד [מה שלא ריאלי זה שדואגים לכלבים ולא לבני אדם וכו'] לצד אלה הפשוטים, הנעימים. כיף לי בסיפור הזה. תודה עליו.)
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד