לפקוח עיניים. לקום מהמיטה. להיגרר לאמבטיה-

לא, רגע.

לפקוח עיניים. להעמיד פנים שמחוץ לתריסים המוגפים עדיין אין שמש. לעצום אותן חזק ולמשוך את השמיכה מעל הראש.

 לעזאזל, חם. זה לא עובד בקיץ.

היא שמעה עקבים נוקשים במסדרון הקטנטן. ליאת שוב שכחה משהו בדירה - אתמול זה היה הרב-קו, היום זה בטח האייפון. תיזהרי ליאת, חשבה עדי באיום, התהפכה לצד השני ומשכה את השמיכה מעל הראש שוב, אפילו שחם. תיזהרי, כי אם את מנסה להעיר אותי...

הדלת נפתחה.

"עדי, מתוקה, כבר אחת-עשרה," היא שמעה את העקבים של ליאת מתקרבים אליה, ואז הרגישה את האצבעות הדקות שלה מסיטות בזהירות את השמיכה. "עדי? את לא יכולה שוב להישאר בדירה כל היום..."

עדי פיהקה פיהוק רחב ופתחה את העיניים. "אין לי כוח, ליאתוש," היא מלמלה, נשמעת ככל יכולתה כאילו התעוררה רק הרגע, וסגרה אותן שוב.

 קול חריקה- ליאת פתחה את התריסים.

את מתה, ליאת!!! השמש הזאת, שתמות, חדרה ישר לתוך העיניים העצומות של עדי. היום אני עוברת דירה! לרוסיה או אנטארטיקה או משהו. יש איזו ארץ באירופה שיש בה רק ארבע שעות שמש, לא? כן, זה נשמע טוב. זה משאיר לה עשרים שעות ביממה שבהן אפשר להתחפר בשמיכה ולהעמיד פנים שבחוץ עדיין לילה, ושאין שום סיבה לקום, שום אוניברסיטה, שום מאפה נאמן ללכת לעבוד בו, שום מאור-

 "זאת לא דרך לפתור בעיות, תלכי לייעוץ או משהו, את לא יכולה לתת למאור להרוס לך את החיים, תמיד אמרתי לך, הוא לא התאים לך מההתחלה והוא ממש לא שווה את זה- "

"ליאת, עופי מפה!" עדי צרחה את זה, ממש צרחה, מוציאה כמה שיותר אוויר וכמה שיותר תסכול על ליאת שתמיד שוכחת את הדברים שלה וחוזרת לקחת אותם, ועל הקול הדקיק שלה והמשפטים המהירים חסרי הנשימה שבהם היא מדברת, והשמש הזאת, ומאור-

 ליאת פסעה צעד אחד לאחור.

"את צריכה לצאת מזה, עדי," היא לחשה משפט סיום חרישי, ויצאה מהחדר.

"תסגרי את הדלת!" צרחה אחריה עדי. הדלת נסגרה בנקישה שקטה.

עדי עצמה את העיניים, אבל ידעה שלא תצליח להירדם. והחום הזה - היא התגלגלה לשטיח והצמידה את הפנים שלה לרצפה.

 ליאת כבר אמרה לה כמה פעמים את דעתה, וכמוה גם ההורים, ואחִיהַ, ושני, בשיחות הנפש האינסופיות שלהן, שבהן עדי רוקנה את נשמתה ונשארה עם חלל מהדהד איפשהו בפנים שאיפשר לה לשכוח קצת ולצאת החוצה ולהתאפר ולחייך. אבל אחרי כמה זמן מאור חזר והתיישב שם, בתוך הנפש שלה, והיא חזרה למיטה ולתריסים המוגפים שלה.

היא שמעה את דלת הדירה נסגרת אחרי ליאת. שוב שקט.

היא קמה מהרצפה, פתחה את דלת הארון והסתכלה בראי.

עיניים חומות, כבויות, הסתכלו בה בחזרה.

כבויות.

קרות.

היא עצמה את העיניים. פתחה אותן. שום דבר לא השתנה. היא נשכה את השפתיים, חזק, ויחד עם הטעם של הדם שהגיע עלה בה משהו, כוח פתאומי שבקע בה. או אולי להפך, משהו שהתנפץ בה.

היא הסתכלה במדף שלה, הנה הג'ינס הקרועים והז'קט השחור שתואם לזה של מאור, הנה השרשרת שקנה לה באיזו חנות הזויה בבאר-שבע, ובמדף מעל לשולחן הדרבוקה שתופפו עליה יחד, והדיסק האהוב עליו של עידן רייכל, והבקבוק הקטן של שמן-הזית שהם הכינו ביחד באיזה בית-בד בצפון, על הבקבוק שלו היא כתבה 'שמן למאור', היא זוכרת. והנה הבדידים הישנים שהביא לה פעם במתנה מאיזה ארגז שהיה אצל ההורים שלו והם שיחקו איתם והתפקעו מצחוק, והחדש של הרלן קובן שקנתה לו ליום-ההולדת, יום-ההולדת שלו שהיה בדיוק יום אחרי שנפרד ממנה...

מזכרות מחיים שהתפרצו לחייה פתאום, ועזבו באותה פתאומיות. מזכרות שהיא מתענגת להכאיב לעצמה בהתרפקות עליהן, שוב ושוב ושוב- ובסערה שעלתה בה פתאום היא אספה אותן מעל המדפים, את המזכרות הקטנות שלה, וזרקה אותן- לא, לא למסדרון, ולא למטבח, הן לא יֵשבו במטבח שלה, לא, היא תלשה שקית זבל מהגליל ושמה הכל בפנים וזרקה אותן לחדר המדרגות, לא, היא לא רוצה לראות את השקית הזאת כשהיא יוצאת החוצה, ועם הפיג'מה עליה היא רצה במדרגות הבניין ולקחה את השקית ועצרה ליד הפח, לא, לא בפח, היא לא מוכנה שזה יישאר פה, ובתחנת האוטובוס עצר איזה אוטובוס עם שלושה מספרים, 949, לאן זה, לא אכפת לה, אבל חייל אחד מבקש מהנהג לפתוח את התא-מטען והיא רצה מהר מהר וזורקת פנימה את השקית, השקית כבר קרועה והז'קט מציץ החוצה והחייל מסתכל עליה ולא מבין, היא מחייכת אליו חיוך רחב ומשוחרר, ופתאום צוחקת צחוק אמיתי, מתגלגל, שלא צחקה כבר הרבה זמן, החייל מחייך בחזרה בהיסוס ועולה לאוטובוס והאוטובוס נוסע משם, מתרחק, ומאור מתרחק משם ביחד איתו...

ושוב היא עולה בתנופה המרעננת הזאת אל הדירה, ולובשת חצאית ג'ינס רחבה מסתחררת שכבר המון זמן לא לבשה ואיתה חולצה כחולה-כהה, יפה כזאת, של פוקס, שמאור לא אהב כי הוא לא אוהב את כל המותגים האלה, אבל למי אכפת ממנו בכלל, ועדי צחקה שוב והסתכלה בראי ופתאום עצרה.

הנזם, הנזם שהם הלכו לעשות ביחד, נצץ לו בשובבות באף שלה. היא אהבה אותו, את הנזם, אפילו שפעם איכשהו לא הייתה מעלה בדעתה לעשות. והיא לא חשבה על זה, בעצם, על הקופסה עם העגילים הקטנים שאהבה לנעוץ באף שלה, והיא הורידה אותו לאט מהאף ושמה אותו בקופסה והסתכלה עליה בעצב.

ואז הטלפון שלה התחיל לצלצל- רגע תקוע מאד, בלי ספק, אבל הטלפון לא יכל לדעת את זה והצלצול של ההודעה שלה התחיל להתנגן, "לא חשוב אם היית, מלאכית או לילית..." הראל סקעת שר, וגם מאור שר לה פעם בקריוקי, אבל זה כבר לא נוגע לה, היא הרי שמה את השקית באוטובוס ומאור נסע משם ולא יחזור, ואת הראל סקעת היא אהבה גם לפני מאור ותאהב גם אחריו, ואת הנזם שלה היא אוהבת ואת עצמה היא אוהבת אפילו שמאור כבר לא, וההרגשה הקלילה חזרה ונכנסה לתוכה ומילאה אותה, קלה יותר מהאוויר, והיא צפה למעלה כמו בלון ופתחה את ההודעה.

 זה שגיא והוא כתב לה, היי אחות, אני ליד הדלת שלך, אכפת לך לפתוח?? :) ולא אכפת לעדי שהאסמסים שלו כל-כך עליזים כי עכשיו גם היא שמחה והיא אוהבת את העליזות שלו, והיא הלכה לכניסה ופתחה את הדלת.

"היי, מה נשמע?" היא מחבקת אותו ומחייכת אליו ומאושרת לראות אותו מופתע, "בוא, תיכנס." היא הובילה אותו למטבח וחייכה אליו כשהוא התיישב. "כבר אמרתי לך שהחולצה של הרכבת הקלה מחתכת אותך?"

"אני תמיד הייתי חתיך," הוא קרץ ולקח את התות-בננה שהיא הוציאה בשבילו מהמקרר.

"אז מה קורה איתך בעצם?" עדי צמצמה עיניים כשהוא שתה ישר מהבקבוק, בן שכמותו. "אתה לא אמור להעיף אנשים מהרכבת בשעה הזאת?"

 שגיא משך בכתפיו.

"אמור זה שם של דג," הוא ענה. "חברה שלך, ליאת, פגשה אותי ברכבת ואמרה לי לגרור אותך מהמיטה ולשים אותך באוניברסיטה, כי המצב שלך גרוע מהרגיל. עידו שמע אותה והוא אמר לי ללכת. אמר שאחותי יותר חשובה מכמה אנשים שאולי יצליחו להתפלח לרכבת."

 "עידו?" שאלה עדי.

"עידו נווה, את בטח זוכרת אותו," אמר שגיא, "הוא עובד איתי ברכבת. אבל היי, לא בשביל זה באתי." הוא הניח את התות-בננה והסתכל עליה במבט חוקר. "טוב, או שליאת לא מעודכנת או שכשאת במצב טוב את הולכת בדילוגים. מה קורה איתך, אחות?"

 עדי חייכה אליו.

"אני צריכה להגיע לאוניברסיטה," היא אמרה, בכוונה לא עונה לשאלה שהוא לא בדיוק שאל.

 "טוב, אז אני מניח שאני יכול להגיד לליאת שאת בסדר," אמר שגיא.

"בדיוק," היא הסכימה.

היא הלכה לחדר שלה לקחת את התיק, והוא הלך אחריה, נכנס פנימה והסתכל סביב.

"משהו פה קצת השתנה, לא?" הוא אמר וסקר את המדפים שלה. "היי, איפה השמן-זית שישב לך שם על המדף?" הוא הצביע.

"השֶמן לא יושב שם יותר," עדי חייכה והתחושה המאושרת המריאה לה מהלב לתוך הגרון וכמעט חנקה אותה.

"וגם הדרבוקה," הזדעק שגיא, "הדרבוקה שלך, אהבתי אותה!" הוא הסתכל מסביב, "עוד משהו חסר?"

"הדיסק של עידן רייכל עם השיר בערבית," אמרה עדי בלי חרטה בעודה עונדת את הנזם.

"אה, יופי, שנאתי אותו," שגיא נרגע.

עדי שמה את הטלפון בתיק ולקחה אותו ויצאה החוצה וסגרה את הדלת אחרי שגיא, והם ירדו במדרגות ובחוץ הייתה שמש, ושמיים בוהקים בצבע כחול וציפורים שעפו למעלה, למעלה. והלב של עדי היה קל כל-כך, עד שהיא רצתה לעוף ביחד איתן.