בנושא
בכרם
חדשות
 
ירח קטנטן של ראש חודש אב / לאה רוזה
בביכורים מאז י"א טבת ה´תשע"ג

ביומים שאחר כך, הסימנים הכחולים שהיו על ידה במקום בו הוחדרו המחטים החלו להעלם. הגב עדין כאב, מזכיר את זריקת האפידורל שננעצה בתוכו. נראה היה שהגוף מתחיל לשקם את עצמו, לאחר שהעובר בתוכו לא צלח את דרכו שם והוא הוצא משם בכוח, טרם זמנו. הגוף היה זריז בשיקומו והזדרז להכין עצמו לעובר חדש שאולי ימלא את האכסניה הצפונה.

הנפש הייתה זריזה פחות, עצב היה מפושט בכל אבריה והיא לא נלחמה בו. שלושה ימים קודם היא הגיעה לבית החולים לאחר שרופאת הנשים הפנתה אותה באופן דחוף לחדר מיון. הכול קרה מהר, הרופאים הסבירו את הבעיה שהעובר אינו מתפתח ומסכן אותה, הבהירו מה בדיוק הולך לקרות ותוך פחות מיממה מצאה עצמה נטולת הריון ונטולת עובר. הכאב, אותו כאב של הנפש היה חד וצורב, כאב מדויק, שלא מותיר אף לא מקום אחד בלא התחושה הקשה. אף פעם קודם לכן לא אושפזה בבית חולים שלא במחלקת יולדות והשהייה במחלקת נשים הייתה זרה לה. ואולי התחושה כולה הייתה של זרות. גופה המוכר היה זר, ההיריון היה זר, זר שלא רצתה להכיר.

בצהרים הנהלת בית החולים החליטה על תרגיל פינוי, מחלקת היולדת הייתה צריכה להתפנות למחלקת נשים. לפתע כל המסדרון התמלא בנשים שאחזו עגלות שקופות ובתוכן תינוקות ורדרדים. היא שכבה במיטה מתבוננת בכל אחת מהנשים וחשה מובסת. "איפה התינוק שלך?" חולה ששכבה לידה פנתה אליה בשאלה. נעמה הופתעה מעצם הדמות שלא הבחינה בה קודם לכן וגם מעצם השאלה המכאיבה. "אין לי תינוק, היה לי תינוק אבל הוציאו לי אותו, עברתי הפלה," נעמה השיבה לה ומיד התפרצה בבכי. החולה שהביטה בה הייתה כבת שישים, בעלת עיניים שחורות ופנים שוחקות התעשתה במהרה." תשמעי מותק שלי, אלוקים אוהב אותך, אם זה נגמר, סימן שהיה צריך להיגמר, משהו שם לא היה טוב, תודה לאל שנגמר כך." אמרה לה הישישה. הדיבור המרגיע והפנים השוחקות גרמו לנעמה להפסיק קצת את הבכי. "מה, מה אמרת?" ביקשה נעמה לשמוע עוד פעם את מה שאמרה הישישה." מותק, הכול לטובה, הכול יסתדר" חזרה שכנתה על דבריה. ארוחת הערב הגיעה, אחראית המטבח נכנסה לחדר והכריזה "בנות, קומו, ארוחת ערב, לכו לחדר אוכל." נעמה לא חשבה לקום, היא המשיכה לשכב. הישישה שלצידה שהסתבר שקוראים לה מרים נעמדה מולה. "את באה?" שאלה מרים. נעמה חייכה בהתנצלות "תלכי, תלכי, אני לא הולכת." מרים המשיכה לעמוד מולה. נעמה נתנה בה מבט שואל וזו אמרה "בסדר, אין בעיה, אני מחכה." נעמה חשבה שאולי מרים לא שומעת היטב וניסתה להיטיב את ההסבר: "מה שאני התכוונתי להגיד לך, שאני לא הולכת לארוחת הערב וחבל שתפספסי." מרים חייכה אליה ואמרה "כן, כן, אני מחכה." נעמה הבינה שמרים לא מתכוונת להניח לה עד שתקום ותלך לארוחת הערב. היא קמה בלאות, שטפה את פניה, ארגנה את שערה והלכה לחדר האוכל יחד עם מרים. מאוחר יותר הגיע האיש של נעמה לבקר, כולו דאגה. "מה להביא לך? שאני אלך לקנות קפה, אולי קרואסון?" נעמה חייכה אליו, בתוך שלושה ימים נראה היה לה שהזקין פתאום. בני משפחה התקשרו והתעניינו, אחרים באו לביקורים קצרים, נתנו מתנות חמודות שגרמו לה לחייך. גם מהעבודה התקשרו והתענינו. היא הרגישה עטופה באנשים שאוהבים אותה. מרים לא עזבה אותה, כל זמן שהייתה בבית חולים עטפה אותה במילים רכות ובמסרים מאמינים. במוצאי שבת קיבלה את מכתב השחרור מבית החולים. האיש שלה בא לקחת אותה, לבוש עדין בחולצה לבנה של שבת, אוחז בידיו את הציוד שהצטבר בינתיים בזמן שהייתה בבית חולים. הם ירדו במדרגות בית החולים, ירח קטנטן של ראש חודש אב קיבל את פניהם בחיוך מבויש. הדמעות שוב נשרו ממנה מבלי שתרצה, היא שוב התבוננה בירח, הוא נראה זעיר במיוחד, פתאום עלתה בה המחשבה שבעוד זמן קצר הירח יתגלה במלואו, ויאיר באורו את ביתה בתוך שאר בתי ישראל. היא ניגבה את דמעותיה במה שהיה פעם טישו ועתה היה עיסת נייר ספוגה מדמעות. "היום ראש חודש אב" אמרה נעמה. היא שאפה שאיפה ארוכה וריח מבשר גאולה היה באויר.

 



גאולה הפלה

© כל הזכויות ליצירה שמורות ללאה רוזה
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ט"ו טבת ה´תשע"ג  
נוגע, מכאיב מאד עד דמעות,
אהבתי את הפשטות והאמתיות של הדמויות,

תודה!

ט"ו טבת ה´תשע"ג  
תודה שקראת, חיממת את לבי בתגובה האנושית כל כך, כול הטוב.
ט"ז טבת ה´תשע"ג  
ברוכה הבאה.
כתבת סיפור עדין ונוגע על נושא רגיש. שתי הפסקות הראשונות הן הכי יפות בעיניי.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד