המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
נועה´לה / קל וחומר
בביכורים מאז ל´ שבט ה´תשע"ג

לאורן, על האמון
לאריאל, על החופש
~
לנועה,

הלוואי ולא תקראי את הקטע הזה לעולם

 

זה לא משהו ספציפי, נועה, לא משהו ספציפי, זה כבר תקופה, זה זמן ככה, זה, איך קסטל-בלום אומרת, "טרנד". אם את חייבת משהו להיאחז בו אז אולי חלק מזה זה הקושי לחיות את הרגע אבל במלאוּת, עם כל עצמותיי ועוצמותיי ובלי טיפה של כיפוף או ויתור וזה בכלל אפשרי וחשבת על זה פעם, נועה, איזה מדהים זה שאל כל רגע אנחנו מביאים בעצם את כולנו ממש, את כל הרגעים של עד עכשיו, את כל מה שעברנו כל המראות שראינו הדברים שעשינו והתובנות שרכשנו אל תוך הרגע הזה, הקונקרטי, הספציפי, ואנחנו עושים את זה בכזאת נונשלנטיות כאילו לא קרה כלום כאילו זה סתם עוד רגע וזה מדהים, את לא חושבת– – –
בעצם אני יודע מה את חושבת לך עכשיו, את חושבת לעצמך הנה הוא עוד פעם עם הרעיונות המטורפים שלו ואני יודע, תמיד היית הרציונאלית מבינינו, את הרי עכשיו לומדת איזה קורס בנוירולוגיה שם בבניין למקצועות הבריאות ע"ש ריימונד או משהו כזה ואני שוב הוזה, שבוי בניסיונות השווא להגיע ל"שורשי הדברים", וכמה שהיית צוחקת על "שורשי הדברים" אבל משום מה הייתי מקבל בעד זה נשיקה בעיניים ואף פעם לא הבנתי למה דווקא בעיניים והיום אני חושב שאולי אלו היו שורשי הדברים שלך, ומצד שני אולי אני שוב מכניס אותך לתבניות שלי נועה'לה  ומה אפשר לעשות (וראי 'נפתולי בבל' לז'אק דרידה הוצאת רסלינג 2006 שככה זה והכל סובייקטיבי וכל אחד מכניס הכל לתבניות שלו וראי 'אקזיסטנציאליזם- המשך ומפנה בתולדות תרבות המערב' של ד"ר רן סיגד, מוסד ביאליק 1986 בפרק על היידגר וראי את הבחירות שלנו היומיומיות כביכול כל כך פשוטות האלו וכמה אישיוּת אנחנו משקיעים באותם מפגשים פשוטים, הכביכול לא חשובים האלו, ובכל מילה ממש, מה שלומך, אני חושב ש, בכל בגד, בכל קווצה מהשיער השָׁטֶני שלך נח לו בעדינות על העורף הרך הזה שלא ידע עוֹל, שלא ידע מכות מטופשות של בנים ומסעות של שבועיים עם עשרים וחמש קילו על הגב ויש לכם שלושים שניות ואני רוצה לראות את הבן ---- שיתחיל להתבכיין לי וגם אתה בועז אל תהיה לי הומו עכשיו, ואיך כל מילה גסה נוספת מוסיפה את החספוס, החספוס הנוראי הזה, ואת יודעת כמה שאני סובל מזה, נועה, את יודעת, וסיפרתי לך כבר איך עקיבא אמר לי בטבעיות כזאת שהנשים הן בני האדם האמיתיים והגברים הם עדיין בעצם קצת חיות והיצירה הכי מכוערת של הבריאה, ועם כל זה שהוא מטורף ברגעים האלה שלך אני לא יכול שלא להודות שיש בזה משהו,
והוא באמת משהו, את לא חושבת, אדם כזה שעייף, עייף מהגוף, עייף בקטע האידיאולוגי – וזה הכי נורא – עייף מאלוהים, עייף מלחיות, מן אחד כזה שרוצה לזכות בפרס על עצם היותו אבל לא מעצלות אלא מעוצמות חיים כאלה שאתה לא פוגש כמעט, וחושב שצריך להרוג כל מיני אנשים במיוחד כאלה שמלאים מעצמם או שיש להם תמוֹת על החיים או הומופובים ולמרות שזה מטורף זה פשוט מדהים, אומן אמיתי שכזה– – –
ולהרגיש את זה מחדש, ואותך מחדש, וכל מילה לטעום מחדש, ולדעת להריח, לדעת גוף נועה מתי פעם האחרונה היינו גוף אבל באמת, בלי התנצלויות בלי הצביעות הקבועה והנה אני שוב נסחף ומה את לא עוצרת אותי)

ואולי בעצם אל תעייני בספרים האלה. אולי עדיף שלא תראי. הרי מה יצא לי מכל זה, נועה'לה שלי, מכל המחשבות הרפלקטיביות ואלו שלא וכל המסביב, מה יצא לי מזה? איפה בדרך איבדתי את אותה בריאות של חיים, חיים פשוטים אני מתכוון, וסתם לדבר ואפילו לפלרטט וכן ולמה לא ולשבת ולא לעשות כלום ולנגן בגיטרה בפעם המיליון את פרפרים לבנים במקום לקרוא לוינס (ולא שזה היה קל, ממש לא! אני אוסר עליך לחשוב שזה מעצלות! זה היה מן... אני לא יודע), ולשבת על נרגילה עם רועי וטל, ושיתנשקו, מה אכפת לי ולעזאזל התדמית, ואולי אפילו ללכת לפאב ההוא של הג'אז שאמרתי לך כבר מאה פעמים שאני רוצה ללכת לשם ולהשתחרר באמת סוף סוף ומה יש, לעזאזל, מה יש, ואיפה נכנסה אותה בַּקָּשַׁת מֵעֵבֶר שאכלה כל חלקה טובה ואיפה עבר קו הגבול האיום שלקח אותי אל המתים יותר מאשר לחיים, ולא הספקתי לספר לך על הפעם הנוראית ההיא כשהייתי בסיבוב הקבוע שלי (את יודעת) והיה שם קבר עם 'פ"נ ליאוניד בילסקי' ו'נפל בעת מילוי תפקידו' ו22.6.03, וכמה זרות יש בשם הזה, נועה'לה, את לא חושבת, שום דבר מאחורי השם הרוסי הזה, שום דבר, וניסיתי לדמיין פרצוף, או תחביב, אבל שום דבר לא עלה לי והסתכלתי ימינה, 'עדי גולדברג' למשל או 'אליהו ביטון', לפחות יש איזה פנים מדומיינות, שבבי סטריאוטיפים מטופשים שמאפשרים ליצור מסגרת ופתאום 'און פאגיב בארמי, ביל אפסנאי', היא אומרת שהוא נהרג בצבא, היה אפסנאי, תרגמה האשה הצעירה שעמדה לידה (היא היתה קצת דומה לך עם העמידה הגאה הזאת, חזה מתוח קדימה, רגליים פסוקות מעט ופנים רציניות, אולי רציניות מידי), מת מפליטת כדור, ורבע שעה אחרי זה ישבנו בבית כנסת דלוח ואמרתי קדיש לעילוי נשמתו של ליאוניד שאותו יום היה יום פטירתו, כלומר סיבודניה יבו דיין סמיירטי, ואת יודעת כמה אני שונא את כל הטקס הזה ועם הקדיש המטופש הזה של ה"ויקרב משיחיה" שאף אחד לא באמת מאמין בו אבל כאילו שיכולתי להגיד לה לא, והיא שאלה אותי 'מה איתך', ואני, אה, סטודנט, גר פה אבל לומד בירושלים, ואתה נורא דומה לליאוניד אתה יודע, אני חברה שלו הייתי הוא גם היה מסתובב בבתי קברות, משוגע כמוך ויום אחד מה, על כלום, איזה מישהו לא פרק נשק וזהו ואיפה ליאוניד עכשיו ואני לאן אני הולכת מה אני ציפור היום פה מחר שם ועל כלום, ולמה אלוהים עשה לו והוא היה ומה ואז מה שהוא לא שהוא היה דתי, לא ככה, לא ככה. והסתכלתי לה בעיניים (אני יודע שאת לא אוהבת את זה, אבל אני מכור, כמוך, לעיניים כחולות-ירוקות וחוץ מזה היא גם הייתה יפה), ובעיקר הופתעתי מהכאב שהתפרץ עלי בפולס יומיומי כזה, סתם באיזה אזכרה המי יודע כמה ומה עכשיו ואיך כל התשובות נמסות מול אותו כאב פשוט וכל מילה תהיה עכשיו בנאלית, מטופשת כמעט, ומצד שני אותו טמטום שבשתיקה ובמבט הנוראי הזה שלה– – –   

והלכתי משם, נועה שלי. הלכתי. ואני יודע שאם היית איתי היית מכריחה אותי להישאר ולא מעניין אותך כל התיאוריות שלי אבל מה יכולתי לעשות שם עוד, ואז כמובן נזכרה להגיע הריקנות הקלה והאימתנית ההיא ולא היה לי כח ומה עכשיו והתחושה הנוראית שמה כבר אפשר לעשות ואותה בנאליות שעושה לי להקיא (וכשזה קורה, את יודעת, הכל הופך לבנאלי, אנשים ריחות חיוכים, אפילו קפקא. רק אַת שם עוד) ומה אני מפספס, נועה'לה, מה אני מפספס, מתוקה שלי, מה כולם רואים שאני לא רואה ואיזה דרך צריך לעבור בשביל להיות הדבר הפשוט הזה, 'אדם', ובשביל לחיות, וכבר סיפרתי לך כמה שהמילה הזאת טעונה בשבילי ואני משתגע איך אנשים עוברים על פניה כאילו כלום וזורקים לחלל האוויר יוקר המחיה ותנו לחיות לחיות ו, וגם אמרתי לך שבזוהר מסופר איך רשב"י התחיל לומר את הפסוק כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם, ואיך שהוא אמר 'חיים' הוא השתתק ונפטר והארץ הזדעזעה ויצאה בת קול ואמרה "חיים שאל ממך נתת לו" ותחשבי איזה מדהים זה שהוא לא היה צריך בכלל לומר עד העולם כי כולו היה חיים אבל מה זה החיים האלה, נועה'לה, מה זה (ואל תגידי לי שיש על זה חטיבה באורות הקודש, אני רוצה לשמוע אותך, מה את אומרת, רק את מה שיש, בלי שום השפעה חיצונית אני רוצה אותך חשופה לגמרי נועה שיצא לא ספרותי לא אכפת לי, תחשבי על זה כמו האקספרסיוניזם שלך אם את רוצה), ואיך את לא משתגעת תגידי לי ואיך אפשר ללכת לאוניברסיטה ולעשות עבודות והכול כשברקע חיים עד העולם נועה, ואת הרי מרוקאית אז לך זה אמור עוד יותר להפריע כי אתם אומרים בתפילה שבאור פניך נתת לנו "תורה וחיים" ולא "תורת חיים" כמונו, שמת לב לזה פעם, הרי תמיד הייתם יותר דוגריים, ואנשים ממשיכים ללכת ברחוב ולצחוקלקנותלצעוקלהתבזבזלהתחבקלגעתלרצות ואיפה החיים ו
הנה אני, נועה, הנה, תעצרי אותי כשאת רוצה, 


~
שבט-אדר תשע"ג,
כרמל


גוף זרם התודעה רשב"י תורה וחיים תורת חיים

© כל הזכויות ליצירה שמורות לקל וחומר
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ד´ אדר ה´תשע"ג  
זרם תודעה מהזן המשובח ביותר, ללא ספק. ללא ספק.
(אני קצת מקנא). חימשתי.
זה יפה מאוד.
ד´ אדר ה´תשע"ג  
מזדהה מאוד.

תודה על החשיפה הגדולה הזאת, נתת ניסוח לכל מיני תחושות ומחשבות עמוקות, גם אם ברורות.
(הסוגריים שלך שם, ממש מרטיטות, ממש ממש).


מחומש, גם אם לא ניתן להגיד שזה "עשה לי את היום"...
ד´ אדר ה´תשע"ג  
(וקשה להגיד "נפלא" וכל זה, אבל זה טוב מאוד. מאוד מאוד.)
ד´ אדר ה´תשע"ג  
ואיך שמסיימים לקרוא את זה, ואי אפשר סתם לכתוב מילים רגילות של תגובות, רק לנסות להמשיך איכשהו את הזרם הזה אל המרובעים הסגולים שלמטה, להמשיך לצלול ולצולל עם המילים, כי מפחיד להפסיק את זה פה, הפְּסיק הזה בסוף הוא מעבר לעמוד הבא, והבא אחריו, ועד אין סוף,
ד´ אדר ה´תשע"ג  
אני יכולה לדמיין אותך ממשיך וממשיך וממשיך....

"אולי חלק מזה זה הקושי לחיות את הרגע אבל במלאוּת".
"את לא חושבת– – –
בעצם אני יודע מה את חושבת לך עכשיו, את חושבת לעצמך הנה הוא עוד פעם עם הרעיונות המטורפים שלו ואני יודע, תמיד היית הרציונאלית מבינינו,"

חיים עד העולם.
תודה!
ה´ אדר ה´תשע"ג  
אחזור בלי נדר לתגובה נורמטיבית והולמת.
ה´ אדר ה´תשע"ג  
אם כי אני חושב שזה כמעט מונולוג. הדמויות של הגיבורים כמעט אבודות.
ז´ אדר ה´תשע"ג  
כל תגובה שתבוא אחרי דבר כזה תהיה טיפשית.


תודה תודה,
דויד.
ז´ אדר ה´תשע"ג  
עם הייאוש הזה. לא כי אני לא מכירה, אלא כי הייתי שם, ולא. הוא נראה אמיתי, אבל הוא סתם.

כתוב מעולה, כמובן. אבל את מי זה מעניין.

היו כאן כמה רגעים אמיתיים ממש. הייתי פה, מאד.

דווקא הייתי שולחת לנועה, אם ישנה.
י"ז אדר ה´תשע"ג  
טוב, וואו. קשה לי להסביר כמה טוב וכמה רע עשו לי המילים האלה (קראתי אתמול, מודפס, באוטובוס, סיימתי והתחלתי שוב, הגעתי הביתה מפורקת).

מקווה לחזור ולהרחיב.
כ"ג אדר ה´תשע"ג  
מהטובים ביותר...ביותר..
כ"ד אדר ה´תשע"ג  
"ואיפה נכנסה אותה בַּקָּשַׁת מֵעֵבֶר שאכלה כל חלקה טובה."


אל תהיה שם. אל.
אנחנו עוד יודעים איך חיים, איפשהו, גם אם מחוספס ומנותק יותר ומתפלסף ולא רוצה צורה. אני גם אומרת את זה ממקום שמכיר את שם הזה, ויש שם הרבה בדידות שמזינה את זה.
זה המשחק שלו וככה הוא רצה, והוא גם עוד אצלנו, מבקש שכן נחיה, נרגיש במידה שאפשר, ונתקן.
וזה טוב לחיות. הנה, טוב שיש נועה!

אנא, אל. גם אם אפשר לעשות מזה אמנות.
ז´ אייר ה´תשע"ג  
איך היא חייבת להיות נועה. אין אף שם אחר שיתאים.

וכשקראתי נשאבתי עד כאב ולחלוחית, עד המקום הזה שיד בתוך הבטן מושכת את כל הפנים, אתה מכיר?

והיו פעמים שחשבתי איזה בכיין, איזה מתנשא, חושב שהוא יותר טוב מכולם עם ההבעה המתייסרת הזאת של "אני אמן, אני קורא דרידה, אני גאון".
ההתייסרות המתוקה הזאת של מה שווה לי כל הידע הזה, מה שווה לי הכשרון, מה שוות לי המילים?
הרי יחד איתה יש את ההסתכלות הזאת על שאר העולם, ובמקום הכי עמוק שם בלב לעולם לא תרצה להחליף את זה בחיים פשוטים.

תראה עד כמה אתה כותב טוב, עד כמה נשאבתי, הסימן שלי למשהו ששואב אותי זה כשאני מתחילה לחשוב/לכתוב באותה שפה וקצב, ממש נכנסתי לזרם התודעה, זה מדהים.

והחייל הזה, והעיניים. והמשפטים הקטנים שהופכים את הקטע הזה למעולה.

והסוף בחיי. זה מושלם.

[הערה קטנונית: רק ה"טרנד" של קסטל בלום הפריע לי, כי זה לא רק היא אומרת, וזה ישר מתחיל טרחני..]

[ומה שכתבתי על הבכיינות, דיברתי על המאבק שלי בעצמי.. אם זה לא היה ברור]

[ולא רוצה להפסיק את התגובה, כי רוצה להישאר בסיפור הזה, ולעלות שוב עם הגלגלת וללקוט עוד רגע מפעים, עוד רגע צובט ולרצות להמשיך את זה ואת הידיים על המחשב שרצות ורצות ולא יכולות להפסיק. זהו. אני עוצרת כי היא רוצה]
כ"א אייר ה´תשע"ג  
על התגובות. התלבטתי מאד אם להעלות את הקטע האישי הזה, והתגובות מעודדות אותי בהקשר הזה.
והנה משהו מרבנו שקשור לחלק מן הדברים פה (מתוך לקוטי הלכות או"ח תפילין הלכה ה' סעיף ה'):

הִנֵּה עִקַּר כַּוָּנַת דְּבָרִים הַנַּ"ל לְעִנְיַן מַעֲשֶֹה הוּא מַה שֶּׁרָאִיתִי וְשָׁמַעְתִּי מִפִּי רַבֵּנוּ ז"ל בְּעַצְמוֹ כַּמָּה פְּעָמִים, שֶׁהָיָה חַי חִיּוּת חָדָשׁ בְּכָל פַּעַם כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי מִמֶּנּוּ כַּמָּה פְּעָמִים שֶׁאָמַר, אֲנִי חָיִּיתִי הַיּוֹם חַיִּים שֶׁלֹּא חָיִּיתִי מֵעוֹלָם חַיִּים כָּאֵלּוּ. וְכֵן שָׁמַעְתִּי עוֹד פְּעָמִים אַחֵרִים שֶׁדִּבֵּר הַרְבֵּה מֵעִנְיַן הַחַיִּים שֶׁהַכֹּל נִקְרָא חַיִּים אֵצֶל הָעוֹלָם וְכוּ' [...] אֲבָל בֶּאֱמֶת עִקַּר הַחַיִּים הוּא חַיִּים אֲרֻכִּים אֲמִתִּיִּים שֶׁהוּא בְּחִינַת הַחַיִּים אֲרֻכִּים שֶׁל הָעִיוֵּר הַנַּ"ל שֶׁהוּא חַי חַיִּים אֲרֻכִּים בֶּאֱמֶת. כִּי הִתְפָּאֵר שֶׁהוּא זָקֵן מְאֹד וַעֲדַיִן הוּא יניק מְאֹד וְלֹא הִתְחִיל עֲדַיִן לִחְיוֹת כְּלָל. כִּי זֶה עִקַּר הַחַיִּים כְּשֶׁמַּתְחִילִין לַעֲבֹד אֶת ה' בְּכָל פַּעַם מֵחָדָשׁ כְּאִלּוּ לֹא הִתְחִיל עֲדַיִן בַּעֲבוֹדָתוֹ כְּלָל [...] וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (הוּבָא בְּפֵרוּשׁ רש"י) בְּכָל יוֹם יִהְיוּ בְּעֵינֶיךָ כְּאִלּוּ הַיּוֹם נִכְנַסְתָּ עִמּוֹ בִּבְרִית, וּכְמוֹ שֶׁרָאִיתִי מֵרַבֵּנוּ ז"ל פְּעָמִים אֵין מִסְפָּר שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁבַּשָּׁעָה הַקּוֹדֶמֶת הִתְפָּאֵר עַצְמוֹ בִּגְדוֹלוֹת וְנוֹרָאוֹת וְגִלָּה תּוֹרָה נִפְלָאָה אֲשֶׁר לֹא נִשְׁמַע כָּזֹאת כְּדַרְכּוֹ וְאַחַר כָּךְ בַּשָּׁעָה שֶׁאַחֲרֶיהָ רָאִינוּ אוֹתוֹ שָׁרוּי בְּצַעַר גָּדוֹל וְכַמָּה פְּעָמִים פֵּרֵשׁ צַעֲרוֹ וְשִׂיחָתוֹ לְפָנֵינוּ מֵעֹמֶק הַלֵּב שֶׁהוּא מִצְטַעֵר מְאֹד אֵיךְ זוֹכִין לִהְיוֹת יְהוּדִי כְּמִי שֶׁלֹּא הֵרִיחַ מֵעוֹלָם רֵיחַ עֲבוֹדַת ה'. וּמִי שֶׁלֹּא רָאָה זֹאת אִי אֶפְשָׁר לְצַיֵּר לוֹ בִּכְתָב עִנְיָן זֶה [...]
וְזֶה עִקַּר הַחִיּוּת בֶּאֱמֶת כְּשֶׁזּוֹכִין לְהַתְחִיל בְּכָל פַּעַם מֵחָדָשׁ בַּעֲבוֹדַת ה' שֶׁהוּא עִקַּר הַחַיִּים בֶּאֱמֶת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "כִּי הוּא חַיֶּיךָ" (דְּבָרִים ל'). וְהָעִקָּר עֲבוֹדַת ה' שֶׁיִּהְיֶה עֲבוֹדָתוֹ בְּכָל פַּעַם מֵחָדָשׁ וְלֹא יִפֹּל לְזִקְנָה שֶׁל הַסִּטְרָא אַחֲרָא שֶׁלֹּא תִּזָּקֵן עֲבוֹדָתוֹ אֶצְלוֹ ח"ו, וּכְמוֹ שֶׁהִזְהִיר רַבֵּנוּ ז"ל עַל זֶה וְאָמַר שֶׁאָסוּר לִהְיוֹת זָקֵן, הֵן צַדִּיק זָקֵן, הֵן חָסִיד זָקֵן, זָקֵן אֵינוֹ טוֹב וְכוּ' [...] וְזֶהוּ עִקַּר הַחַיִּים אֲרֻכִּים שֶׁל הַזָּקֵן דִּקְדֻשָּׁה שֶׁהוּא הָעִיוֵּר הַנַּ"ל, כִּי הָיָה זָקֵן מְאֹד ויניק מְאֹד [...] שֶׁזָּכָה לְחַיִּים אֲרֻכִּים הַנַּ"ל שֶׁשָּׁם נִכְלָל הַזִּקְנָה וְהַיַּנְקוּת יַחַד שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַשִֹּיג זֹאת כְּלָל.

~
חיים עד העולם
ח´ אב ה´תשע"ג  

היה ממש לא נעים לקרוא את הפרסום הזה.

לאומן יש את החופשיות והזכות לכתוב וליצור בינו לבין עצמו כיד הדימיון אך ברגע שאתה מעלה את זה לרשת חברתית אתה חייב להגביל את השמות והפרטים שאתה חושף
(בייחוד שהדברים אינם מתארים את המציאות)

אני מכירה את נועה וזיהיתי בקלות שמדובר בה כמו שכל קורא אחר שמכיר אותה יוכל לזהות אותה, אתה עושה לה עוול.

עוד לא דיברתי עם נועה אבל אני מבקשת ממך להוריד את המכתב הזה.
ט"ו אב ה´תשע"ג  
משוגע.
תן לי עוד כמוך שמוכנים לשרוף הכל.
חיים עד העולם
ח´ טבת ה´תשע"ה  
של שנה וחצי, אבל טוב מאוחר מלעולם לא, ואני חושב שלקוראים ולקוראות מותר גם לדעת את האמת.
תראי. אין לי מושג מי את, אבל סביר מאד להניח שאת לא מכירה את נועה. אני מכיר כחמש בחורות בחיי שנקראות נועה, והקשר היחיד בינן לבין הסיפור הוא השם ושני פרטים ביוגרפים של עדה ומקום לימודים (מקצועות הבריאות ע"ש ריימונד הוא בניין לימודי הרפואה של אוניברסיטת ת"א).
אין שום קשר, ולו הקלוש ביותר, בין אף אחת מהן לבין התוכן שכתוב כאן. אני לא חושב שאף אחד יכול לזהות מי זאת נועה, מהסיבה הפשוטה שאין מישהי שאני מכיר שעונה על התיאורים כאן, ולו הביוגרפיים. לא כתבתי כאן גיל, מקום מגורים, או משהו שיכול לקשור את זה.

ראיתי שקראת לזה ´מכתב´, וזו אולי שורש הטעות שלך. היצירה הזו אינה מכתב בשום פנים ואופן. לאף אחת. זו יצירת אומנות שנכתבה כהתכתבות כביכול עם דמות בדיונית של ´נועה´. באותה מידה השם הזה היה יכול להיות רויטל, ירדן, או סמדר. רק שהשם הזה זרם לי על הלשון יותר כשכתבתי את הקטע הזה.
המרכז ביצירה הזו הוא אני (אולי יותר מידי אני), וכפי שאמרתי, כל האירועים שמוזכרים שם הם אירועים בדיוניים לחלוטין. אם את חושבת שזה בכל זאת מפריע ויכול לעשות עוול למישהו, אני מוכן להוסיף בתחילת הקטע כמה מילים על כך שאין ליצירה שום קשר למציאות.

רק טוב,
מעיין
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד