בנושא
בכרם
חדשות
 
החורף של זיו / המחללת בכרמים
בביכורים מאז י"ז תשרי ה´תשע"ג

בס"ד

הסיפור השתתף בתחרות 48 שעות התשע"ב בכותרת "מחול שחור", משם עבר לסדנא.

תודה רבה ליוצרים שהעירו וכיוונו ותודה מיוחדת לשחר פרידמן-על ההערות הבונות וההגהה.





"...רוב ההרס וההשמדה קשורים באש. האש היא ידידה שמביאה חיים, מחטאת ומטהרת, וגם אויב מפחיד. אולי בידיעת האש טמון גם המפתח לידיעת המוות."
[א.ב יהושוע, אש ידידותית]

 

ישבנו על פתיבר וקפה בדירת הרווקים של עידו - במלעיל, שתמיד מזמין אותי להיות לבד – ביחד איתו. לפעמים גם לכוס חמה ועוגיות או לארוחת ערב עשירה בפיתות וזיתים, לנוח מהיום שעבר.

- "אז מה אני אומר לך? אני רואה ילד, בערך בן חמש עשרה. לא, אני רואה גוף, בלי ילד.
יושב לו בצד, נראה כאילו חרבו אותו, מסכן. עם כוויה גדולה על כף היד, מסכן. הראה לי קבלה מזה מקומטת.
אני, בתור פקח, חייב לפקוח עיניים, אז אני עוקב אחריו ככה בלי שהוא מרגיש, עוד תחנה ועוד אחת, והוא באותו מצב. רק נושם וממצמץ מידי פעם עד שנהיה לי כבד. אמרתי לעצמי, יא עידו, תזיז את העיניים. אמא תמיד אמרה שאסור לבהות. אבל מה לעשות, יש לי עיניים בלב, אותן אי אפשר לעצום.
עצרתי לעשות הפסקת קפה קטנה עם ביסקוויט כמו שאני אוהב, פתאום חשבתי לעצמי שהילד לא שתה כלום כל היום, ולעיניים העייפות שלו קפאין לא יזיק.
אז לקחתי את הקפה ואת עצמי בידיים, הושטתי לו ושאלתי: ´ילד, רוצה נס?´
נשבע לך בקפטן הוק, שלא ראית דבר כזה בחיים שלך.
הוא סובב אלי את הראש וכאילו צעק לי עם העיניים. כאב כזה חד, כמו שאומרים בסרטים, פילח לי את הגוף, עבר את הלב ושרט לי את הנשמה.
אני לא בן אדם עמוק, ולוקח לי זמן להבין דברים. אבל הפעם הבנתי.
שאלתי איך קוראים לו, והוא ענה שזיו.
ואז חשבתי עליך. אתה עם המשפטים החכמים והלימודי פסיכולוגיה, או מה שזה לא יהיה. בטח היית יודע מה לומר, ומתקן לו את הלב עם דבק פסיכולוגי של שלוש שניות.
אז אמרתי לו שיש לי חבר אחד, זה אתה, שמבין באיך לגרום לניסים לבוא. והוא הקשיב והאמין לי."

לקחתי את הפרטים : - "קרון בין האחרונים, חנוק, ריח ריקבון. חלון שפונה רוב הזמן לשמש, וכתפיים כאלה שאומרות: ´אני רק זיו´, ישר תזהה אותו."
זיהיתי. פה משורטט ודק כלפי מטה, קצת פרצוף, הרבה עיני עצב בוהקות מרחפות באוויר, להוטות לחום, וגוף שגדול עליו בכמה מידות.
מאז הייתי שם. בקרון הכי פחות מבוקר.
יושב מולו ומפורר ביסקוויט בכוס קפה חורפית.
והיא נגמרת, מתי שהוא. מנסה לשאול בפעם המיליון מה המצב זיו, ככה, בלי סימן שאלה. ופונה לרדת, לפני שתהיה תשובה. בעצם אף פעם לא היתה, תמיד שותק, ובכל זאת, אם, אולי.
זיו מדליק ומכבה את המצית עם התמונה של מייקל ג´קסון, ה"קלינקים" האלה, שוברי השתיקה, מרגיעים אותו.
נדלק וכבר כבה.
והייתה האכזבה, שדחפה אותי להמשיך ולהגיע, כי נכשלתי.

...

תמיד הייתי מדבב טוב -– אהבתי למחוק את קולות הסרטים האהובים עלי, לדבב את כל הדמויות ולשנות את שמן, לפי התאמה. פעם אפרים החבר הבוגד היה הטרול, פעם עינתי – מכשפה, ופעם אבא אחד משבעת הגמדים.
היום אני יודע שזו הייתה בשבילי תרפיה, רגשית. היה לי כח בידיים. לשנות את המציאות, וגם קצת את הדימיון.
המדובבים הוזמנו להקרנת בכורה. בלי פופקורן. רק הכיסא התפצח, בחריקה שאומרת סימן קריאה רועם.
עכשיו אני יותר מקצועי, כבר שנה ושבעה חודשים אני לומד, לדובב את הלב.
אותו אני לא מצליח.
הוא הפציינט הראשון שלי.

...

כמו בכל יום חמישי, שיניתי את מצב המייל ל"מצב חופשה", רק בשביל שזה יהיה כתוב. הקלטתי מענה קולי חדש, כיביתי את הפלאפון, לקחתי את עצמי, תיק מלא בתפוצ´יפס, וקולה.
כל מה שצריך לסוף שבוע קצר אצל עידו.
וכשישבנו לבסוף מול חלות מאפה נאמן אכולות, שני נרות גוססים וכוס קידוש ריקה, אמרתי לו שיבקש מזיו לבוא.
לרדת מהרכבת ליום אחד.
להיפגש איתנו, המתבודדים ביחד, לאיזו ארוחת ערב.
כי עם האוכל יבוא התיאבון להוציא החוצה.
אולי.

הוא בא. עיניו משולהבות, חוקרות בעניין כל פריט בדירה, כל סנטימטר רבוע;
ספות כחולות, שולחן האוכל העגול, יש בו מקום לארבעה לפחות.
שלטי פליסטיישן זרוקים, מרוקנים מסוללות.
המקרר העצום -– מלא בXL וקוקה קולה, אמיתית.
הפלזמה הרועשת, ערוץ הבידור עשרים וארבע שעות ביממה.
אגרטל הבדולח עם פרחי הבד המאובקים - מתנה מאמא ליומולדת עשרים ושמונה.
מדף הקליעים, עוד מהצבא. מסודרים בשורה ישרה, כמו בדידים, לפי הגודל, הצבע והצורה. אוסף פרטי ומטופח של עידו. הדבר היחיד המסודר בדירה הזו.
תמונה, עידו ואני על רקע מדבר צחיח.
שאל אם יש לי אש. אמרתי שאני לא מעודד עישון בגיל צעיר, הוא נדם.

עידו הסתכל לו בשחור הרוטט של העין, כמו שרק הוא יודע, ואמר:
- "לאמא שלי יש משפט מוכן לשליפה בזמנים קשים: ´גם בשנת בצורת א-לוהים ממטיר´ דרך העיניים שלנו. היא הסבירה לי שכשיש בעיה, תקופה או ניסיון קשה, ונראה כאילו נזרקת לתוך מצב בלי לדעת איך להתמודד, אתה חייב להוציא החוצה, לטהר את כל הזבל מתוכך.
ואתה זיו, כמו פרח יבש בבצורת. נשמע כמו עוד שיר מזרחי מילל, אה?
אתה נשמה גדולה אתה, וכואב לי לראות את עיניי האש האלה שלך, שורפות, גדולות, מיבשות הכל וכל כך חמות. אני לא יודע מה עובר עליך, מה הסיפור, אבל אני בטוח שהוא קלאסי לעוד אחת מאגדות האחים גרים, רק שעוד לא גילית את הסוף הטוב.
גשם לא יורד כל הזמן, זה בא לפי עונות. ואני, גם בלי להיות חזאי, חושב שהחורף שלך הגיע, מוקדם משציפית.
תן לגשם לזרום, תבכה, תצרח, תבעט.
תוציא החוצה אח שלי, תנקה את הבפנוכו, ספר מה עובר עליך, ואני אנסה לעזור."
זיו ישב שם, כולו מקשיב, מזיע. והעיניים בהקו חזק כל כך שהסתנוורתי.

-"זיו, רוצה שנלווה אותך הביתה?" פנה אליו עידו, שואל בעדינות, אולי אין בית.
אך הוא הנהן, ברפיון.

נעצרנו ליד אחת התחנות של הרכבת ועלינו, על אותו קרון מסריח, באותו מושב שבור.
אחרי שמונה תחנות בדיוק, ירדנו לרחוב שקוף, המון ריק וקצת בתים.
עברנו ליד פח וחתול והומלסית שמנה על שטיח מזוהם, צמוד לתחנת אוטובוס הרוסה.
המון אבנים, חול, מגש פיצה מעוך, רסיסי בירה שבורה וצחוק קפוא באוויר.
צעדנו בין הצלילים השקטים של מכוניות רחוקות.
היו שם קירות, עטופים בגג שחוק עם גינת גללים ושלוש מדרגות שבורות.
הבית שלו.

אישה קטנה בשמלה צהובה וחיוך צהוב דומה פתחה את הדלת. היא הזמינה להיכנס.
נשאבתי לבפנים, מרגיש את החום שנשב מרדיאטור חלוד ומפוחם.
הייתה מיטה, היה מזרון, היה שולחן, כיסא, מאפרה, רדיאטור ורצפה, המון רצפה. סדוקה עד כאב, שפופה וחיוורת. השנים עשו את שלהם.
האישה הדליקה סיגריה, עישנה חלשות, השתעלה וזרקה למאפרה. זיו תפס בשתי אצבעות דקיקות ומיומנות את הבדל הלוחש אפרירות, והחל לשאוף, משתמש בפרור חיוך משומש שנדבק בו, מנסה להצית שוב את האש שכבתה.
"אני לא שווה את היחס שלכם." כמעט ולא נשמע, אולי נאמר רק בראש שלי, ואולי לא.
שתקנו.
השארנו אותו עם האישה, הסיגריה, החיוך, והלכנו.

למחרת הגעתי לאותו הקרון ואותו המושב, עם אותו הקפה והבסקוויט הקצת שרוף בקצוות.
תחנה, ועוד אחת. וזיו לא בא.
יום ועוד יום.
עברו חודש ושלושה ימים חמש עשרה שעות, שמונה דקות ושלוש-ארבע-חמש שניות.
הבנתי שלא ישוב.
"רק הכניס אותנו הביתה, חיכה שנצא, הדלת נסגרה וגם הוא". עידו אמר בחיוך עקום.
וכל שתיקה רעמה לי יותר.

הוא תמיד הקרין ריקנות, כשהוא חסר, הקרון נראה פתאום מכוער יותר, ושחור יותר וחנוק. יותר.
ירדתי.
וקול צעדי רגליים נשחקות ברצפה, בכי פעוט ושרוול רחב מתנופף הזכירו לי אותו.
חיכיתי שפתאום יכנס.
חסרו לי השתיקות המשותפות, מעוטרות במילים שלא נאמרו. חסר לי המבע, בעיניים זוהרות בלהט, כמעט ויוצאות מחוריהן. חסר לי ההפנוט הבלתי מוסבר.

...

טיול חצות הפך למנהג קבוע, הכנה לפני השינה.
אני אוהב את השעות הללו, אז מתחיל זמן החזרה אל המוכר, זמן התמקמות השמש והירח, כל אחד במקומו.
אחריו, סגירת העיניים על מיטה ספוגה עייפות. כמו השלמה עם היום שעבר.
ובליעה של הבלתי מוספק.
בשעות הללו א-לוהים רק שלי, והמחשבות רצות אל יעד, בזמן לא ידוע.

הרגליים לקחו אותי, אל אותו הרחוב, וכל גופי חיפש, חיפש אותו.
הגיע משב רוח חזק שהעיף גיצים צורבים והאיר קצת את החושך.
נשארו השברים, הצחוק הקפוא, הפח, החתול, רק השמנה לא ישבה שם יותר.
חיפשתי את הקירות והגג בשחור; זה לא פשוט בלילה ללא כוכבים.
הושטתי ידיים לפנים, בתנועת חולה ירח, נוגע בריק המנבא שחורות.
גל חום הציף אותי פתאום, ולחש לי בראש בקול מכאני, בעוד מספר צעדים פנה ימינה.
הבית שלו.
המון לחישות, צורבות, מעקצצות בקצה האצבעות ברגליים. קור וחום בערבוביה.
שארית דלי מים מפלסטיק סגול, מעוות משהו. מאפרה מפוחמת ליד גחלים לוחשות, כשווה בין שווים. מתכת עקומה, שארית רדיאטור ישן. קרש עץ במצב של רזון מסוכן ושארית שמלה, צהובה.
אולי גם חיוך.
ערימה על רסיסי רצפה.

הקור עשה לי דלקת ריאות בלב.
הוא עמד שם,
על שארית מדרכה.
דלוק כולו.

העיניים; מוארות באודם משולהב, באדום וכתום, צהוב, סגול וקצת כחול.
סלילי ורידים מתוסבכים בתלת מימד על הידיים הכחושות.
צחנת שתן ואלכוהול שלא התעכל בתוך הגוף, המלוח מדמעות נשכחות.
והמון שברים, הם היו בכל פינה, מנסים למלא את החוסר, המשווע ללגימת חיות.
הכל בער, התלהטות רועמת, צועקת הכל, שואפת ונושפת להבות.
הוא צרח; "אאאששש", מצביע על הלהבות באצבע נוטפת מוגלה.

מעוות, שרוף, האש מלחכת ומכלה הכל, והוא צוחק בטירוף ומדליק, וצועק;
"אאאננננייי מממדדדללליייקקקק..."עוד גפרור, ועוד אחד, ועוד שניים ונגמרה החבילה. אבל יש עוד, ועוד! זה לא נגמר, זה נוגע ומציף הכל, בחום, החום שכל כך חסר לו. גם השיער התחיל להידלק, יש גם ערימה שלמה של מציתים, מייקל ג´קסון בכל צבעי הקשת. האש שורפת את מה שלא נשאר לשרוף, יש עליו עוד קצת כפתור, קצה שרוול פרום. שטיח זה דבר דליק -– ההומלסית השמנה עזבה וגם אם לא, אז מה. יין עושה את האש צהובה יותר, לוהטת. הוא רוצה לוהטת. אין גשם, הענן למעלה צריך להיות יותר אפור.

הוא שוב היה רק גוף, בלי ילד, בעצם, גם בלי גוף. הילד נכווה. נתון לכוח הרפיון. שמוט, חסר חיים, כמו שוחה באוויר.
עמדתי במרחק שני צעדים, כל כך רחוק.

זיו טבע בחורף של עצמו.

התקשרתי לעידו, החזאי של כל הסערה הזאת, שיבוא לחבק. אני אדאג להיקף החיבוק, שלא ישאר מקום אחד קר. בינתיים פשוט ניצבתי שם, רועד מקור ומרוח, צופה בו-להוט להישאב אל תוך הלהבות ולהעלם בתוך חיבוק מחמם.

הפנסים של עידו, האירו את הרחוב באור שונה. קצת יותר כחול.
הרמנו אותו, צופים בו ניגמר לנו בידיים. כולו להבות, ועיניו כבויות כל כך.
החורף שלי יצא החוצה במבול, הדמעות הכי גדושות שהצלחתי לסחוט, הכי כבדות, הכי קרות.
זה לא כיבה כלום.

נסנו משם, דוהרים על כביש חד סטרי, משאירים אותו בידיים טובעות.
הוא עלה לענן האפור ההוא , בשמיים הנוטים לבכות. שבוי, בתנוחת עובר, מחומם היטב ברחם האש הרוקדת. מחול שחור.

 



פירומניה תחרות 48 שעות

© כל הזכויות ליצירה שמורות להמחללת בכרמים
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"א תשרי ה´תשע"ג  
איך לא קיבל המלצה? מגיע לך...
כ"ד תשרי ה´תשע"ג  
את התהליך שהסיפור הזה עבר.
(ואת השאר את כבר
יודעת)
...
ל´ תשרי ה´תשע"ג  
אהבתי יותר את הגרסה הזו.

עדיין, לא חושבת שהייתי מבינה בלי ההסבר שלך. נראה לי שכבר כתבתי לך בסדנה - תיאורי שכונת העוני יחד עם העיתוי של הפרסום המקורי לקחו אותי בכלל לכיוון של הצתות המחאה החברתית, אבל אולי רק אני קצת קשת הבנה.

הציטוט של א.ב. יהושע - למה באמצע הסיפור? זה קוטע את הרצף ולא לגמרי ברור למה זה שייך. היה יותר מתאים בהתחלה, לא?

הכתיבה טובה, המונולוג הראשון של עידו משכנע יותר מהשני, שמשהו בו טיפה חורק, אבל הדמות מיוחדת ונוגעת ללב. (כן, הדמות של עידו דווקא, את זיו פחות הצלחתי "להכיר" דרך הסיפור).

אישית, לא אוהבת תיאורי זוועות ציוריים מדי. הקורא מבין גם בלי הפרטים.
ג´ חשון ה´תשע"ג  
קודם כל תודה גדולה, לשלושתיכם.
שמל-תודה, מחמיא מאוד.
ליל כוכבים-את חלק גדול מהתהליך, תודה על ההערות הבונות.
שיר אחרי הגשם-תודה, המטרה הייתה שהגרסה הזאת תהיה משופרת מהקודמת.
דבר שני-מקבלת את ההערות שלך, עכשיו נשאר לחשוב איך ליישם.
דבר שלישי-לגבי הציטוט, הסיפור עבר עריכה ע"י העורך שאישר אותו (כנראה זליג) במקור הציטוט היה בצד שמאל למעלה, והרקע על התחרות למטה והיה עוד שינוי בסדר הדברים.


תודה על התגובות, הן היו חשובות לי.

בהערכה,
תהלה.
ו´ חשון ה´תשע"ג  
לפי מה שאת אומרת נראה לי שהייתה איזושהי תקלה, כי אני זוכר שהציטוט היה באמצע הסיפור מלכתחילה, ותמהתי, והשארתי ככה כי הנחתי שככה את רוצה.

לגבי ההקדשה וכו' - איפה שהיא עכשיו זו מקומה, לפי חוקי העריכה שקבעו רותמים גדולים ממני.

בכל מקרה תמיד אפשר לפנות אלי או להחזיר לעריכה, שום דבר לא סגור או בלתי הפיך...
ז´ חשון ה´תשע"ג  
דווקא אהבתי-לכן לא רצתי לערוך שוב.
אני מבינה לגמרי את השינויים, מה שהיה לי מוזר זה באמת המשפט באמצע, עכשיו התברר שזו הייתה טעות.

תודה רבה
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד