המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
רחוק, גבוה / איש שלג
בביכורים מאז י"ג כסליו ה´תשע"ג

חבל שלשקט אין קהל
לרקוד חזק
רחוק, גבוה
(אביתר בנאי)



הפעם הראשונה שאחלמה עפה הייתה בקניון מלחה.
היא צעדה ביער של רגליים ענקיות, ידה לכודה בזו הגדולה של אמא ועיניה נשואות מעלה, מהופנטות אל עדרי הפרצופים. בדרך אל היציאה התקיים מופע קסמים, ואמא משכה את אחלמה אל קהל הילדים וההורים הבוהים. אחלמה ניסתה לומר לאמא שתפסיק ושהיא רוצה הביתה, אבל קולה לא נשמע בתוך רעש הקניון. אמא פילסה את דרכן לשורה הראשונה. אדם בחליפה שחורה ומגבעת שלף מדש מעילו יונה לבנה ויפה שנפנפה בכנפיה בנואשות, כלואה בכף ידו.
כל הילדים מחאו כפיים בהתלהבות, ורק אחלמה פערה את עיניה באימה. היא משכה את ידה מאחיזתה של היד הגדולה והחלה לרוץ בין הילדים והרגליים הגדולות. היא המשיכה לרוץ גם כשסוף סוף פילסה את דרכה החוצה, עד שלפתע התרוממו רגליה מהרצפה המלוכלכת.
כל זה קרה במהירות הבזק. תוך רסיס שנייה התרוממה אחלמה מעל למעקה וריחפה עד לגג הזכוכית - ואז צנחה היישר אל המזרקה בקומה הראשונה.
תוך דקה סבבו אותה המוני אנשים מבוהלים, וגם אמה הגיעה בריצה, בוכה. "תירגעי, גברת, הבת שלך בסדר" הרגיע אדם אחד, בעוד אדם אחר מתקשר לאמבולנס. "איך נתתי לה לברוח ככה... היא הייתה יכולה לשבור את המפרקת..." התייפחה האם. הסובבים תהו בפליאה כיצד הצליחה ילדה קטנה כל כך לטפס מעל למעקה. מישהו אמר שנדמה לו שראה ילדה מרחפת באוויר, ומיהר לבטל את דבריו. "כנראה אשליה אופטית", אמר.
אחלמה עצמה שכבה בתוך המים, עיניה עצומות ושלווה משונה שורה עליה. היא חשב כאב עמום בזרועה הימנית. כמו מתוך חלום הרגישה איך היא נישאת מתוך המזרקה. החובשים אמרו שהיא יצאה רק עם יד שבורה ושזה ממש נס. מאוחר יותר כל המקרה אפילו הופיע בעיתון, אבל למזלה של אחלמה פרשיית שחיתות שנחשפה באותו היום דחקה את הידיעה למשבצת קטנה בעמוד עשר, ושבועות לאחר מכן אף אחד לא זכר אותה.

אחרי שהורידו לה את הגבס, אחלמה ניסתה לעוף שוב. כל יום היא הייתה נסגרת בחדרה ומנסה לקפוץ, בהתחלה במקום ואז מהמיטה לרצפה. לפעמים הוסיפה נפנוף בידיה. בשלב מסוים התייאשה מהקפיצות ופשוט ישבה בעצימת עיניים בניסיון להיזכר בתחושה, אבל אז הפריעו לה הרעשים של הטלוויזיה בסלון ואמא עובדת במטבח. אחלמה הבינה: היא צריכה שקט.
אחר צהריים אחד הלכה אחלמה לטיילת. הטיילת הייתה ריקה והדשא לח. היא ישבה בברכיים מקופלות ועצמה את עיניה. בתחילה לא הצליחה להתרכז בגלל רעש הרחוב שהמשיך להדהד בראשה, אולם לאחר זמן מה נחלשו הקולות, כאילו סובב מישהו כפתור בלתי נראה. כשפקחה את העיניים גילתה שהיא מרחפת מעט מעל לקרקע, כאילו כוח המשיכה הרפה ממנה. לכמה רגעים מופלאים היא הביטה סביבה בתדהמה, ואז איבדה את הריכוז ונשמטה חזרה לארץ. היא קמה, התנערה ורצה חזרה הביתה.
מאז, בכל פעם שיכלה, הייתה הולכת אחלמה לטיילת, מתיישבת, משתיקה את הקולות בראשה ועפה. הזמן שהחזיקה באוויר התארך בכל פעם, ותוך זמן קצר היא כבר הייתה יוצאת לטיולי תעופה מעל הוואדי. היא הייתה חשה את הרוח מלטפת את לחייה ורואה את הבתים פרושים תחתיה כמו בתי לגו, ואז נוחתת חזרה ברכות וחוזרת הביתה.
היא לא סיפרה לאף אחד, במיוחד לא לאמא. אחרי מה שקרה בקניון היא לעולם לא תרשה לה לעוף, ועוד גבוה כל כך.

את הנוצה גילתה אחלמה כשהייתה בת שלוש עשרה.
ערב אחד, באמבטיה, כשפשטה אחלמה את חולצתה, הבחינה לפתע בנוצה קטנה ובהירה על זרועה הימנית. כשניסתה לנער את הנוצה מעליה, ראתה לתדהמתה שהנוצה לא נחה על ידה אלא צומחת מתוך עורה, בדיוק במקום בו נשברה העצם בפעם הראשונה שעפה. היא משכה את הנוצה עד שנתלשה - לא בלי כאב קל - ובחנה אותה לרגע מול האור. תמהה, הניחה את הנוצה ליד הכיור ונכנסה למקלחת.
בפעם הבאה שעפה צמחה נוצה נוספת באותו המקום. בפעם שלאחריה כבר הקיפה את זרועה טבעת נוצות רכה ובהירה.
הנוצות התרבו עם כל מעוף, והפליאה של אחלמה הפכה לבהלה. היא לא הבינה מה קורה לה. היא הקפידה לתלוש אותן בכל פעם אבל הנוצות תמיד הופיעו מחדש. כשכיסו את זרועה עד למרפק, היא התייאשה ופשוט הקפידה ללבוש חולצה ארוכה גם בימים חמים במיוחד. הנוצות החלו לצמוח גם על ידה השנייה, ואז על כתפיה ושכמותיה. מיום ליום אחלמה ראתה את עצמה משתנה והתמלאה בפחד, אבל לא הייתה מסוגלת לוותר על מסעות השמיים שלה.
בקיץ יצאה אחלמה למחנה של התנועה. באחד הערבים שבסופו של יום ארוך וחם, הצטרפה אחלמה לקבוצה שסבבה מדורה מרצדת ושרה בליווי גיטרה של איזו מדריכה מהצפון. היא חיבקה בידיה את רגליה הכואבות, בהתה בלהבה המהפנטת ונתנה מנוחה למוחה העייף מחום ומרעש. רוח צוננת נשבה, וקולות ליליים עדינים הקיפו אותה. אחלמה עצמה עיניים. לידה ישבה נערה בחולצת תנועה ששרה בקול רך. נדמה היה לאחלמה כאילו הנערה שרה לבדה, והמעגל מסביב רק מלווה בקולות מקהלה רחוקים. היא הקשיבה לקול הנקי נטמע בקולות הלילה כמו זרם בים, תוחם בתוכו שקט צלול. בתוך השלווה, ביקשה אחלמה להצטרף לשירה. פיה נפתח כמו מעצמו, מתמלא אוויר לילה מתוק. מתוך גרונה בקע צליל דק, כמו ציוץ של ציפור.
למשמע הצליל פקחה אחלמה את עיניה בבהלה. היא שלחה יד לגרונה וחשה בפלומת נוצות חדשה שהקיפה את צווארה כמו שרשרת. הפחד המוכר אחז בה, חזק מאי פעם. היא קפצה על רגליה וברחה כאחוזת טירוף. היא חלפה על פני אוהלים ואנשים ונכנסה ליער החשוך שסבב את המאהל. היא ווידאה שאיש לא רואה אותה, פשטה את חולצתה והחלה לתלוש את הנוצות בפראות. היא לא ידעה כמה זמן עמדה שם, עוקרת נוצה אחר נוצה, מנערת מעליה את הדבר המסתורי שאיים להשתלט על גופה. כשחזרה בלב הולם אל המאהל המואר היו זרועותיה אדומות ומגורות, אך חלקות לגמרי.
לפני שנרדמה בשק השינה, נשבעה אחלמה שלעולם לא תעוף שוב.

ככל שחלף הזמן גילתה אחלמה שההתנזרות מתעופה קשה לה יותר. בתחילה היא פשוט נמנעה מההתבודדויות בטיילת, אלא שאז תקפה אותה תחושה מטרידה של חוסר, והיא נמשכה גם לתוך שקט חלקי יותר. פעם אחת, למשל, הלכה הביתה בשעת צהריים מנומנמת והרחוב היה ריק מאדם. היא הקשיבה לקול הקצוב של צעדיה ולאט לאט נסחפה לתוכו, עד שבלי ששמה לב פתאום גילתה שהיא הולכת באוויר. מאז הקפידה אחלמה ללכת רק בדרכים ראשיות.
החוסר הציק לה יותר ויותר, והיא החלה להיסחף גם אל שקט קל שבקלים. זה יכול היה לקרות לה כששכבה במיטתה וקראה ספר, או כשנסעה באוטובוס והביטה בנוף החולף בחלון. פעם אחת זה כמעט קרה בשיעור משעמם במיוחד, אלמלא היה נשמע הצלצול ומושך את אחלמה מהשקט שלה.
בנחישותה לקיים את שבועתה, החליטה אחלמה להכריז מלחמה על השקט. היא קנתה נגן זול והעמיסה אותו במוזיקה רועשת ככל האפשר. בכיתה עברה לשבת בשורה האחרונה עם התלמידים שלא מפסיקים לדבר. בבית, דאגה שהטלוויזיה תעבוד בלי הפסקה, גם כשהייתה לבד. חוץ מבלילות לא הרשתה לעצמה אפילו רגע אחד של דממה. בסופו של דבר זה הצליח: ראשה של אחלמה היה מלא ברעש תמידי, והיא נשארה על הקרקע. אלא שבחלוף הזמן היא החלה להפוך לנערה עצבנית וכעוסה. כשהרעש עלה על גדותיו, אחלמה לא יכלה לעצור בעצמה והתפרצה בצעקות על הקרבן הקרוב ביותר. הוריה של אחלמה ייחסו את זה לשינויי הורמונים של גיל ההתבגרות, אבל אחלמה ידעה היטב שכל זה קורה בגלל שהפסיקה לעוף. למרות הכל, היא התעקשה לעמוד בשבועתה ולמנוע מהדבר להשתלט עליה.
עם הזמן תקפו את אחלמה סחרחורות, בחילות וכאבי ראש תכופים. הוריה כבר החלו לחשוש ולקחו אותה בכל פעם לרופא, אבל לא נמצא שום גורם ברור לבריאותה המעורערת. כשכאבי הראש התחזקו ואחלמה התעלפה כמה פעמים, שלח אותה הרופא לבדיקה בבית החולים, שלא הניבה תוצאות כלל. הרופא אמר לאחלמה שהוא מצטער, אבל הדבר היחיד שהיא יכולה לעשות הוא להימנע משהות במקומות רועשים.

הימים שבאו לאחר מכן היו סיוט. אחלמה, כמובן, סירבה לציית להוראת הרופא והמשיכה להקיף את עצמה ברעש בלתי פוסק. הוריה לא הבינו למה היא מתעקשת כל כך. "אפשר גם להיות קצת בשקט, אחלמה" אמרה אמא, "את שמעת מה הרופא אמר". אחלמה מלמלה שקר כלשהו על זה שבכלל לא כואב לה הראש ושהיא באופן כללי מרגישה מצוין. "אחלמה, את חיוורת לגמרי והעיניים שלך אדומות. תכבי את הדבר הזה" אמרה אמה. אחלמה העמידה פנים שלא שמעה אותה. האם משכה בכתפיה ועזבה את החדר, ואז חזרה וסגרה את הדלת לפקודתה הנרגזת של אחלמה. ביום שלמחרת היה זה אבא שניגש לחדרה וביקש לכבות את הרדיו. "אחלמה, מה יש לך? את גמרת חבילת אקמול שלמה בשבועיים, את הורסת לעצמך את הבריאות. תכבי את הרדיו כבר!". שוב אחלמה עשתה כאילו לא שמעה, ואביה הלך גם הוא בחוסר אונים.
בפעם הבאה כבר הגיעו אמא ואבא ביחד. "אחלמה, תכבי את הרעש הזה מיד" אמר אביה בתקיפות. אחלמה התעלמה. "אחלמה, תסתכלי עלינו כשאנחנו מדברים איתך!" רגזה האם. "אחלמה, את לא רוצה לאלץ אותנו להיות תקיפים יותר" שב ואמר אבא, בקול רם יותר. ראשה של אחלמה נדמה להתפוצץ בכל פעם שדיברו. היא שלחה יד רועדת אל הרדיו, סובבה את הכפתור ונתנה לרעש לבלוע את הוריה. "אחלמה!" צעקה אמא, "את עוברת כל גבול!". דמעות כאב שטפו את עיניה. "אחלמה!" התפרץ אביה, וניגש לקיר. במטושטש ראתה אחלמה את אביה מנתק את הרדיו מהחשמל, ואז התפרצה.
"אני אעשה מה שבא לי!" צעקה בפנים אדומות. "אני רוצה לשמוע מוזיקה אז אני אשמע מוזיקה. זה לא עניינכם אם כואב לי הראש, ותפסיקו כבר להשתלט לי על החיים, כולכם!" היא קמה ופסעה בצעד תקיף אל הדלת. אמא ניסתה לעמוד בדרכה, ואחלמה דחפה אותה. בראש סחרחר, משאירה אחריה שני הורים המומים, יצאה אחלמה לרחוב והתחילה לרוץ.

אחלמה רצה בלי כיוון ברור. השמש הייתה נמוכה בשמיים והאוויר על פניה היה קריר. היא לא ידעה כלום מלבד העובדה שראשה כואב מאוד. הרוח כמו רופפה את הכבלים שהחזיקה את עצמה בהם מאז הלילה ההוא מול המדורה, ורגליה נשאו אותה למקום אליו השתוקקו כל הזמן. כך, בלי להתכוון, אחלמה מצאה את עצמה בטיילת.
היא הביטה סביבה, ולפתע הכל נראה ברור להפליא. הדשא סביבה בהק בירוק חד, והכחול-ורוד של השמיים עטף אותה כמו בגד רך. הבתים בוואדי תחתיה היו קטנים ורחוקים כמו כוכבים.
השקט הכה בה כמו אור מסנוור אחרי הרבה זמן בחושך.
אחלמה הרגישה עמוסה ומלוכלכת. השקט כמו הדגיש את קווי המתאר של הרעשים שמילאו אותה. היא שמעה, ברור מאי פעם, תופים גדולים ואלימים. היא שמעה מנועים נוהמים ומוזיקה צורמת. נדמה היה לה ששמעה גם צרחה רחוקה. השאון הפחיד אותה, ורגליה קרסו.
"סליחה, את בסדר?"
מאחוריה עמד אדם בעל ארשת מודאגת.
"אני... כן, זה שטויות" אמרה.
"בטוחה?" אמר הזר. עיניו היו רכות ונעימות. לפתע ירדה על אחלמה תשישות מודחקת של חודשים.
"זה פשוט... נמאס לי כבר, נמאס לי." היא טמנה את ראשה בין ברכיה והתחילה לבכות.
היא שמעה לידה רחש קל. כשהרימה את ראשה ראתה שהזר יושב לידה.
"מי אתה בכלל?" שאלה אחלמה. כשהסתכלה עליו עכשיו, ראתה שצווארו היה עקום מעט וראשו נטה ימינה.
"אני גר בסביבה. עברתי פה במקרה."
"לא ראיתי אותך אף פעם", אמרה.
"באמת? טוב, הפנים שלך היו מוכרות לי קצת. את גרה פה?"
"כן."
שניהם שתקו. מעבר להרים, השמש החלה לשקוע.
לפתע הזר השמיע צליל מוזר, כמו המית יונה. אחלמה הסתכלה עליו בתמיהה, אבל מבטו היה מכוון למרחק. אחלמה הסתכלה למרחק גם היא, אבל לא ראתה דבר מלבד האופק המאדים. הזר השמיע את הצליל שוב, חזק יותר. הוא היה עצוב ואחלמה הרגישה כאב חד בחזה. הרוח התחזקה והייתה מקפיאת עצמות. השערות על עורפה סמרו. היא פתחה את פיה ורצתה לומר לזר להפסיק, אבל במקום מילים יצאה מגרונה ההמיה קורעת הלב. הצליל שטף את אחלמה כמו נהר גדול והציף אותה עד לגדותיה-
ואז שקט.

השמש נעלמת ועקום הצוואר נאנח בכבדות. האנחה מתמזגת ברוח, ואחלמה לא שומעת דבר מלבדה.
"תכף יחשיך" אומר לה עקום הצוואר.
"אף פעם לא שמעתי שקט שלם כל כך" אומרת אחלמה.
שתי ציפורים לבנות עפות בשמיים המתכהים.



אמת התבגרות שקט

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאיש שלג
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ח כסליו ה´תשע"ג  
רעיון מאד יפה
אבל משהו בסגירה של הסיפור קצת הפריע לי...
י"ח כסליו ה´תשע"ג  
י"ח כסליו ה´תשע"ג  
מזה ומזה אל תנח ידך.
רק את הסוף לא הבנתי, האם אחלמה והזר הפכו שניהם לציפורים לבנות?
או שאולי אתה משאיר את זה פתוח בכוונה...
לי הסיפור העלה רעיונות אחרים מאלו שכיוונת בתגיות.

בקיצור, תמשיך לכתוב
י"ט כסליו ה´תשע"ג  
כ"ה כסליו ה´תשע"ג  
יפה ועצוב כתיבה טובה ומעניינת בדרך כלל אני מאבדת מידי פעם ריכוז כשאני קוראת סיפורים קצרים אבל בסיפור הזה עבר לי חלק.
גם אני כמו -כוס תה חם- חושבת שהמשפט האחרון של הסיפור קצת תלוש.
כ"ח כסליו ה´תשע"ג  
(והצפת אותי)
ט´ טבת ה´תשע"ג  
רק עכשיו הגעתי לכאן.
הסיפור הזה עמוק מאוד. עומק הכאב.
השם שלה. הרצון הזה לעוף. הנוצות.
והבריחה מהשקט.
תודה על זה.

(בעיקר הסוף):
http://www.youtube.com/watch?v=oc03Wbe1jTE
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד