המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
שקיעה כתומה / ריח ורדים שדהה
בביכורים מאז כ"ב תמוז ה´תשע"ב

לפעמים אני חושבת שאני היחידה שעוד זוכרת.
יושבת על החול, בוהה בגלים, רואה-לא-רואה איך הם מתנגשים בחוף. מטעים, כמונו: גדולים וגבוהים וחזקים וסוחפים - וברגע אחד מתנפצים לאלפי רסיסים של הבל.
חופנת חול ומניחה לו להיזרות לאט ברוח, מסך סמיך ודק של זהב.
אני אוהבת את החוף הזה. לא נפרד, אבל ריק בדרך כלל. החולות זהובים והים כחול ואינסופי, כמו שים צריך להיות.
לפעמים כל כך שקט כאן שאני כמעט מצליחה לדמיין שאני שוב שם.

שלהבת עכשיו בלונדון. ואני מתבקשת לקרוא לה שלי, בבקשה, או עדיף Shelly, עם המבטא. וטוב לה, באמת שטוב לה. היא מסיימת תואר ראשון במקצוע מדעי כלשהו שאף פעם לא הצלחתי לבטא, ויש לה את דיוויד שלה, גם עם המבטא, בבקשה, ושירה מאמי, הוא כל כך מתוק, את חייבת להכיר אותו. עדין ורגיש וחתיך ואפילו עשיר (לא שזה חשוב, כן?) היא שולחת לי תמונה של שניהם במייל היומי שלה: גשר לונדון ברקע והם מחובקים, והם יפים כל כך ביחד והיא מחייכת, רק כשאני עושה זום על העיניים שלה אני יכולה לראות כמה הן עצובות. וכמו לחפות על זה, שלא אשים לב, שלא אאמין, היא שולחת מכתב עליז וחסר דאגה, וטוב לה, באמת שטוב לה, ואולי גם אני אשלח לה איזו תמונה מעודכנת? וחותמת ש. כמו תמיד. כי ש. זה שתינו - שלהבת ושירה, וכמה היינו אוהבות את זה, ש.ש. היינו קוראות לעצמנו, אחת לשניה, לשתינו ביחד. והיה את היום ההוא על החוף, אספנו אולי מאות צדפים וכתבנו על פני כמה מטרים ש.ש. גדולות כאלה, אחת בכתב שלי ואחת בשלה, ושתיהן עגולות וצעירות ומלאות תקווה. ואחרי זה, בשבת, בדרך לתפילה פגשנו את המורה שלנו - ככה זה ביישוב קטן - והיא סיפרה לנו שבעלה במילואים וכמה חסרה לה ה"שבת שלום" שלו, ואיך ה´ שלח לה ברכה מלמעלה בצדפים באותיות גדולות על החוף. ואיך צחקנו אחרי שהיא הלכה, ש.ש., כמה משמעויות יכולות להיות לזה, והעיניים הכחולות שלה היו מלאות שמחה.
במכתבים שלה אני חסרה לה באופן מנומס כלשהו, והחיים שלה כבר מלאים בלעדי, בלעדינו, בלעדי כל העולם הקטן והשלם שהיה לנו. וטוב לה, באמת שטוב לה. רק בשיחות הטלפון הנדירות אני יכולה לשמוע איך הקול שלה מתפורר בקצוות, מתנדנד, כמו שליטתה בו כמעט מתרסקת ותיכף הוא יעשה מה שהוא באמת רוצה לעשות, שזה לפרוץ בבכי, כמו כולנו. הקול שלה קופץ בין ייאוש אינסופי למראית עין של חיים רגילים, מזכיר לי שאין לי מונופול על הגעגוע. אבל טוב לה, באמת שטוב לה, ויש לה גם את דיוויד שלה, מה שלי בטח אין.

אולי זה קשור לעובדה שאני קוראת לעצמי מפונה במקום פנויה, ובמקום רווקה - מגורשת. תשתחררי מזה, תאמר לי רחלי, תצאי מהאובססיה הזו, את סוחבת איתך כל כך הרבה, איך את חושבת שתוכלי לבנות משהו חדש. היא את נדב שלה פגשה בפייסבוק, כשהגיב על תמונת הפרופיל שלה. בתמונה היא מאופרת, מחייכת חיוך מעוצב. נו, מה הפלא. בתמונת הפרופיל שלי מחייכת ילדה בת שבע-עשרה, תמימה ויפיפיה ומלאת חיים. הים מתנפץ מאחוריה בשקיעה מרהיבה, והיא כולה קורנת את האמת שבחיוכה, האושר הפשוט שהיה אז חלק ממנה. תלתלים שחורים ארוכים מרקדים סביב פניה, ועיניה הכהות מחייכות גם. בטח שמתחילים איתי, שביעיסטים מתחילים איתי. על השישי כבר התעצבנתי. אני בת עשרים ושלוש, הגבתי לו בלי גינונים כשהשאיר משפט חבוט. למה העלית תמונה כל כך ישנה? הוא שאל. זו התמונה האחרונה שלי בגוש, עניתי לו את האמת והרגשתי איך הלב שלי מתכווץ, כמו שלבבות שהזמן לא יכול לרפא מתכווצים :( הוא ענה לי. סמיילי עצוב. התחשק לי להרביץ לו. להכאיב לו, שירגיש טיפ טיפה, שיחשוב שהוא יכול להבין קצת. סמיילי עצוב, זה הכל. :( שולחים לחבר שנכשל תיאוריה, :( שולחים לחברה שהיה לה יום גרוע, לא לאדם שנשבר ונשרט ונשרף. טוב, אני מבינה אותו. היום שביעיסט אז הוא היה אז בכיתה ה´, ילד בן אחת עשרה שעוד לא חולם אפילו להתבגר או לכאוב באמת או לאהוב.
לאהוב - -

צוריאל עכשיו בתל אביב, בדירה צפופה ומטורפת עם עוד עשרה משוגעים כמוהו. כמו תחנת רכבת אצלם, יוצאים ובאים כל הזמן, עשרות אנשים, ידידים וידידים של ידידים וידידות וידידות של ידידות וסתם מכרים. הדלת לא סגורה אף פעם, והאנשים מתחלפים על בסיס קבוע. המטבח מתעדכן מידי פעם, ספונג´ה זה אירוע חד שנתי. ככה הוא שם, אבוד ומבולבל ומנסה למצוא שלווה או משהו שדומה לה בחייו הזורמים המשונים. אני יכולה לדמיין אותו בקלות: גבוה ורחב כתפיים, תלתלי זהב ועיניים כבויות, שרוע על ספה שעברה הרבה עם עוד כמה אנשים שעברו הרבה. ובכל הכח שיש לי אני מכריחה את עצמי לא לדמיין גם אותי שם, צוחקת לו ליד הכתף. תמיד אהבתי את הכתפיים שלו – גדולות ומלאות ונראה שיש שם את כל המקום והכח להכיל את כולי. בכל התמונות שלנו יחד אני מסתירה לו את הכתף, כמו רוצה לנוח שם.
אלי, אלי שלי. כולם קראו לו צורי - צורי המדריך וצורי האח וצורי של החבר´ה - ורק אצלי הוא היה אלי: אלי השקט והמבין והעמוק והכואב והאוהב. ורק אני הבנתי אותו אחרי שהכל קרה, כולם שאלו מה יש לו, ציפינו שהוא יהיה בסדר, צורי תמיד שומר על אופטימיות, תמיד מחזק את כולם, איך הוא נשבר לנו ככה, איך לא נרפא. לא יכולתי להסביר להם שזה לא צורי שפונה משם, זה אלי, השקט והפגיע. אלי שכל האכזבה וכל האמונה השבורה שלו התנקזו לנהר שחור מרוכז סביב נשמתו, מסתירים אותה אפילו ממני. זה אלי שפונה משם. צורי? צורי נשאר שם, כמו שתמיד הבטיח שיישאר. השארנו אותו יחד, שנינו. טמנו אותו עמוק בחול, שיישאר לשמור על הגוש, שיהיה מי שינופף לנו לשלום כשנחזור. צורי של החבר´ה, צורי עם הגיטרה, נשאר קבור שם, מת.
וכל השיחות שלנו אחרי, על הגג של מלון קר וזר בעיר מנוכרת, הרעל והכאב שנשפך ממנו אלי ואני השבורה שלא היה בי כח לנחם. וידו שפתאום חיפשה את ידי, וידעתי כמה אני מכאיבה לו כשסירבתי לגעת בו כך, כשעוד ניסיתי לשמור אותנו איך שהיינו, וכבר ידעתי שאיבדתי אותו, שאיבדנו הכל.
אני יודעת שהוא היה בהרבה קשרים מאז שהיינו יחד. אני יודעת שייתכן בהחלט שיש לו חברה עכשיו. זה לא מונע ממני לקוות עד כאב שאפגוש בו בכל פעם שאני בעירו הגדולה הריקה, לא עוזר לי להאיט את פעימות ליבי המואץ בכל פעם שאני רואה תלתלי זהב. לא, זה לא שאני עדיין אוהבת אותו. שנים עברו, שנינו השתנינו והכל חלף. זה שאני מקווה שהכל יחזור. אני לא יכולה להפסיק לכמוה לבלתי אפשרי: הוא ואני והגוש.

בשלב הזה הזכרונות שלי קצת דוהים, כמו תמונה ישנה. אני מקלפת את עצמי מהחול הנעים מידי, מנערת גרגרים מהחצאית ומפנה גב לים. גם אני דוהה, מאבדת ברק, אני חושבת כשאני מתקרבת לחניון. דוהה כמו הסטיקר על המכונית שלי, שמתעקש לטעון עדיין בקול רפה ובאותיות מתקלפות שהאהבה שלו תנצח, גוש קטיף והשומרון. לידו יש סטיקר חדש יותר - יהודה ושומרון, הסיפור של כל יהודי.
אני מתניעה, יוצאת מהחניה ומפעילה גלגלצ. איילון צפון עמוס מגלילות לאיפשהו. לא אכפת לי בכלל.
כל כך מהר נמחקנו מהמפה, בלי בושה בכלל. כל כך מהר הפך יש"ע ליו"ש וכולנו לחסרים וריקים, מחוקים משהו.

הנה אני היום: שירה טל, 23, סטודנטית לאמנות בבצלאל. נשמע טוב, לא? אני אוהבת את הצליל. אני אוהבת את הצבעים שלי, את הבדים הגדולים, הריקים שלי שבתוכם עוד אפשר לחלום.
היום אני חולמת ים. אני חולמת אותו מדוייק, גזור במהוקצע מהזיכרונות האהובים עלי: כחול ואינסופי, מתנפץ על חיבוק זהב. השמים תכולים: זה יום נאה, הגעתי בבוקר, והשמש צהובה וקופחת. כשאני מסתכלת, אני מתחילה להרגיש את הלחות ואת טעם המלח על השפתיים. "יפה," אומרת המרצה, "אבל לא אישי. איפה את בתמונה?" "כאן," אני מצביעה לה על הנקודה האהובה עלי על החוף. היא מחייכת. "תהפכי את זה לשלך," היא מבקשת וממשיכה הלאה.
שלי, את רוצה? לא ים רגיל? אין בעיה. הים שלי סגול היום, כהה ומר, והוא נשבר, נשבר, נשבר על החוף הזהוב מידי, הלא מבין. השמים שלי שחורים לגמרי ואני ממקמת בהם שמש כתומה, שוקעת. הוא מדוייק לי, הציור שלי, עכשיו. מיוחד, תאמר המרצה ותהיה מרוצה ואני אהרהר על מה שהמודרניזציה עשתה להגיון האנושי ואיך זה שרק לילדים עוד יש טעם נורמאלי, ואתהה מה אוהדי היה אומר על ציור כזה.

אוהדי הוא המרפא שלי. הוא וכל שאר הילדים בכפר הילדים טללים. תלושים וחסרי בית, הם מבינים אותי כמו שרק ילדים יכולים להבין, ואני מקשיבה להם כמו שרק מבוגרים יודעים להכיל. "שירה!" הם יקפצו עלי גם היום כשאגיע, ואני אצייר איתם ואדבר איתם ואחבק אותם ואהיה מאושרת. הם כל כך מתוקים שזה גורם לי לבכות.
"את בהריון?" שאל אותי אוהדי בשבוע שעבר. עמדנו לצאת החוצה והיה קריר, אז כרכתי סביבו את הסוודר הצהוב. הוא עמד בסבלנות של איש קטן, אני כרעתי לידו ורכסתי כפתור קטנטן ועוד כפתור.
"בהריון?!" אף פעם לא האשימו אותי בהשמנת יתר. "למה שאני אהיה בהריון?"
"כי את כל כך אוהבת ילדים," הוא מחייך אלי חיוך מתוק, עיניו הגדולות קרובות כל כך לשלי. "אז למה שלא יהיו גם לך?"
"צריך להתחתן לפני שנכנסים להריון," אני מסבירה לו.
"אז תתחתני!" הוא קובע. "מה הבעיה?"
אני שותקת. רוכסת לאט את הכפתור האחרון ומשהה את היד שלי על הצלעות שלו, עולה ויורדת עם נשימותיו הקטנטנות.
"אף אחד לא רוצה להתחתן איתך?" הוא שואל ברגישות של ילד בן שש. "לא נורא," הוא מלטף לי את הלחי וחושב.
"אני אתחתן איתך!" הוא מחייך באושר, מרוצה מפתרון הבעיה הפתאומי, ומחבק אותי.
אני מרשה לעצמי דמעה אחת ומחבקת אותו בחזרה. לאן היא נעלמת, אני שואלת את עצמי. לאן נעלמת התמימות היפיפיה הזו, ורודת הלחיים, לאן נעלמת ההבטחה הזו לאושר ומתחלפת בקרירות הגברית, השנואה.

היום אנחנו משחקים בהגדרות. "שמחה", אני אומרת לאוהדי, למרות שאני יודעת שזה קשה מידי.
הוא מביט בי עם שאלה בעיניים. "כשמחייכים?"
"כל הכבוד," אני מאשרת לו. הוא מרים זרועות מתוקות לאוויר בקריאה נלהבת. "תפוח", הוא אומר ליעלי.
"פרי טעים שגדל על עצים ואסור לאכול את הגרעינים שלו." הפה שלה חותך את המילים בתמימות. "מצויין", אני מאשרת. "בית", היא אומרת ליהודית.
אני נשנקת. מזוית העין אני רואה את אלי, אב הבית, מטה אוזן ממקומו לידנו. איזו שאלה אכזרית. איזה אומץ.
"מקום שגרים בו", יהודית עונה בלי הרבה גינונים. "פרח", היא אומרת לרותם.
אני מאבדת אותם בשלב הזה. כל מיני מילים רכות נזרקות לאוויר ומקבלות ממשות. עלה וטל ואור ויופי. ואז הסבב מגיע שוב אלי. "שקיעה", אומר לי דוד.
שקיעה?
השמים כמעט אדומים ואני וצוריאל לבד בחוף. היופי הזה כמעט מכאיב. אנחנו מותירים טביעות רדודות בחלק הרך הזה שהמים מרטיבים מידי פעם. הוא מתכופף וכותב עם האצבע בחול, לאט ובכוונה, אות אחר אות: שירה אני אוהב- -
השמים סגולים כהים ואני מסתובבת למבט אחרון, וכמעט נדמה לי שהשמש מנופפת לי בחזרה רגע לפני שהיא נעלמת, להתראות בית אהוב, להתראות - -
השמים שחורים ומרים ושמש כתומה בוערת בהם את דרכה עד להתרסקות בתוך הים הקר מידי - -
"כשמתחיל לילה חדש." אלי עונה כשהוא רואה שאני שותקת.
אני כמעט מתנשפת, אבל מצליחה להנהן.

סוף סוף בית. סליחה: דירה, מחקתי את המילה ההיא מהלקסיקון שלי. אני זורקת את המפתחות והתיק על השולחן והולכת ישר למקלחת, לשטוף את שאריות החול מהים. אני מכוונת את זרם המים על הכי חם שאני יכולה לסבול, ולכמה רגעים נעלמת בתוך הערפילים, אדי המים וריחות השמפו.
אני יוצאת מהמקלחת עם חלוק דק, שיער רטוב וריח של פרחים. ענן אדים יוצא אחרי ומתפזר ברכות בדירה. רגוע לי. מיכל בדייט ואני לבד לבינתיים, השקט עושה לי טוב. עוד מעט היא תחזור ואנחנו ננתח את המסכן עד התנועה האחרונה שלו, אבל בינתיים יש לי שקט-של-אחרי-מקלחת. אני מתיישבת על המיטה ומעבירה לאט מברשת בתלתלים שלי כשהפלאפון שלי מצפצף שיש לי הודעה.
המספר לא שמור לי. אני פותחת. "אפשר להתקשר? זה אלי."
חמוד, חושב שאני ישנה באחת עשרה וחצי בערב. "בטח. הכל בסדר בטללים?" אני עונה ואחרי דקה הפלאפון מצלצל.
"שלום," אני עונה בקול הכי לא ישן שלי. זה שיכלתי להיות הנכדה שלו לא אומר שמותר לו לדאוג לי כאילו הייתי הנכדה שלו.
"שירה?" קול כמעט לא מוכר שואל בהיסוס. הוא צעיר מכדי להיות אלי.
"כן. מה שלומך?"
"בסדר, אני- -" הוא משתתק.
"קרה משהו?" אני נבהלת. "כל הילדים בסדר?" הוא עדיין שותק.
"יעל חולה?" אני שומעת פתאום יפחה. "אוהדי שוב ברח? תענה לי!"
"שירה," אומר לי פתאום קול בכלל לא מבוגר, קול מוכר מידי, קול רועד "אני לא יודע על מה את מדברת, זה צוריאל."

הנה זיכרון נקי: השביל השקט מאחורי בית הכנסת ביישוב ריק. זו שעת אחר צהריים, החום הכבד באמת כבר עבר ואני הולכת לאט, נהנית מהאוויר הכמעט צלול. אני בת שש עשרה ומשהו ואני מנסה לספר לעצמי שאני חושבת על הישבץ של אתמול, כשבעצם מה שממלא את הראש שלי זו כיפה סרוגה שקופצת על תלתלים בצבע חול, האור שחוזר מעיניו היפות כשהוא צוחק, ואיך שכשהוא מדבר בשקט אפשר לראות בחיוך הקטנטן שרוקד לו בין השיניים את צוריאל האחר, צוריאל העמוק הרגיש. וכמו מתגשם מתוך החלום שלי אני פתאום רואה אותו הולך בשביל מולי. צעדיו שקטים והוא עוד לא הבחין בי. הוא מתכופף לרגע לקרקע, אוחז משהו בעדינות ומתרומם. "היי צורי," אני מפטירה בקול הכי אדיש שאני מצליחה להפיק.
"שירה." הוא מחייך בזיהוי ופניו מוארים בשמחה. אני מסבירה ללב שלי שכשהוא מפרפר באושר בדילוגים גדולים זה לא גורם לי להרגיש יציבה במיוחד.
"מה קורה?" אני מנסה להלביש עלינו מפגש רגיל וסתמי.
"תראי," הוא אומר לי במקום לענות. ביד שלו יש ורד, אדום מאד ויפיפה, מהסוג שגורם לי להתחיל לגרד מרוב רצון לצייר אותו. "על הרצפה, היית מאמינה?"
אני רוצה לענות לו משהו רוחני על זה שאלוקים מחלק את היופי לכולם ורק חלקנו רואים, אבל במקום אני ממלמלת משהו כמו "בא לי לצייר את זה." ובעצם בא לי לצייר את הרגע הזה, למלא בצבעים של יופי את השתיקה הנעימה הזו בינינו, הוא ואני והפרח, למסגר אותנו ככה ולתלות למזכרת.
"את מציירת?" הוא שואל בהפתעה.
"לא ידעת?" ומאיפה שידע.
"לא. אבל אם את רוצה לצייר אותו..." הוא עוצר ופתאום החיוך שלו כמעט ביישני "קחי," הוא אומר ומושיט לי את הפרח.
"תודה!" אני לוקחת, נזהרת מהקוצים ומאצבעותיו. ואז שנינו קולטים כמה הרגע הזה בנאלי, והאזעקה שממתחילה תואמת לצבע פנינו: "שחר אדום" מודיעים הרמקולים ואנחנו ממהרים למקלט של בית הכנסת, צוחקים.

מהצד השני של עכשיו צוריאל שותק ומחכה. אני בכלל לא שם, אני מוצפת עוד זיכרונות נקיים: השיר הראשון שהקדיש לי, הלילה הראשון על הים – והשני, והשלישי, עד אינסוף. וכשהתחלתי, אחרי כמה זמן עם צורי, להכיר את אלי שבתוכו, והוא נתן לי אותו לאט לאט, בכל פעם גילה לי עוד קצת מהצד האחר, הפנימי שבו. והבשורה על הגזירה ואיך לא התייאשנו לרגע, איך לא עצרנו לבכות – למי יש זמן, יש כל כך הרבה מה לעשות - ובין כל הריצות והבלגן אינספור רגעים של אושר ותקווה, ולקראת הסוף כבר מחלחלת ההבנה שאף נס לא עומד לקרות ובסיפור שלנו הרעים עומדים לנצח, והפעם ההיא על החוף כשקברנו שם יחד חלק ממנו שיישאר שם, שיישאר בבית. ואז הפצצה הגדולה שהתפוצצה על החיים שלי ומאז כל הזיכרונות מלאים באפר, באבק שריפה: המבט בעיניו כשהבין שזהו, זה קרה – כאילו כל האור שרקד תמיד בתוכן פונה גם הוא למקום אחר ועכשיו הן כבויות, מתות. וכל הרעל שפתאום היה בתוכו, ואני הייתי כל כך פגיעה, שבירה כמו קצף גלים רגע לפני ההתנפצות – הריב הראשון שלנו, והשני, עד אינסוף. ופניו אחרי שאמרתי לו שאי אפשר עוד, עיניו הנוראות, כאילו הרגתי את ניצוץ האור האחרון שעוד היה בהן. ושנים בלעדיו, ריפוי וגעגוע וכאב שאי אפשר לפתור. ועכשיו הוא בצד השני שותק ומחכה ואני יכולה לשמוע את הדמעות בנשימה שלו. אני מצטרפת אליו ובוכה כמו שלא בכיתי שנים – עליו, עלי, עלינו, על העולם היפה ההוא שהיה לנו וכבר איננו. ואנחנו בוכים ביחד ביפחות ענקיות, כואבות, ואין מקום להכניס מילים בבכי הזה, וטוב לי ככה, כי איזה מילים כבר יש. ואני מרגישה איך הדמעות הללו שוטפות, מנקות את שנינו - דם וכאב וזוהמה ואבק של זמן. ופתאום אני מרגישה בי משהו נקי, נקי ומתרונן, ויש בו מקום לדף חדש, ואלי, אלי שלי נושם לרגע, קרוב כל כך מעברו השני של הקו הוא אומר לי שירה, שיר שלי אני כל כך - -
וזה גדול עלי. כל העבר הזה שמתקרב ועובר בי שוב והעתיד שנפתח וההווה הזה, הקרבה הפתאומית, אני אומרת לו אלי זה גדול, גדול מידי, אני לא יכולה, אני אתקשר אליך. ומנתקת – לא, סוגרת, מחקתי את המילה ההיא מהמילון שלי – אני סוגרת ונושמת לרגע, מנגבת את הדמעות שעוד נשארו לי על הלחיים ומסבירה ללב שלי בנימוס שכשהוא מפרפר באושר בדילוגים גדולים זה לא גורם לי להרגיש יציבה במיוחד.

"מה קרה?" שואלת אותי רחלי והקול שלה זחוח כמו שהיה כשהודינו סופסוף שאנחנו ביחד, אחרי שבועות שהיא אמרה את זה לכולם ואף אחד לא האמין לה. "שנים את לא מוכנה לשמוע ממני ציוץ עליו ופתאום את רוצה לדעת כל פרט? את חייבת להסביר לי. לא, זה מעניין במיוחד, כי אחרי שנים שהוא לא הסכים לשמוע שום פרט עלייך בשבוע שעבר הוא מתקשר ומבקש את המספר שלך. אז מה? שפכי." היא מבקשת.
"רחלי, בבקשה, אני אספר לך הכל בסוף, באמת, רק תגידי לי – מה קורה איתו? מה הוא עושה עכשיו? הוא בסדר?" אני משתדלת שהקול שלי לא יהיה להוט מידי, למרות שזה חסר סיכוי.
היא ממלמלת משהו על זה שככה זה, אף אחד לא רוצה לספר לה כולם, רק מצפים שהיא תדע הכל – ומאיפה בדיוק? אבל בסוף אני מצליחה להוציא ממנה שהוא עדיין בדירה ההיא בתל אביב אבל הכיפה בתהליכים של לחזור לו לראש, שהוא גומר תואר ראשון בחינוך ועושה עבודה מעשית בפנימיה של עבריינים צעירים – ואומרים שהוא עושה שם קסמים עם החבר´ה, את מכירה אותו, תמיד היה לו את זה – ואמנם היא לא ראתה אותו הרבה מאד זמן, אבל לפי הטלפון לפני שבוע היא יכולה להבטיח לי שהוא מאד בעניין שלי, ואם אני שואלת אותה (ממש לא עשיתי את זה, אבל לא נראה לי שזה הפריע לה במיוחד) – פשוט בזבזנו את כל הזמן הזה בנפרד. והיא חייבת ללכת, נדבי אוסף אותה לסרט אבל שאני לא אשכח לעדכן אותה וביי, מתוקה שלי!
אני מנסה להסדיר את הנשימה. לעקוב אחרי רחלי מדברת זה קצת כמו לעקוב אחרי משחק כדורגל: אין לי מושג מה המטרה או מי נגד מי, והקצב פשוט בלתי אפשרי.

המייל היומי של שלהבת קצר להפליא ומאושר להחריד.
"שירה! למה את לא עונה לטלפון?! הייתי חייבת לספר לך!
נחשי מי מגיעה לביקור מולדת עוד חודש?!
דברי איתי כבר,
ש.
נ.ב. – רוצה לספר לי משהו? צורי שואל עלייך..."
אני בוהה במסך. שלי, שלי בבית. שלהבת בבית. זה גדול עלי, כל האושר הזה בבת אחת. כאילו תיבת האושר שלי התכווצה בשנים הללו, אין בה מקום להכיל כל כך הרבה. וצורי שואל עלי. ברחתי מהשיחה איתו לפני יותר משעתיים, הוא בטח לא יודע מה לחשוב. היד שלי מחפשת את הפלאפון שלי, מוצאת את המספר שלו, אבל לא מסכימה ללחוץ על חיוג, לא משנה כמה אני אומרת לה. היד שלי פצועה, פגועה עמוקות כמו כולי, היא לא מוכנה להסתכן שוב.


"מה קורה אחותי?" אומר לי בשלווה נינוחה הגבר הלא-מוכר בדירה של צוריאל, כשאני עומדת בהיסוס בדלת הפתוחה תמיד. "מחפשת מישהו?"
אני מביטה בו. רחב, שחור שיער ומאד רגוע. הוא שרוע על הספה בסלון ופניו אומרות ידידות. לא, אני לא מחפשת מישהו. באתי בכוונה כשידעתי שצוריאל לא יהיה.
"אל תתביישי. זוהר" הוא מחווה אל עבר חזהו.
לוקח לי זמן למצוא את הקול שלי. "שירה. אני רק צריכה להשאיר פה משהו בשביל מישהו שגר פה."
הוא מחייך. "אין בעיה. תשאירי ואני אמסור. למי?"
"אמ... זה משהו שאני צריכה לתלות, זה בסדר?" אני שואלת את עצמי איפה בדיוק. הקירות סביבי מלאים חפצים שתלויים בעירבוביה: צדפים, נטיפי זכוכית, ציורים, תמונות של אנשים ומקומות ופוסטרים של להקות רעש.
"בטח." הוא אומר, קצת מופתע. "בואי נמצא לך מקום." הוא מזמזם לעצמו בשקט ותוך כמה שניות מערבב מחדש את כל הפריטים כך שנוצר חלל לבן וריק על אחד הקירות. רק תמונה אחת יש לידו.
"את זו אסור להזיז," הוא אומר לי. "היא חשובה לצורי."
אני מקרבת את פני אל הצילום ובא לי לבכות: בתים לבנים עם גגות אדומים מוקפים בירק והרבה דקלים. היישוב שלנו כל כך יפה שזה כואב להסתכל עליו ככה, לא מבפנים. על אחד מכרי הדשא, קטנים כך שקשה לזהות יושבים שנינו. אני לא צריכה להסתכל בתמונה כדי לראות את הזיק בעיניו ואת הצחוק שבפנים שלי. אני כולאת את הדמעות שלי חזק.
"אני חושב שזה המקום ממנו הוא בא," הקול של זוהר מנער אותי. "הוא לא מדבר על זה הרבה. מה את צריכה לתלות?"
אני מוציאה מהשקית שלי מלבן קנווס גדול. זוהר משחרר "וואו" ארוך ועוזר לי לתלות אותו על כמה מסמרים פנויים.
הפעם לא ציירתי ים. גל אחד, תקריב על ההתנפצות. הכחול שלו הופך לירוק-אוקיינוס ואז לקצף מתפזר. החול בצבע התלתלים של צוריאל. בצד, בגודל טבעי, על הקו הדק, השביר, בין סוף הים לתחילת העולם מושלך ורד, אדום מאד ויפיפה ומוכר.
"מה למסור לו?" שואל אותי זוהר.
"למי?" אני שואלת.
"לזה שזכה שתשקיעי כל כך בשבילו."
"אה. תוכל להגיד לו שאני אחכה לו בחוף?"
"אין בעיה. איזה חוף?"
אני מחייכת. "הוא ידע."

השמש כבר עומדת לשקוע ואני ליד הים לבד. החול חם ונעים ורעש הגלים מרגיע אותי. אני מסתכלת עליהם ופתאום חושבת שאולי בעצם הם לא נשברים, מתנפצים, אלא רק יורדים קצת כדי לעלות שוב, כי ככה זה בחיים – מחזוריוּת. עוד גל אוסף ברכות את הקצף של זה שלפניו כשצל נופל לידי, הופך לצוריאל ומתיישב בשקט.
אנחנו שותקים כי אין מילים שיהיו גדולות מספיק, כי אין מקום למילים עכשיו. רק להביט בו: היופי הנערי, הכובש, שזכרתי, ובו חרוטים, פחות מוכרים, כאב ובגרות וגם כח גדול.
התנועות שלנו כמעט זהות כשאנחנו רוכנים שנינו ביחד, בלי לשים לב בכלל, חופנים חול ומניחים לו להיזרות לאט ברוח, שני מסכים דקים, מקבילים, של זהב.
"לפעמים," הוא אומר לי, "כל כך שקט פה שאני כמעט מצליח לדמיין שאני שוב שם."
והשמש מעלינו שוקעת לאט, מדממת את אורה הבהיר אל הגלים, צובעת אותם בכתום.

 

 



גוש קטיף

© כל הזכויות ליצירה שמורות לריח ורדים שדהה
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ח תמוז ה´תשע"ב  
כ"ח תמוז ה´תשע"ב  
אהבתי את השינויים, והוחמאתי שקיבלת את רוב ההערות.

יפהפה, כמו תמיד.
כ"ח תמוז ה´תשע"ב  
איך שלקחת את הסצינה עם אוהדי שני צעדים קדימה. כמה זה מוסיף.

(ואת הקרדיט על הטיפ הזה יש לזקוף לסדנא ההיא של זליג במיפסח, שהדגים את זה דרך קטע של גרוסמן).
כ"ט תמוז ה´תשע"ב  
כ"ט תמוז ה´תשע"ב  
קראתי, ונראה לי גם נרטבו לי העיניים.
אבל אני אחזור להגיב בשעה נורמאלית.
כ"ט תמוז ה´תשע"ב  
נהדר.
כ"ט תמוז ה´תשע"ב  
אולי הסיפור הראשון שקראתי בביכורים בחצי שנה האחרונה, בטח הראשון שאני מגיב אליו.

אני מתלבט על התגובה. מחד, אני רוצה להחמיא, ולעודד, ולבקש ממך להמשיך עם סיפורים ולהתפרע ולהגיע למקום אחר, שייצוק מציאות לחללים אחרים. מאידך, אני רוצה להעיר, כי אני חושב שיש חשיבות להערות. ואני חושב שזו אחת הבעיות של האתר הזה (כלומר, שאין הערות), והסיבה היחידה שאני מגיב לך היא, מה לעשות, כי אני מכיר אותך. אפשר גם להגיד 'מכיר בך', ויהיה אשר יהיה.

א.
הסצנה עם הילדים והמילים - מעולה בצורה יוצאת דופן. נהדר. הייתי רוצה לכתוב אותה בעצמי. יכולת לקחת אותה עד הקצה, להפוך אותה לסוריאליסטית, להתפרע, אבל אולי אין בזה צורך. אגב, ההגדרות, לטעמי, מדויקות מדי לגיל שלהם. אני אבדוק עם אחי הקטן, אם את צריכה, אבל מהכרותי עם הגיל הזה הם לא מסוגלים לשחק ככה, בטח לא להעביר הגדרה הלאה.
ולכן, מכיון שזה ממילא לא ריאליסטי, זה נהדר.
הקטע עם הילד הקטן, לעומת זאת: נורא חמוד. היה אפשר לא להכביר במילים מסביב, לתת למילים שלו להכות בנו. לא לתת תארי הפועל (ימ"ש). וכן הלאה.

ב.
בנאליות. קיטשיות. שאר כל הדברים שקורים כאשר מישהו מוצא ורד על הרצפה ומגיש אותו למישהי. ורד, שכה אחיה. אני יודע שאת כזו, אבל בסיפור זה חריג. מהרגע שזה הפך לקלישאה, זה מאבד את המימד ה'אמיתי' של הסיפור, את 'ייצוג המציאות' שלו, ועובר לייצוג של סמל. תתרחקי מזה כמו מאש, זה משמיד סיפורים טובים.

ג.
גוש קטיף. גוש קטיף. גוש קטיף. לויודע מה אפשר להגיד.

[כלומר, יודע מה אפשר, אבל רק בסוגריים. אני לא אוהב את הנושא. אני חושב שהמועקה שאנשים נושאים משם לא נושאת גוון כ"כ ספציפי לים שמהדהד בה כל החיים. אני חושב שבאופן כללי הים והחול נדושים עד כאב. יש עוד, אבל נראה לי שעצבנתי פה מספיק אנשים. בטח אני טועה בהכל, שיהיה.]

ד.
כתיבה טובה, אבל יש לך לאן להמריא. כמו פרפורים ראשונים של כנפיים צעירות. לא חש בצורך להעיר נקודתית, על משפטים כאלה ואחרים.

ה.
אין לי זכות דיבור בנושא, אבל משהו בעלילה לא בשל עד תומו.

ו.
נראה מהתגובות שזה עבר בסדנה. אין לי מושג. אבל חבל, אולי הייתי צריך לבלות שם יותר.

[מותר להגיד 'וואו, איזה כשרון'? אז וואו, איזה כשרון.]
כ"ט תמוז ה´תשע"ב  
כשקראתי הרגשתי כאילו אני נשאבת מהכסא שליד המחשב ועפה איפשהו.
אולי להסתכל על מה שקורה בסיפור הזה מקרוב.
אני לא צוחקת, באמת.
קבלי ח"ח.
כ"ט תמוז ה´תשע"ב  
איך הסיפור גורם לי להרגיש. במילים מעטות ובלב שרוצה לומר הרבה יותר,אומר רק שאני מכיר את הים הזה, ואת החוף ואת הורד. ולמי בכלל אכפת אם (אם!) זה קיטשי או בנאלי, זה פשוט ומקסים ונוגע (ובכלל, מותר לרצות את התמימות הזו לעצמנו,לא צריך להתנצל על זה), ולמי שהחולות האלה שזורים לו בין האצבעות זה כואב ונעים לקרוא את זה.
חימשתי, תודה לך.

עידו.
כ"ט תמוז ה´תשע"ב  
כל מילה נוספת תהיה מיותרת...
רק משהו שאולי דומה למה שניק רמז: אולי ה'פוליטי' קצת מפריע פה לרומנטיקה, שזה כאילו קצת אומנות מגוייסת (וברור, זה מהמקום הכי אישי וים וזהב ותלתלים, סתם, אולי רק אצלי זה צרם ואולי זה ככה אצלנו, הדור שחווה את הגוש כה'מאבק'... שדיבור על הגוש עדיין נשמע לנו בטון מחנך קצת). אבל בסוף זה באמת שולי...
חוץ מזה, אני מרגיש שאצלך, בגל הכשרון שלך לעשות את זה מציאותי, אין לך מה לפחד מקיטש (ואולי הביטחון להשתמש בקיטש הוא זה שיוצר את המציאותיות...).
יפהפה. תודה
כ"ט תמוז ה´תשע"ב  
[כבר אמרתי לך]
כ"ט תמוז ה´תשע"ב  
אבל לא אכחש, שימחתם אותי מאד מאד.

רציתי לומר תודה לשיר (אחרי הגשם) ולשלמה (קו). ההערות שלכם האירו לי הרבה. אין כמוכם.

זליג-? (סתם. אני מניחה שהבנתי. תודה לך)

שלמה- שוב תודה.

משלי-.

ג'יני-ריגשת. תודה לך.

שיר- שוב תודה.

יהודה- טוב, זה הולך להיות ארוך.
דבר ראשון אתה לא צריך להיבהל מלבקר אותי. ב"ה קל לי לקבל ביקורת וזה מקדם המון. ההשקעה בביקורת פרטנית כזו מחמיאה לי, תודה.
למה אתה מתכוון, ליצוק מציאות לחללים אחרים? אני מוכנה לנסות.
א. מצחיק. את רוב הסיפור הזה כתבתי לפני בערך שנתיים ושיכתבתי, וזו הסצנה החדשה היחידה. אולי באמת קרה משהו לכתיבה שלי .
זה סוריאליסטי לחלוטין. במציאות הייתי צריכה להזכיר לכל אחד מחדש מה אנחנו משחקים ואיך זה עובד, לשמוע חמש דקות שאין לו רעיונות ואז סוף סוף להוציא ממנו משהו. אבל זה הכיף בלכתוב סיפור, לא? אם הייתי כותבת את כל הבלגן המציאותי הזה זה היה ממש, ממש מייגע.
למה למחות את זכר תוארי הפועל? אני יכולה לחשוב על תשובה, אבל אשמח לשמוע את שלך.
ב. אני מודעת לעובדה. לא הייתי כותבת את זה היום, אבל כששכתבתי את זה זה לא הפריע לי, אני לא יכולה להסביר למה.
ג.יכול להיות שכן ויכול להיות שלא. אבל הוא אבל, ולכל אחד יש דרכים אחרות לאכול אותו.
גם אני לא יודעת, לא הייתי שם. אולי יאירו את עיננו כאלה שכן. זה נשמע לי לא כל כך מופרך. בייחוד שלא דיברתי על תקופה ארוכה אלא על כמה ימים כאלה של היזכרות. הגיוני לי שהם יקרו.
ד. אני מסכימה. סיפור מאד ישן והכל.
ה. כנ"ל
ו. אוה, אני בהחלט ממליצה לך לבקר שם יותר.
שוב תודה גדולה, החכמתי והוחמאתי. תמשיך.

נ"ב- החמאת לי מאד. תודה.

עידו-ריגשת, תודה לך.
(תמיד שאומרים לי שהצלחתי לגעת אני מרגישה עוד יותר ננגעת. לא יודעת להסביר, לא חשוב. תודה)

מעט מן האור- גם אני חוויתי את הגירוש כמאבק. אולי מאבק של ילדה, אבל זה לא גורע מזה, בעיני. אני לא רואה איפה הייתי פוליטית אבל אם תצביע לי ספציפית אשמח לתקן.
ושוב ריגשת. תודה.

גנעדן-

שוב תודה לכולכם. באמת שפשוט עשיתם לי טוב בנפש.
|פרפרים|
כ"ט תמוז ה´תשע"ב  
רק התכוונתי שבקונוטוציה האישית שלי, המילים 'גוש קטיף' נשמעות אוטומטית בטון קצת מחנך, (לא מאוד, וכנראה רק אצלי). וזה אולי מה שיהודה התכוון. זאת לא הערה...
א´ אב ה´תשע"ב  
אני אוהב את הסוף הטוב הזה ואת הקיטש שלא מתיימר להביא איזה בשורה גדולה מהחיים, רק לספר סיפור קטן-גדול. תודה לך.
ג´ אב ה´תשע"ב  
קוראת את זה ובוכה.. ונזכרת קצת בעצמי וקצת בהם..

תודה על זה ככה.. בתאריך הזה..

וכן.. זה כתוב מקסים מקסים מקסים.

תודה לך
על הנגיעה הפנימית הזאת בי.
תודה.
ד´ אב ה´תשע"ב  
קשה למצוא מילים מדוייקות לכמה אני נהנה לקרוא אותך. הפעם ממש הובלת אותי לצמרמורות ולסף דמעות.
אני מאוד שמח שהבאת לנו סו"ס סיפור שמח - בסוף.
ז´ אב ה´תשע"ב  
קראתי את זה כבר...
וכשהגעתי לצורי נזכרתי...

מרגש וכתוב נהדר.
בסדנא כשקראתי את זה אני זוכרת שהתפזרתי. אבל כאן דווקא לא.. מעניין אותי לקרוא שוב מהסדנא ולראות מה שינית..

תמשיכי לכתוב כי את עושה את זה כל כך יפה.
ה´ אייר ה´תשע"ג  
חייבת לקרוא את זה.בדיוק מה שעובר עליי.
אותו דבר.

וואו וואו וואו.
ה´ אייר ה´תשע"ג  
חייבת לקרוא את זה.בדיוק מה שעובר עליי.
אותו דבר.

וואו וואו וואו.
ה´ סיון ה´תשע"ג  
יש לי קשיי התנסחות מוגזמים לאחרונה, אז לא ידעתי מה לכתוב, ולעשות נקודה בכותרת ולשלוח זה כבר נדוש.
אבל בגדול, הקטע הזה שאני מרגישה שזה פשוט לא בסדר לדלג ולא להשאיר תגובה אחרי שנגעת ככה, זה אומר הרוב.
כ"ד תמוז ה´תשע"ד  
יש כאן משהו שדוחף אותי להאמין.
ממש מעורר השראה, בכנות.
י"א אב ה´תשע"ד  
והלוואי שלא רק לכאן.
י´ אב ה´תשע"ה  
וקורא כי אני יודע שאם לא על החורבן אז על זה אני בטוח אצליח לבכות.
ובכיתי שוב ונתתי לדמעות לזלוג ולהשאיר מלח על הלחיים.

ובקריאה הזו, לעומת שנה שעברה זה הקטע ששבר אותי:

"בית", היא אומרת ליהודית.
אני נשנקת.
ואז הסבב מגיע שוב אלי. "שקיעה", אומר לי דוד.
שקיעה?
השמים כמעט אדומים ואני וצוריאל לבד בחוף. היופי הזה כמעט מכאיב. אנחנו מותירים טביעות רדודות בחלק הרך הזה שהמים מרטיבים מידי פעם. הוא מתכופף וכותב עם האצבע בחול, לאט ובכוונה, אות אחר אות: שירה אני אוהב- -
השמים סגולים כהים ואני מסתובבת למבט אחרון, וכמעט נדמה לי שהשמש מנופפת לי בחזרה רגע לפני שהיא נעלמת, להתראות בית אהוב, להתראות - -
השמים שחורים ומרים ושמש כתומה בוערת בהם את דרכה עד להתרסקות בתוך הים הקר מידי - -
"כשמתחיל לילה חדש." אלי עונה כשהוא רואה שאני שותקת.
אני כמעט מתנשפת, אבל מצליחה להנהן.

והשביל השקט מאחורי בית הכנסת כמו תמיד. כל כך כל כך.
אני יודע שבין סוף הים לתחילת העולם מונח הורד הזה..ואנחנו נחזור לשם בגאון וצורי יחכה לנו וינופף לנו לשלום. אני יודע.
את מצליחה בכל קריאה מחדש לשבות אותי במילים שלך, ועל זה תודה גדולה.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד