בנושא
בכרם
חדשות
 
רחוק מהעין / א פתחיה
בביכורים מאז כ"ה ניסן ה´תשע"ג

את דוד אפרים תמיד יכולתי לזהות מבלי לראות: בימי החול היה זה צליל המפתחות של  דלתות כל הכיתות בבית הספר ואפילו מנעולי המעבדות (לחדר המנהל לא היה לו מפתח, הוא אוהב פרטיות. ועכשיו כשאני חושב על זה גם לכיתות של שכבה ו' אין לו גישה, יש לו מפתחות אבל הודות לקונץ של אביעד "שפמות" הם כבר לא עובדים). בשבתות ומועדים בדרכו לים להיפגש עם חברים היה זה רשרוש חיילי הפלסטיק שמתנדנדים מצד לצד בקופסת המשחקים, שאגב לפי הקולות שהיו עושים אפשר היה לזהות שאלו חיילי השש-בש העגולים והשטוחים (וגם כי לחוף לא מביאים את משחק המלכים). כשחזר מתנדנד בערך כמו החיילים מבוסם מאוירה ומשכרים זימר שיר ציוני ישן מעורבב בחדש וים תיכוני.

 

את דינה ציפורי אני יכולה לזהות גם מתוך שינה. השכנה עייפה, אלמנה מאישהּ, לא נרדמת, מיטתה כבר שכחה מצורתה העגלגלה. ארונה הפתוח לרווחה כאילו צועק הכניסי בי צבעים וחדשים, יפים וזועקים. ואיך אני מזהה ובאיזה סימנים - אתם ודאי שואלים - אם כן, ריח חזק של מי ורדים מלווה את צעדיה ואת המטרים שאחריה, ובאותם מטרים קצרים מביתה עד המכולת נוהגים להשתרך עשרה חתולים רעבים בתפזורת - זה מימין וזה משמאל - אורבים למה שתשאיר אחריה התרנגולת, ואולי גם לרחמנות שלה שחסכה מעצמה ומשאירה להם חצי מנה. וחוץ מהריח ישנם גם צלילים שכיום הם כרעשים ופעם היו כמנגינות, עקביה הנושנים נגררים על מרצפות הרחוב - מנסות לגרד עוד קצת יחס טוב או פחות טוב.

 

הרב עידו צפתי, צעיר וסמפטי [חושב להכיר לי את הבת של הרבי, ומאז שר שמחה גדולה הלילה ובכל עת שנתקל בי], מדקלם את פרשת השבוע כי בציבור הוא ידוע כבעל קורא היחיד בשכונה - זו ירידת הדורות, מוג לבב ומגינה. אך חיש מהר הוא חוזר לשמחה בניגונים של הרבי ונס יגון ואנחה. לאישתו קורא בקול באושר גדול, וכשמתחילים לוחשים אז תבינו לבד שכבר כמה שנים הם מנסים להביא ילדים ולא צריך ולא כדאי שכולם ישמעו חדרי ליבי ובעיותיי. אבל על הכל יתגברו האוהבים כי אלו החיים - מסובכים, ולא קל להסביר פנים אפילו לנאוות ביתך שעושה לילות כימים בבית החולים, משמרת ועוד משמרת כליל שימורים. ואתה בישיבה בחיר אברכים. לא ישנים הצדיקים לא בעולם הזה ולא באחרית הימים.

 

אבא ואמא אוהבים אותי, מנשקים אותי, וזה צליל חזק של נשיקה וגם צעקה: "אהה". זו לא בדיוק צעקה ואני לא יודעת אם זה בשביל שהם יעזבו אותי. אני אוהבת שהם מחבקים אותי. למה אבא תמיד ראשון כשאומרים אבא ואמא. ולמה אבא תמיד יוצא ראשון מהדלת? מה, אמא לא ממהרת? "ועל מה ולמה?" כמו שהגננת אומרת. עבודה, עבודה. ועכשיו זה יום המשפחה אז אני שם ויש הרבה מלמולים וצלצולים והתעלמות. להתעלמות אין קול, היא.. אממ... דממה. אבל אני מבינה שמה שמעליי לפעמים יותר חשוב. מזל שאני לא כזאת נמוכה. אני שומעת מטבעות מחליקים על מסילה. אבא: "במבה". תודה. "אהה" של אהבה.



משפחה עיוורון שמיעה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לא פתחיה
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ט ניסן ה´תשע"ג  
רק כשהגעתי לתגיות הבנתי, תוהה אם היה אפשר להבין מתוך הסיפור גם בלעדיהן.

בניית הדמות המספרת דרך הצגת הדמויות האחרות - איך היא מזהה אותן, מה התובנות שלה לגביהן - מעניינת.
אבל מה עוד נותנות לנו הדמויות להבין עליה? נראה לי שהרעיון זקוק לעוד פיתוח.
כ"ט ניסן ה´תשע"ג  
על התגובה והחומר למחשבה.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד