רק חברים בכיפה יכולים לכתוב תגובה

רק חברים בכיפה יכולים לדרג יצירות

דרוג היצירה

שיכול להיות, רק יכול להיות ותקני אותי אם אני טועה, הנסיון להשאר בתוך מסגרת פורמלית שאת תופסת כשיר קצת מגביל אותך. החרוזים, למשל. את לא ממש שם- את מוותרת עליהם מפעם לפעם- אבל את עדיין לא מתנתקת מהם, וזה סוגר את מה שלהרגשתי את *באמת* רוצה לומר. ואולי גם משלב השפה: מורגש שאת לא שוחה היטב בסוג השפה הזה- לא שאת גרועה בו, אבל שהוא לא טבעי לך, שאת עובדת עליו בכח- וגם זה חוסם, וחבל. בעיניי אחד המקומות הכי עוצמתיים בשיר הוא כשאת אומרת, הכי פשוט:
אני שומעת
העצים שׁרים
העצים שׁרים

אני לא יודעת כמה הכרות יש לך עם עולם השירה. כדאי לחפש ולהכיר- לא כל המשוררים היו אלתרמן ורחל. יש את זלדה, וגם ללאה גולדברג ולנתן יונתן, למשל- שידעו לכתוב גבוה ומחורז ומדויק- יש שירים שמנערים את הכבלים האלה. יש עוד המון-המון דוגמאות, ניסיתי רק לתת לך מהמשוררים המוכרים יותר, בתור התחלה. לדעתי- שחרור כזה יכול לעשות נפלא לכתיבה שלך, כי יש לך את הכשרון אבל קשה לו להגיע לפני השטח.

(רגעים נהדרים בשיר:
והם שׁרים
גם כשמתקרר

אני רואה בקצוות עשבים שוטים

ומה שאמרתי קודם. כיף שבאת לכאן)

אני לקחת לתשומת לבי.
ניסיתי לעבור על השיר ולמצוא לאיזו שורה מתכוונת כל הערה שלך, ב"ה אעשה שיעורי בית, ושוב- תודה:)

שכבר שבוע משוטטות לי המילים האלה בראש-

"ואתה אומר
שהעצים שרים
והם שרים
גם כשמתקרר"

איזה יופי

אהבתי מאוד
"לְהַאֲמִין לְפָחֹות, אִם לא להבין
לרקוד לְקֶצֶב
יללת העשב"

התחבר לי ממש למצב הרוח, שכל העולם פורח ואתה לפעמים מנסה להאמין אם לא להבין למה אני פחות.

והכי שמחתי שסיימת חיובי העצים שרים כי הכי קל להישאר בצורה עצובה צובטת מאשר לפתוח תקווה כי העצים שרים.