בנושא
בכרם
חדשות
 
שלושה, אולי ארבעה / בלייט
בביכורים מאז י"ט תשרי ה´תשע"ג


"צריך עזרה?" פלג הרים את עיניו באיטיות. הפקח נשען לכוונו, והצביע על ערמת האגורות שבכף היד שלו. "מסתדר אדוני?"
הוא ניער את ראשו. "אני סופר אותם," מיהר להסביר.
"כן," הפקח נסוג לאחור ומצמץ. "פשוט, חשבתי שאתה - אולי... מסתבך".
הגיחוך פרץ ממנו, בטרם הספיק לעצור אותו. הפקח נסוג לאחור בעלבון מתקבל על הדעת, ופלג בחן שוב את המטבעות הזהובים. היו שם שישה. לא היה כל ספק בכך. הוא יכול היה לראות זאת בשבריר מבט אחד.
ובכל זאת, בחמש הדקות האחרונות, הוא רק מנה אותם שוב ושוב. לגיטימי מצד הפקח להציע תמיכה ויעוץ במקרה כזה.
היו שם שישה, אבל פלג לא הצליח לזהות אותם.
שלושה. אולי ארבעה. הספרות האלו חדרו מכל כוון אפשרי. מעל הרציף, בין האצבעות שלו לתוך כף היד הפשוטה, והשתלטו על המטבעות הבודדים. עזות צבע כל כך, עד שלא הניחו לו לראות כל מספר אחר.
שלושה. ואולי ארבעה, פלג?

שישים אגורות. הוא יכול לעלות לרכבת. כשהיא עצרה צמוד לתחנה שלו, עלו איתו עוד שלושה אנשים מתוך הארבעה שהמתינו איתו. הרביעי נפרד מאחד מהם, והתרחק משם.
שלושה, אולי ארבעה.
פלג נעץ מבט ממושך בספסל מרופד אחד. אולי, אם יתמקד בדבר מה סתמי אחד, ייעלמו שלושת המילים לזמן מה.
הפקח צץ מולו שוב. על התג המזהה שלו, היה כתוב ´עידו´. היה סיכון מסוים מצידו לתלות כך בגלוי את שמו הפרטי. אנשים יכלו בקלות להתלונן עליו, אם רק רצו.
אבל אולי הוא הניח שרובם יחמיאו.

"יש מספיק מושבים פנויים אדוני," הוא העז לפנות אליו שוב.
"נכון," ענה פלג אוטומאטית, "חמש וחצי רק בקרון הזה".
את החצי הנותר, כבש איש אחד שהתחפש לאיש שמן עם בגדים ענקיים.
ואולי הוא באמת היה שמן, אי אפשר היה לפסול לחלוטין את האפשרות הזו.
פלג בחר את אחד מהם, זה שצמוד לחלון.
הוא קרס על המושב הכחול, נשפך בבת אחת, כמו נוזל מותש.

"פלג". הוא הנהן במהירות. זה היה השם שלו, את זה הוא ידע היטב.
אבל הוא רצה לדעת, את מה שעדיין הוא לא יודע.
לא. הוא לא רצה.
"שב, פלג". לרופא היה שיער מלא ושופע, עיניים גדולות, וחמישה כפתורים בחולצה.
היה משהו חשוד בשיער שלו. רופאים אמורים להיות מבוגרים וקרחים, או לפחות עם סימן מקדים להיעדר שיער.
הוא התיישב, מחביא תחתיו את שתי כפות הידיים. גם הוא רצה להעלם כך, מוסתר כליל ובלתי נראה. אבל מישהו צריך לשבת כאן, מול הרופא.
"הגיעו תוצאות הבדיקות, פלג".
ובבת אחת, פרץ משהו מתוך החזה שלו. גועש, פראי ובלתי ניתן לריסון. הידיים שלו רעדו בעוצמה שם למטה, והוא הרגיש כאילו כל חלק בו, משתוקק לברוח הרחק מפה.
אולי בגלל הבדיקות. אולי בגלל הפלג. זו הייתה הפעם השלישית שהרופא קרא לו. תמיד באגדות, הפעם השלישית היא הגרועה ביותר.
אחר כך, הרופא אמר עוד דברים. החדר היה מטושטש היטב, וכך גם המילים. הסבר מקצועי, התנצלות עדינה, הרגעה נטולת משמעות.
ואז- "נותרו לך שלושה, אולי ארבעה ימים".
הוא לא אמר פלג. אולי כי ידע, שאחר כך לא יהיה שום פלג.
ופלג רצה לשאול אם שלושה או ארבעה. לוודא ששלושה, ואולי ארבעה, ולא ארבעה ואולי שלושה. לתהות אם זה כולל את כל הדקות, לנסות להבין כמה שווה ה´אולי´. שש, שבע שעות נוספות?
אבל מיתרי גרונו נעלמו, והחלל שהותירו לא אפשר לו לומר דבר.
ובלאו הכי, לא היה הרופא יודע לענות.
הוא מעולם לא ספר דבר בחייו.

פלג פקח את עיניו. האיש השמן ישב מולו, ועיין בריכוז בקופסא של מנה חמה.
הוא סופר קלוריות. זה היה כל כך ברור.
דבר מה מריר הציף את פיו של פלג.
הוא ספר קלוריות, האיש ההוא. מחפש להוריד קילוגרמים עודפים. ארבע, אולי חמש.
לזכות לשנים נוספות של בריאות.
עשרים אולי שלושים.
הוא חשק את שיניו בכוח.
הוא ילך לישון, האיש הזה. יניח את ראשו על הכר לאחר יום של מאבקים וספירות. אולי יתהה למה נועדו עשרים וארבע השעות האחרונות. במה הן שונות מכל האחרות. בשביל מה נולד היום האבוד הזה.

הוא למד לספור היטב כשהיה בן שש. המורה חילקה להם בדידים, ולימדה אותם איך מחברים ומחסרים, ואיך מגלים לפי צורה של מקבץ חפצים, מהי הכמות שלהם.
לשום דבר לא הייתה מאז משמעות בעיניו. רק לכמה דברים בבת אחת.
הוא הרגיש בשליטה כשמנה כמויות.
"מה זה?" שאל אותו פעם אביו, והצביע על כמה סיכות ביטחון קטנות.
"שלושה דברים אפורים". הוא ענה ברצינות. מי אמר שקריטי יותר לדעת מה הם עושים, ולא כמה הם? אז הוא ספר אותם, ליתר ביטחון.

המוות, הוא ידע, הוא אחד. הנשמה היא בדיד, והנצח הוא אינסופי, אבל אחד ויחיד.
חיים זה כל כך ברבים.

"אני אלך לסָפַר זול, טוב אמא?" פלג החליק בידו על רעמת שיערו השופעת. אמא שלו החזיקה ביד אחת מספריים גדולים, ובשנייה היא מיששה את הארנק שלה. הוא שמע אותה סופרת בשקט. חמש. עשר.
והוא ידע שזה אבוד.
"אני גוזרת מצוין!" היא הבטיחה לו בעליזות, וחיברה את התקע של המכונה.
הוא הביט בייאוש באופן הזר והגמלוני שבו אחזה את המכונה המוכרת.
היא לא יודעת. אין לה מושג.
המכונה זמזמה מעל ראשו, ואמו הצטרפה אליה בשיר מלא עליצות. פלג הרכין את ראשו ומנה את השערות הנושרות.
כשהיא סיימה, הוא התרומם והישיר מבט לראי שהגישה לו.
"מקסים, לא?" זרחה לעברו.
זה היה מדויק. עיגול מלא וריק, בדיוק באמצע הראש.
הוא השפיל את מבטו אל השערות. היו שם על הרצפה, לפחות מאתים שהיו אמורות להיות עכשיו מחוברות אליו.
"לא". הוא הטיח בה בזעם, קרוב לבכי. "איך אני אלך ככה לבית הספר, אה?"
היא ניסתה לענות משהו, אבל הוא נמלט אל החדר שלו וטרק את הדלת.

"פלג?" בבוקר היא הציצה בחשש אל חדרו. "ממש אי אפשר לשים לב לשום דבר מוזר, חמוד. אולי בכל זאת תלך?"
היא נראתה חיוורת, וידה נפרשה כלפיו בתחינה.
"אני אלך". הוא מלמל בכעס. "אבל את תראי שכולם יצחקו עלי!"
"פלג..." היא התחילה, אבל כשראתה את מבטו נסוגה ויצאה מהחדר.

בשמונה בבוקר, הוא פסע בצעדים מהירים ברחוב, מכסה את החור בכף ידו.
אבל גם ככה, הוא ספר שמונה מבטים המומים, ושישה מלגלגים. עוד חמישה הסבו מבט מיד.
"אמרתי לך!" הוא פלט בקול רועד כשהגיע הביתה.
היא נשכה את שפתיה. "פלג, אני באמת חשבתי שזה יצא יפה, אני מצטערת, אני... אנסה... אני אתקן את זה!"
"ספרתי תשעה עשר אנשים ששמו לב, אמא." הוא הדגיש בקול אטום.
"אל תספור אותם!" היא ביקשה.

משהו חנק בגרונו. הוא רצה לרוץ אל אמא שלו, להבטיח לה שהתספורת מקסימה. שהוא לא סופר אף אחד חוץ ממנה. שהוא מוכן ללכת ברחובות העיר עם עיגולים מושלמים על הקודקוד, במשך שבועות רצופים. שנים.

הוא הרים מבט אל המושב הנגדי. השמן כבר לא ישב שם, אבל הנוכחות שלו הדהדה בתוכו.
מישהו חי. מלא בייאוש ובקומץ תקווה. עמוס בפסימיות עם פיסות אופטימיות.
כזה שצריך לספור רק קלוריות.
לא ארבעה. בטח שלא שלושה.

הוא רצה לאחוז בכיסא בעוצמה ולא להרפות. לנטוע רגליים באדמה ולהתעקש להישאר. האם יבוא יום, שהאנשים בחוץ יהפכו לעבר? שעולם מלא שהיה עבורו הכול, יהיה רק זיכרון ישן מלמטה? שמפלג תישאר רק נשמה עלומה?
לא.
מישהו הניח דוד רותח בגרונו. וטיפות לוהטות טפטפו פנימה וצרבו בכאב.
תשוקה בוערת, מייסרת ובלתי אפשרית טלטלה אותו. להיות כאן יום. ועוד אחד. ועוד המון ימים נוספים. להיות מסוגל להרוס ולתקן. לחסר ולחבר.
אין דבר העומד בפני הרצון.
כן נכון. יש.
אבל אולי, ימות קודם הרצון הנואש של פלג. ורק כשלא יוותר עוד דבר שיחזיק אותו כאן, הוא ילך אחריו.

שלושה. אולי ארבעה.

ארבעה. טוב?



חיים

© כל הזכויות ליצירה שמורות לבלייט
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ג תשרי ה´תשע"ג  
מבחינת שילוב המוטיבים של התחרות, יש כאן עבודה מאוד משכנעת. הדברים יושבים יפה, מסתדרים לא רע במקום.

כסיפור תלוש מהתחרות, ככזה שצריך להיבחן כמו כל סיפור אחר על במה ציבורית, היה לי קשה להתחבר לעצבות מבשורת האיוב. לא שזה לא כתוב טוב, אבל זה לא מחדש. היה פציינט מול רופא (קלאסי והכרחי), והיה הקונפליקט עם השיער... אבל היה חסר לי עוד קצת מחשבות מעבר, עוד טיפה חדשנות. בכל זאת, בנאדם עומד למות :)

ובמסגרת התחרות - מצוין.
כ"ג תשרי ה´תשע"ג  
איכשהו בתחרות פספסתי את זה, מוזר.
אז איזה כיף שהעלית. כן, קצת משונה להגיד כיף על סיפור שעוסק במוות. אבל יש בו משהו עדין כזה, שקט, אולי חסר קצת משהו מעבר כמו שזליג אמר אבל דווקא השקט הזה, כשברקע כל הזמן העניין עם המספרים (שבנוי בצורה נפלאה) לדעתי בהחלט עושה את זה.
ותודה שסיימת באופטימיות.
כ"ד תשרי ה´תשע"ג  
עוד בזמן התחרות. למען האמת, התפלאתי שזה לא נכנס לשלושת המקומות הראשונים (לא שיש לי משהו נגד הזוכים, כן? במיוחד שהם נמצאים מעלי).
יופי של כתיבה, עם משפטים חזקים במקומות הנכונים. כרגיל, בעצם.
כ"ד תשרי ה´תשע"ג  
חיים זה כ"כ ברבים.
העולם הזה משוגע, אני כבר שנים אומרת...
כ"ד תשרי ה´תשע"ג  
אדיר, המספרים וזה.

לדעתי צריך עוד קצת, הסוף לא שכנע אותי מספיק, לא הוביל לאן.
השם מצוין, גם כל המוטיבים החוזרים שלו.


תודה
כ"ד תשרי ה´תשע"ג  
הרבה זמן לא ראינו פרוזה שלך.
כ"ז תשרי ה´תשע"ג  
אהבתי את זה בתחרות.

הוא כתוב נהדר, לטעמי. הספירה הזו, שמלווה אותו כל החיים ("להבטיח לה שהתספורת מקסימה. שהוא לא סופר אף אחד חוץ ממנה.")

נראה לי שמה שקשה לי בסיפור הזה זה שאני נורא נורא מתקשה לדמיין סיטואציה כזו - של מישהו שיכול להסתובב חופשי ברחוב (ולא שוכב במיטה מחובר למכשירים, נניח) ובכל זאת ידוע מראש שנשארו לו רק שלושה או ארבעה ימים (הדיוק הזה...) זאת נראית לי סיטואציה כ"כ... קיצונית, שכ"כ קשה להיכנס לראש של מי שנמצא בה, וזה משאיר אותי טיפה מרוחקת מהסיפור.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד