בנושא
בכרם
חדשות
 
קבלות שבת / יששכר עשת
בביכורים מאז כ"ב אב ה´תשע"ב


ו. קבלות שבת.
יאיר, נשוי ואב לשלושה בנים ערניים בני עשר, ארבע עשרה ושש עשרה. יאיר כמעט כָּבֵה תוך שהוא מנוסר מרכבו הקטן שנמעך עליו על ידי משאית שחורה. כמה קרובי משפחה לוחצים עליו לברך ברכת הגומל. בדרך מבית הכנסת, מלווה בידידים עטופי טליתות, הוא מחליט גם לשלב אל מארג חייו כמה אורחות חיים דתיים. הוא החל לשמור שבת, שומר כשרות באופן חלקי ביותר, צם ביום כיפור, מקיים את הפסח כהלכתו ודורש מכוכבה אשתו לשמור נידה.
כוכבה אישתו מתקשה לקבל את השינויים המגבילים ואיתה הילדים, אבל הפחד ממותו האפשרי של בעלה מכריע אותה. היא נכנעת באי נחת ואף מאיימת על הילדים בשמו של אלוהים. מאז אין שקט במשפחה ועימותים רבים מתלקחים סביב פעולה דתית זו או אחרת.
יאיר מפחד מאד מפרוק המשפחה אבל עוד יותר מפחד לא למלא אחר המחויבויות הדתיות שנטל על עצמו. מאז התאונה מסע חייו מלווה בפחד כפול ומתמיד גם מפירוק המשפחה וגם מהיותו חוטא שבווודאי ייענש על ידי אלוהים. כל פסיכולוג מתחיל היה מעריך נכונה שמדובר בהפרעה של מועקה קשה שאחרי התאונה גם של יאיר וגם של כוכבה. הרי מלאך המוות הֶעָדִין כמעט הוציא בְּרַכּוּת את נשמתו של יאיר מגופו ההרוס והיה מותיר בודדה את נשמת כוכבה האלמנה.

כוכבה אישה מלאה, קשוחה ולבושה גברי, רוכנת מולי בחדר הטיפול. אגרופיה ודיבורה מלאים כעס כבוש: "אני לא יכולה יותר עם ההתפרצויות שלו. כל יום שישי אותו דבר. הילדים קצת מדברים בזמן הקידוש והוא מתפוצץ, צורח על הילדים, מקלל אותם שאלוהים יעניש אותם, זורק את הכיסא, בועט בשולחן השבת ובורח."
"והילדים?" אני שואל ברכות תוך שאני מתמלא כעס על הדתיים הלא רגישים הללו.
"ערן, הבן הצעיר שלנו סובל כבר כמה זמן מפחדים."
"שאלתם אותו במה מדובר?" אני שואל מתוך ניסיון להציע התחלת הדרכה לסיוע שהורים יכולים לתת לילדים הסובלים מפחדים. עזרה משמעותית של הורים לילד מתחילה בדרך כלל בחיבוק ובהמשך בשיח קשוב לילד בניסיון לאפשר לו לשתף אותם במחשבות וברגשות שיש לו לגבי המצוקה בה הוא נתון.
"הוא אמר שאלוהים יעניש אותו כי הוא ילד לא טוב!"
אני שותק את נוכחות אשמת האב המבוהל והאם הנכנעת. אני מתפלל בליבי שהרחמן מרחם וסולח, כי הרי שניהם קנו ביושר את הזכות להיות סובלים מהטראומה המתמשכת.
"בעלי אומר שהוא לא יכול יותר, שאלתי אותו לְמָה הוא מתכוון והוא אמר שהוא לא יודע מה לעשות וכולם מלחיצים אותו." כוכבה נאנחת בכבדות ומוסיפה, "וגם אני לא יכולה יותר."

בפגישה הבאה מגיעים שניהם. יאיר, גבר בן ארבעים, איש רציני, מוצק, בעל כפות ידיים גדולות. שניהם ממלאים את החדר ואת העולם בנוכחות בעלת משקל וכוח.
"במה אתה עוסק?" אני שואל כדי לקשור קשר. אני אוהב לשאול על עיסוקי אנשים ולשוחח איתם מתוך עולמם.
"אני עוסק בכל עניני ביוב. פותח סתימות, מחליף אסלות, מונע הצפות. עבודה מעל לראש, עבודה מסריחה." גאווה נשמעת בקולו, "כולם צריכים אותי ודחוף."
"אנחנו די דומים," אני מחייך אליו. "גם אני פותח סתימות, עוסק בביוב וכל מיני מסריחים כאלה."
הם מחייכים בהקלה של יש כאן הבנה. "אשתי אמרה לי שאתה מבין בזה...אתה דתי?"
"אני מאמין שיש אלוהים שנתן לנו תורת חיים..." אני עונה לו ולאחרים על אותם החלקים באמונתי שנראה שיתאימו לשיח המתנהל. "...אבל כאן אנחנו צריכים לבדוק אם בכלל יש כאן עניין של דת, או שזו סתימה שחוסמת את הנשמה שלך לעבור חפשי בצינורות ולהגיע אל העולם הדתי הטוב והמיטיב."
שניהם מביטים בי בתקווה. הוא שנראה כמייחל לגאולה והיא הרוצה שקט מהתפרצויות.
יאיר מסביר לי: "אני מודה לאלוהים שהציל אותי ועכשיו אני בטוח שיש אלוהים. אני חייב לו את החיים שלי. אלוהים נתן לי הרבה ביטחון. רק מי שמאמין יכול להבין את זה. אני בטוח שאלוהים יכול להעניש את אשתי והילדים אם לא נעשה מה שהוא אומר."
אני תוהה ביני לביני על הביטחון המלווה בפחדים הקשים שהוא מתאר. איך להציג לו סתירה זו? הרהור פורח ממני לחלל החדר: "אז מה...ככה אמורים להתנהל החיים הדתיים שלך... בפחד מתמיד?"
"אני לא יודע מה לעשות. בהתחלה היה לי הרבה ביטחון ועכשיו יש לי הרבה פחד."
אני ממהר לדבר בשם שותפות הגורל של מאמינים רבים: "יפה אמרת. גם אני חשבתי ככה. אתה בחברה טובה. יש פה ושם אנשים דתיים טובים שהסתבכו עם חרדה ופחדים. גם לי זה קורה מדי פעם. במשך השנים הבנתי שהביטחון שלנו לא יִבַּנֶה רק על ידי אמונה באלוהים. אתה כבר גילית שגם אם אתה מאמין, אי הוודאות והספקות נשארים. אנחנו אמורים למצוא דרכים לחיות במידת מה של חוסר וודאות ביחד עם האמונה בטוב האלוהי. הדת אינה טיפול פסיכולוגי. הדת היא מסגרת חברתית חשובה המאפשרת לחיות חיים הגונים, מתחשבים, מוסריים, חיים של עזרה הדדית ושותפות גורל. הדת מאפשרת לאדם להכיר שיש לו יעוד ותפקיד בעולם שאלוהים יֱעֵד לו. כל זה נותן הרבה ביטחון אבל לא מלא."
יאיר נראה קשוב מעמקי נשמתו המעונה ומעט יותר נינוח. כוכבה נראית מתעניינת כאילו עוד רגע היא תפעיל את המרץ הרב שלה ותחזור בתשובה.
"אז איך אני מרגיע את הפחדים שלי?" שואל יאיר.
"את זה אני אלמד אותך. את זה המחקר הרפואי לימד אותנו לעשות. אבל קודם כל חשוב שתעשה הפרדה בין הדת לבין הפחדים. בקבלת שבת אם הילדים מפריעים ואתה נכנס לפחדים שאלוהים יעניש אותם, תפריד. נהל את קבלת השבת בנחת ובשמחה כמה שתוכל קרוב למה שאתה מאמין שצריך להיות. אני אלמד אותך איך לטפל בפחד שתוקף אותך, קבלת שבת מושלמת אינה תרופת הרגעה לפחדים והיא גם לא תעודת ביטוח. קבלת שבת נעימה ונינוחה מרככת את הנשמה ומקרבת אותנו אל הנשגב."
"אז בשביל מה אני צריך בכלל את הדת?" מתעורר יאיר.
"אל תתחיל להתפקר לי עכשיו." אני עונה לו בחיוך ציני קליל.
"אני שואל ברצינות רבה." מתעקש יאיר.
כוכבה עונה. "יש בדת הרבה דברים יפים... נכונים...למשל הנידה." אומרת וקורצת לבעלה.
יאיר מופתע ומסמיק מאחורי השיזוף. אני מופתע, אלוהים אינו מופתע, פיית האהבה שמחה והשטן מאוכזב.
ממעמקי התבל האין סופי מגיע אור כוכבים של ליל קיץ ומציף את החדר, מקל מעט על עומס החום. ממעמקים קראתיך יה. אנא אלי, הב לי אות וסימן! אחרי כל קריאה כזו אני נותר באי הוודאות לגבי דרכי, דרכנו וממשיך בכל זאת בתקווה שהרחמן מרחם וסולח.



אמונה משפחה ספק שבת

© כל הזכויות ליצירה שמורות ליששכר עשת
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ג´ אלול ה´תשע"ב  
הסיפור מעניין.
גם ההתבוננות בחדר הטיפולים מהזווית של המטפל מענינת.

הנושא של פחד ודת תופס פה הרבה מקום, וקצת נותן לי תחושה שרצית להעביר את המסר הזה יותר ממה שרצית לספר לי את הסיפור, את הרגש.

עז
ד´ אלול ה´תשע"ב  
הי עז
הדרמות המתחוללות בחדר הטיפול הן ברובן במרחב השיח הבין אישי והתוך אישי.
לא גדולות ומצטלמות כל כך.

עבורי בכל ארוע בחיים יש ענין לציבור לא רק מעצם החוויה אלא גם במה שעובר דרכו. במילים אחרות אפשר לומר שיש כאן משהו מגמתי (מילה מגונה לא?)
ד´ אלול ה´תשע"ב  
מסכימה עם עז, הזוית אכן מעניינת, אבל מדי פעם הסיפור נקרא יותר כמו דו"ח מסכם של הטיפול מאשר כמו סיפור. התיאור היבש, ההערות המקצועיות. כקוראת, הייתי מעדיפה שהסיפור יהיה יותר סיפורי ופחות דיווחי.
לגבי המגמה - מגמה היא לאו דווקא מילה מגונה, אבל אישית, אני נהנית יותר מסיפורים בהם אני מבינה לבד את המגמה של הכותב מתוך הסיפור, הדמויות, העלילה, מאשר מסיפורים בהם הכותב שוטח לפני את מגמתו במניפסט הצהרתי. שטחת את משנתך בשני נאומים שנשאת במהלך הסיפור, שנותנים את התחושה שאליהם מכוון כל הסיפור, שכל הסיפור אינו אלא עטיפה כדי להגיע לעיקר.
יש ז'אנר כזה, שהוא בין עלילתי לעיוני, שעוטף את העיוני בסיפור. אישית לא כ"כ מתחברת לזה, עניין של טעם מן הסתם.
ה´ אלול ה´תשע"ב  
הי
קיבלת על עצמי את העיצה לנסות את הדרך הזו: להעז להשאיר לקורא יותר מקום אקטיבי בסיפור.

אכן שני הנאומים אליהם מתכוון הסיפור. אולי בכלל אוציא את הגיבורים כבר מחדר הטיפול. או שאראה רגעים אחרים בחדר הטיפול.

תודה על ההארות החשובות

 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד