לומר לך משהו והסחרור נשאב לזמן והזמן למפה מוכתמת אלו הידיים ששוקעות הוא החלון הצהוב שאיבד את שפיות דעתו, עיניים אחרות, איש בודד לעשרים שנה, מרחק שלא ייגמר, חול שרציתי להאבד בו, אינסוף של אושר, מרירות בקצה הלשון, ראיתי אותך מתחת לשמיכה ואז הרגש נתן לי כתאוותו, וילדתי פסעה על קו האופק לבדה, הייתה זו שקיעה אדומה ועוטפת, כל צליל המיס אותי, כל גפרור הצית שלהבת גדולה אבל מאוד רגעית, מקום שאליו אפשר לברוח לנצח, להשתעשע עם הדימיון, עם המתיקות שיש רק בדף המקומט והלילה החצוי שאיבד את החשבון וההכרה, רק אתה מבין אותי אבל אף פעם לא דיברנו, אישה אחת צועקת בלילה אחרון, עומדים זה מול  זה, עכשיו יודעים הכל וברקע מדשדש גוף כבד מעיף אבני חצץ קטנות אל הבוץ, אולי הפעם זה אמיתי, ועוד מעט יד תנוח על הידית והלב יעמוד.


והלב נרגש כמו שהפנים שלך מתגלות לשנייה מאחורי המחיצה ואחר כך אולי זו לא הייתה היא ורק הילדותיות והאשליה המיטרפת והשכל הדביק והרצון שלנו לנסוע בחופש, סירה קטנה שנופלת מתחת לגלים ותצא ביום מן הימים כשהכול יהיה צהוב וטהור ונוכל להניח את המילים בעדינות ואת הבטן על הקיר המתקלף ולהיות ממש אנחנו בעצמנו, לא לדפוק על הרצפה ביד שבורה ומתפללת. ככה היכה המשוט במים המום ונשגב, תלתלים גדולים וסתרי תורה, המקום אליו אנחנו הולכים, האור הנעלם, הפחד התחבא רק לשנה קצרת מועד, הצליל הבוטח והיחף שהתכסה בשקית של עור, שנאה שחורה לכל אף וריח זעה שמתקרבת מידי, אף אחד לא אומר בעצם את הדבר האמתי, כולנו נשבינו במלחמה, ועכשיו זה רק הפיח של הפצצה שהחריבה את הרגשות שלנו ופיזרה את המשחקים.

יש אדם שעומד ומבטו מושפל וראותיו מייחלות לאוויר בריח עשב צהוב מהעולם, ואולי היו מרחפות רגליו מעל שדה פתוחה עם ממטרות באופק, והרוח מלטפת את השערות בזרוע.

כמה מנגינות יפות ריחפו בעולם והפנים שלך היו רכות ויכולתי לשקוע ואז לעלות ולעלות ולגעת בעננים ולעלות עוד ולחתוך את כל הקרום הדק ואת כל מה שאסור וזר, הנה אני נשמה, אני צורח לתוך אותיות מקלדת, והמוח שעדיין פה והלב שתמיד רצה ורצה, שלושה ספרים קנית לי וילדה שהלכה ברחוב עם שקית צהובה וכלב גדול ואיך זה שהצלעות והבטן הריקה והחריקות של הגיטרה ומפרט כל כך קטן ולאסוף שאריות של ערנות פה תדבר לעצמך, פה תחדור את כל זה, שפתיים נעצמות אבל יש אלוהים.