בנושא
בכרם
חדשות
 
הודג´קין (חלק א´) / הכרות ראשונית / נדודים בחול
בביכורים מאז ג´ אב ה´תשע"ב

                                                                          בגלל טלי

אני לא אומַר לך , שלא תדעי כמה אני דואגת, שלא תחשבי שאני דואגת בכלל,

אבל אני כן.

מאד.

ישבתי היום על המדרגות, בוכה.

מה יגידו הרופאים על הסי. טי.

מהיגידומהיגידומהיגידו.

אבל איתך אני רק צוחקת.

אני לא אשכח איך התקשרת אלי וסיפרת עליו בקול שקט, ואני פערתי פה המום, נקרש מרוב כאב. אני זוכרת בדיוק באיזה חדר עמדתי, ואיך הסתובבתי סביב עצמי ואיך התאמצתי לנשום ולנשוף בסדר קבוע. שלא תשמעי שאני בוכה. נשימה נשיפה נשימה נשיפה נשימה. ואיך הלב שלי שרף, הלם, צרח ורק הקול היה יציב, ושום דבר לא חוץ ממנו.

הדמעות טיפטפו לי לתוך החולצה, אבל אני רק דיברתי איתך על אחוזים מצוינים לריפוי, והפרחתי בדיחות.

אחרי שניתקנו, אחרי ששמעתי אותך מחייכת בטלפון, רצתי לחדר ובכיתי, וצעקתי לאלוקים, איך, איך יכול להיות שלה זה קרה. הרכה והענוגה. אבל את לא ידעת.

ובדקתי נתונים באנציקלופדיה, ובאינטרנט, ואז התקשרתי ואמרתי לך בקול בוטח שהמצב מצוין, והסיכויים לטובתך, וצ'יק צ'ק את מסיימת, ונעשה תחרות, אולי בחתונה שלי כבר תהיי אחרי.

וכל התקופה הארוכה הזאת, צפיתי בך, בצווארך שהלך ונהיה גבעולי, בעינייך, שהיו חסרות כל כך את עטרת הריסים היפה שלך, והייתי חזקה. כשהסתכלת.

את זוכרת, בבית קפה ישבנו שעות, וחילקתי איתך את כל הסודות הקטנים, ואת סיפרת על הטיפולים, ועל הרופאה הטובה, וצחקנו כמו משוגעות, ובכינו, וצחקנו.

וליד היציאה, כשנפרדנו, הראית לי את הגוש בצוואר, ונישקתי אותו, לא היה אכפת לי שהשומר הסתכל עלי כאילו אני מטורפת, ואולי אני באמת מטורפת.

והכנתי לך שלטים מצחיקים לתלות בשירותים, בילית בהם המון, בגלל העצירויות.

והקשבתי גם כשדיברת עליהן שעות.

פעם שאלת: "איך את לא מרחמת עלי?" כולם ריחמו עלייך כל כך, אבא ואמא שלך, והסבתות, והחברות.

ועניתי: "אני אוהבת אותך, אני דואגת לך, אני לא מרחמת. רחמים לא מביאים אותנו לשום מקום טוב." וקיוויתי שאני צודקת.

לא מזמן יצאתי איתך, היית חלשה כל כך, שרציתי לבכות, אבל לא. אני רק חייכתי, ואמרתי: "נשתוק אם אין לך כח" ולא האמנתי איך, איך את מחייכת בקושי, איך הצחוק שלך מתקלף בקצוות. איך את לא דומה לעצמך לפני, עם הצחוקים הגדולים והמצלצלים שהיו לך. אני לא מכירה עוד מישהו עם צחוק כזה זהוב וחם.

עכשיו כבר הוציאו לך את צינור הדקיק מהזרוע, הוא הוביל לעורק הלב, שהתרופה תתפזר טוב יותר.

אמרתי לך שבכלל לא רואים כלום מעל החולצה. אז אמרתי.

עכשיו גם הוא איננו.

עכשיו רק מחכים לבדיקות שיגידו שנגמר.

שאת שוב יכולה לצחוק כמו משוגעת, ולרקוד, ולשיר, ולהתרחץ בלי לדאוג שייכנסו מים לצינור שבזרוע. ללכת לשירותים בלי לדאוג מהכאב שיבוא, לא לפחד להביט במשקל כשאת עולה עליו, אלוקים, איך את יורדת, לאכול אבטיח בתיאבון, להעביר יד בשערות הרכות שיצמחו.

עכשיו מחכים.

אני לא אומרת לך כמה אני דואגת.

אני אומרת לו. שידאג לך הוא, עדיף ככה, הוא כל יכול.

ואת, את תהיי בסדר, את חזקה. את תתגברי על זה וביחד נשב בבית קפה ונצחק עד שיכאבו לחיינו, עד דמעות. יום אחד את תהיי אחרי זה, ואז אני אשלח לך את המילים האלו, ותדעי שזה לא הצחיק אותי בכלל.



חברות סרטן

© כל הזכויות ליצירה שמורות לנדודים בחול
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ד´ אב ה´תשע"ב  
ה´ אב ה´תשע"ב  
מחכה מאוד להמשך.
ו´ אב ה´תשע"ב  
ט"ז אב ה´תשע"ב  
קשה...
שיהיו בשורות טובות בעזרת ה'!!!!
כ"ז ניסן ה´תשע"ג  
את החברה הכי שווה! חיוך, מילה טובה, דיבור בגובה העיניים כי רחמים באמת לא מובילים לדברים טובים. מנסיון אישי.
התיאור אמיתי ומרגש, ירידה לפרטים בלי להעיק ובעיקר לב ענק!
אמ"ש
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד