"אני צריכה שתהיי אופטימית כדי שאוכל לבכות את הייאוש"- כך אמרת ואני חשתי בעטיפה, העטיפה שאת רוצה, זקוקה, וגם אני כמוך.

אז עשינו מסיבת חיבוקים. אף פעם לא חיבקו אותי כך, באמת, את יודעת, חיבוק כזה חזק שבאמת נוגע וגם אם לא ארצה ארגיש מחובקת - כי הכול אמיתי פה.

למדתי כמה טוב לי לתת, גם לגעת, מגע מרפא, גם משמח ובעצם כך אגע גם בי, הנתינה מצליחה לייצר בי יכולת קבלה מבלי שאפחד ואולי גם אוכל לבכות את הייאוש. אך "אין ייאוש בעולם כלל" - כך אמר רבנו ואני מאמינה, ה' לא מתייאש מאיתנו, רק אנחנו לא תמיד חשים באופטימיות שלו, לכן איננו נשענים ואבינו שבשמים מעביר אותנו על גשר, גשר צר מאוד ואיננו, איננו נופלים, כי העיקר לא לפחד כלל ולרקוד ניגונים ואז לא יהיו עיוורים ופסחים.

עולם של תיקונים מסתובב על צירו, ים מול יבשה, שמיים ואדמה, יובש ולחות, כוס תה מהביל וגלידה נוזלית, ניתן ללקק, אין צורך ליפול, העצבות לא בורחת, השמחה מנצחת, אדם תמיד מנצח, גם אם נדמה שלא יכול, אין אפשרות אחרת, אופטימיות היא המקום לבכות בה את הייאוש.