בנושא
בכרם
חדשות
 
ברירת מחדל / בלייט
בביכורים מאז ו´ ניסן ה´תשע"ג

רק משפט אחד.

אני מנערת את הראש שלי, מטלטלת אותו בעוצמה מכאיבה. רעות רק ניסתה להרגיע מצפונים, לשכך בערה מייסרת. להנחות את ערמות הזיכרונות, להתקפל בצורה מסודרת.

למה רק אחד, רעות? למה לא לכתוב לו ספר שלם, עם תמונות ומשפטים בלי נקודה. למה לא אלף סיפורים ומיליון רגעים?

"נסינה לדמיין אותו מגיע. למקום מפגש אהוב עליכם. פארק שומם, חוף הים, חצר אחורית שקטה. שעת דמדומים, והאור נופל על פניו, ולרגע אתן לא משוכנעות שהפעם, אחרי אוקיינוסים  גועשים של חלומות- זו מציאות."

הן ישבו שם, קבוצה שרעות איימה לתמוך. קרבנות שריפה שהיא ניסתה ללחלח.

נשים שבשעות הפנאי דנות על המטאפורה ההולמת ביותר, לאובדן של האדם הכי יקר.

הלב. מים. הכול. החיים. בושם. שמש. אור. בית.

ורעות החליטה שגם חלומות זה הרבה מדי.

"תתמקדנה," היא ביקשה, ואני שנאתי אותה. "חשובנה מה הכי חשוב לכן להעביר לו. ברגע הקסום ההוא. מה אתן רוצות שידע? רגש? סיפור קצר? משפט? משאלה? זיכרון?"

המטאפורה של רעות זה מסמר תלייה.

לא משנה כמה תובנות היא תתלה, כמה מסרים חכמים ואמיצים. תמיד אחרי הפגישות אתה, נוסף לי איכשהו חור אחד קטן איפשהו.

רעות טוענת שזו הדרך להחלמה.

לכן צריך לתלות אותה. "או מישהו שמאד חשוב לה," כמו שיעצה נהורה.

בחיים של ברירות מחדל מייסרות, של שבילים צרים שאין בהם מקום לאיש - אילצה אותנו רעות לצמצם עוד את האפשרויות.

"לבחור בבחירה שנבחרה לכן". היא קראה לזה.

רק מכוניות לבנות על הכביש, או טרקטורים צבעוניים ומרעישים?

תמרורי עצור בלבד או פסי האטה?

עולם שבו אף אחד לא ישלוט לחלוטין בשפה שלו, אבל ידע במקביל את כל השפות?

שתדענה אם הוא רוצה שתמשכנה הלאה בלעדיו, או לתהות לנצח מה הוא היה אומר.

לחשוב עליו רק חמש דקות מענות ביום, או לפזר את התחושות על פני כל השעות?

 

ואולי אפשר גם רעות: לתת לו למות או לאפשר לו לחיות.

 

אני עומדת ליד החלון הפתוח, הגשם ניתז פנימה בטיפות קפואות. רק משפט אחד. ואם הוא יבוא עכשיו? בגשם הסוער הזה יעמוד מתחת לחלוני, ערפילי ומטושטש. הוא יביט מעבר לי, שייך בברור לשמיים המעוננים ולסערה המתגלגלת. אני רק זיכרון אטום מחיים קודמים. מישהי שצריך לשמוע אותה לרגע, ולהעלם באפלה החלקית.

משהו לוחץ בקצה הגרון. אני בולעת את הצריבה, ומאפשרת לה לרדת ולהבעיר את כולי.

הוא יגיע עם הברק, והרעם ייקח אותו שוב. והברד ישתיק את קולי כשאקרא לו לחזור.

אני רועדת, אבל לא נוטשת את החלון. רעות צדקה. משפט אחד. זה כל מה שיהיה לי.

אני מתגעגעת.

זכותך ללכת, אבל אין לך כל רשות לקחת אותך איתך.

אני לא רוצה יותר.

כלום.

זה חור, איפה שהיית.

לפעמים אני חושבת שלרוץ מהר יהיה הפתרון, אבל אין לי כוח לקום.

בוא שוב, טוב?

 





© כל הזכויות ליצירה שמורות לבלייט
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י´ ניסן ה´תשע"ג  
אני קצת ניקרעת בין ההסכמה עם 'רעות' לבין ההתנגדות אליה.
תיארת אותה ואת התהליך טוב ומעניין.

טוב לראותך פה... אבל עצוב התוכן.
עז
י"ב ניסן ה´תשע"ג  
טוב, רואים. וגם עצמתי.
אבל היה לי טיפה מעורפל. אולי היה שווה להרחיב, להתפשר קצת על המופשטות בשביל להוריד את זה לעם, למציאות.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד