בנושא
בכרם
חדשות
 
חיפושו של אברהם / haimlogasi
בביכורים מאז כ"ד אב ה´תשע"ב

הוא עומד לו, אי שם, באחד הכפרים הנידחים של הממלכה האכדית הקדומה. מסביבו בתי צריף רעועים לצד מבני ענק של פירמידות. 
בני כפרו, ושאר אנשי האזור, חיים את מלחמת הקיום היומיומית, חורשים, מגדלים בעלי חיים, קמים מוקדם, עובדים, וחוזרים לישון. 
אבל, העיניים. אוי העיניים, שלו! 
הם משוטטות, מחפשות, מביטות רוצות לדעת, להבין: למה? מדוע? כיצד?
למה השמש זורחת דווקא שם? למה כל יום היא זורחת ממקום אחר?
והירח, ממה הוא עשוי? ולמה הוא מסתתר כל הזמן?
רגע, ולמה אותם נקודות מאירות בשמיים נראים רק בלילה ולא ביום?
מדוע הפרח נובל? איך העץ גודל? והאם הנמלים שומעים, רואים, חושבים?
במה שונה החומר של התפוח מהחומר של הברזל?
למה? כמה? איך? מדוע?
מהי האמת, הוא שואל? מהי האמת של המציאות, של האלים, של האדם, של המחשבה? ומי בכלל מחזיק באמת? 
והעולם הזה שלנו, לאן הוא הולך? לאן כולנו מובלים? האם הוא היה כאן מאז ומתמיד?
מה למעלה! מה למטה! מה לפנים ומה לאחור! - אני רוצה לדעת!

אבי, אימי, אחיי אחיותי, בני האדם כולם - אני רוצה לדעת, להבין!

- "אברם חמוד", פונה אליו אמא, "יש בחורה ממש חמודה שאנחנו רוצים להכיר לך, כבר דברנו עם ההורים שלה, והם מסכימים; תרצה להכיר?"
- "אמא", אומר אברם, "היא חכמה?"
- "אברם" מתוק שלי, "אישה היא לא חברותא" פסקה בקביעות, "זוגיות זה דבר אחר".
- "אבל אמא" הוא משיב, "אני לא מחפש חברותא... אני מחפש, בחורה שבעיניים שלה יש את אותו ברק שיש לי. כשאביט בשחור של העין, אראה את סימן השאלה, את התבונה, את העומק. 
לא את הידע, אני מחפש. את התבונה. 
אני לא רוצה להביט בעין חלולה,
אני לא רוצה להביט בעין שרוצה רק חומריות,
אני לא רוצה להביט בעין שרוצה רק לראות.
אמא, אני מובן?"
- "אברם, מאיפה האלים הביאו אותך אליי?!" רטנה ביאוש.

שם, על הקרקע הקרה בליל של חודש זיו, הוא יושב על גבו, מביט בניצנוצי הכוכבים המרצדים מולו בפליאה וביופי שיש בכוחו להמיס כל לב אבן באשר הוא. פתאום הוא מבין, רגע, הכוכבים זזים! הם לא קבועים בשמים, הם מ-מ-ש זזים! 
זה כ"כ מדהים, הוא חושב לעצמו, כל המציאות כולה נמצאת ללא הרף בתנועה מתמדת. החומר, איננו נח. הוא נע. 
מוחו הקודח, ופליאתו התבונית, כאילו מושכים אותו אל עבר המסקנה הגדולה: ליקום - על כל מרכיביו הרבים - יש מניע!. מניע, כזה שהוא לא חלק מהיקום, מחוץ לו, אחד יחיד.

אט אט, העין נסגרת... המחשבות מפנות את מקומם לדמיון, לחלומות.. חזיוניות אין סוף, אל עבר מרחבים, מלאי הדר, זיו, צבעים ללא הרף, דמויות פלאיות, גני אלים מלאכים, וחיות מעופפות. נהרות, ימים, רוחות... הכל כל כך, צבעוני, מרומם, מואר, ואט אט...

- "היי שלום" היא אומרת בביישנות.
- "שלום גם לך" הוא משיב..
אחרי שיחת ההיכרות, עם הדייט הלא ספור שלו.. היא שואלת:
"אז מה, מה אתה אוהב לעשות? אתה יודע כאילו תחביבים וכל זה"
- "לחשוב", הוא משיב.
- "לחשוב"?! היא לא מבינה... "אוקיי.. מה סרטים, טיולים וכל זה, זה לא בקטע"?
- "חחח, ברור, מדי פעם. אבל זה לא ממש מה שמהווה את המרכז של החיים שלי. אני יותר אוהב לשבת ולחשוב, על העולם על החיים, על הכל, ולשאול שאלות".
הוא מרים את מבטו, שחור עיניו נפגש עם שחור עינה. מבט, זיק, הבנה. 

- "היי, זה אני אברם, מה המצב?"
- "בסדר, די נחמד..."
-"יופי. ובכן, היה נחמד בסה"כ אתמול, אני בדרך כלל לא חותך על פגישה ראשונה, אז אני מעדיף לשאול פשוט מה דעתך?"
-" תראה. אתה בחור ממש חמוד ונחמד, והיה לי ממש כיף להיות אתך ביחד. אבל לא נראה לי שזה ממש מתאים.. אתה יודע, בקטע השכלי, וטיפה גם בקטע הרגשי וכל זה" היא קבעה. "אבל אני בטוחה שהאחת עוד תגיע". איחלה.

האל- זה שמניע את החומר של היקום - הוא חושב, בהיותו מתבונן בתוך עלי כותרת של פרח אדום עם אבקה צהובה, האם הוא גם מניע את החיים? כלומר, האם הוא מתקשר לא רק לפיזיות של הקיום, אלא גם לחיי היומיום של בני האדם? האם הוא "מדבר" אתם? "מוביל" אותם?
האם החיים מתנהלים להם, סתם כך, על פי סיבתיות מקריות ללא רצף הגיוני, ללא מנהיג שמוביל, או שמא יש משו שמוביל אותם? מנחה אותם?

"סליחה?" קולטות אוזניו. קו המחשבה נותק, וכאילו מתוך שינה עמוקה, מרים אברם את ראשו, ומסיט את עיניו הקבועות בפרח, אל אותה דמות הרוכנת לידו, ומביטה בו בהשתאות מה.
"כן..." הוא שואל. "במה אני יכול לעזור?"
"תוכל להסביר לי, כיצד מגיעים אל ביתו של חרן? די הסתבכתי פה עם כל השלטים והרחובות..."
"הא, בוודאי בשמחה, בואי אקח אותך לשם!"
ופתאום.
עין פוגשת עין.
עין של שאלה, פוגשת עין של תשובה.
עין של תבונה, פוגשת עין של חכמה.
עין של חיפוש, פוגשת עין של וודאות.
עין של מרחבים, פוגשת עין של הכלה.
זיק,
ברק,
מבעד לשחור עינה, שט לו מבטו אל עבר נפשה. 
- "מה שמך" יוצאות המילים מפיו.
היא מחייכת, "שרי". זה שמי.

מול נהר פרת, הם ישבו, מביטים, הוא משיח את עולמו, היא מקשיבה, מעירה, מוסיפה, מסתקרנת, מבינה...
- "את יודעת" הוא אומר.
- "כן..."
- "דרך התנועה של הכוכבים, הבנתי שיש אל.. אבל דרכך הבנתי דבר נוסף"
היא מחייכת, רומזת שימשיך.
- "דרכך, הבנתי שהאל איננו מניע רק את היקום, אלא גם את החיים שלנו, התנועה של הגורל, איננה סתמית, יש מכוון, יש מי שמנהיג".

את שאר הסיפור, כולנו כבר מכירים....



אברם אלוקים גורל דייטים למה שאלות שרי

© כל הזכויות ליצירה שמורות לhaimlogasi
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ה אב ה´תשע"ב  
תודה
א´ אלול ה´תשע"ב  
שמא אתה הולך לספר את הסיפור התנכ"י באופן בנאלי משהו, אהבתי את הכיוון אליו לקחת, ואת הקישורים לעולם הדייטים.

והערה הקשורה יותר לטעם אישי, באופן כללי אני מעדיף כשלא עוסקים ישירות בדמויות התנכיו"ת הגדולות, לטעמי הם גדולים מידי, אני מעדיף כשלוקחים דמות מישנית, קיימת או ממוצאת, ומתארים את הסיפור המשיק לתנ"ך דרך משקפיה, אבל כאמור, זה טעם אישי בלבד.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד