בעיניים של ארנב אני

נלכדת מול האור.

פנסי מכונית הזמן

מתקדמים לכיווני בשעטה,

ואני, אנה אני באה

רצוא ושוב

מול האור המסנוור,

בעיניים ממצמצות בכאב

נחבטת,

שוב ושוב.

אין לאן לסגת,

העבר אינו פתוח למנוסה.

ורק הזמן דוהר

עד לבלתי נמנע,

עד לַדריסה.