בנושא
בכרם
חדשות
 
ככה אני רוצה / ציפור אש
בביכורים מאז ה´ תמוז ה´תשע"ב

זה אמיתי, שתדע לך, ככה אני רוצה את זה, אבל איתך.


ככה אני רוצה את זה.

אוטו קטן מאובק עם סיימון וגרפנקל מזמרים ברמקולים חצי שבורים, רוח בחלונות פתוחים וענבים שחורים אורגניים בקופסא על הדשבורד. גוף צעיר שזוף בשמלה לבנה פרחונית ורגליים על החלון, לק סגול מתקלף על הציפורניים. נוסעים ממקום למקום, טבעות זהב טריות על האצבעות, מפנטזים על אוטובוס מבויית על כל גבעה מצויה. הנה שם, רואה? בוואדי שמה איפה שבני דודינו עושים עבודה יפה עם הטרסות? שם נניח את האוטובוס שלנו עם החלון הקדמי לכיוון השקיעה ומרפסת עץ מקדימה... האוטו הקטן מזגזג בסיבוב חד ורכב צופר מאחור.

ככה אני רוצה את זה.
תסתכל לאן שאתה נוסע, אני אזכיר, ולא תיסע לאן שאתה מסתכל, הוא ישלים, ושנינו נצחק ושוב זיגזג ושוב צפירה עצבנית מאחור. 
מצב רוח של קלות ראש שטותית, חסרת דאגות המחר. טבק שאני מגלגלת לו, מציתה ומניחה בין שפתיו ומבט הבעלות הטהורה שהוא נותן בי. ומבחינתי זה יכול להימשך לנצח. לנצח להתפרקד פה על המושב המוכתם, לנשנש קרקרים "לחמית" עם זיתים מהשוק ולזמזם עם הרדיו את "home, home again" באופן מוגזם, כי כמה שזה אבסורדי. לנצח להתגלגל בדרכים מפה לשם עד שייגמר הדלק, או הדרך, תלוי בתזמון, ושם לעצור. להנחית שם את האוטובוס חסר הגלגלים לפתוח בו דלתות וחלונות לכיוון הרוח ולשתול פסיפלורה בחזית. הייתי מציירת שלט בכניסה וכותבת בו: לכל נסיעה יש תחנה סופית. ויוצאת לחיים. מלבישה וילונות על חלונות וסדינים לבנים על זוג מזרנים, מפה כחולה על שולחן נמוך וצמד בולי עץ ענקיים משמשים כשרפרפים מתוך אידיאל, לא מתוך חוסר ברירה. ובחוץ מובייל במבוק שר עם הרוח וגופיות ומכנסי דגמ"ח תלויים על חבל כביסה, רמז לחיי יומיום של בני אדם שהגיעו אליה, לתחנה הסופית הזאת.
אבל בינתיים אנחנו ממשיכים ליסוע. מופיעים פה ונעלמים לשם, אנחנו בדרך, חיים בסרט שהעולם יחכה לנו עד שנגיע, או שנחזור.
ככה אני רוצה את זה.
חורשת אורנים בצד הדרך, עצירת ביניים בטעם מיץ מנגו ועיני הדבש שלו שנעצמות ושוקעות במהרה בסייסטה קצרה אבל עמוקה. והרדיו שממשיך בשלו בלי להתעייף על ווליום נמוך, לא עוצם עין לרגע, מתגלגל מתגלגל ואף פעם לא מגיע לשומקום. בכביש המהיר נדלקות נורות צהובות והשמש כבר נוטה מערבה מכאן.
ככה אני רוצה את זה.
יד רכה, אצבעות שלוחות מלטפות על צוואר, עיניים נפקחות ושוב המנוע מתעורר ויוצא לדרך עד לתחנה הבאה. נופים מתחלפים בחלונות, רוח משנה כיוון, שמים משנים גוון. אנחנו כמו כוכב לכת, חי באטמוספירה משלו, סובב סביב העולם. וטוב לנו ככה. חיים על הדרך. אבק וזיעה הם כבר חלק מהגוף. מזג האויר הוא עובדה שלא מערערים או מתלוננים עליה. והרדיו, נאמן כתמיד. אבטיח עם בולגרית לארוחת בוקר ותה מבושל על גזייה לארוחת ערב. חולמים להגיע לאיזה מקום שבטח לא קיים אבל לפחות נוכל לטעון שזה זה, סוף הדרך. חולמים להטיל בו עוגן, להרים אמברקס, להכות שורשים. 
אבל ככה אני רוצה את זה בינתיים. לא רוצה להגיע אל החלום. עדיין לא.
לקום בבוקר עם זריחה, מסובכים זה בזה, לשטוף פנים במים קרים מג'ריקן צהוב, ולחייך בעיניים מסונוורות אל העולם שמתעורר לאט, ולא למהר לשום מקום. לנשום לאט, לדבר לאט, לזוז לאט. ולחלום. 
לחלום שיום אחד נגיע לסוף הדרך, לתחנה שהבטיחו שהיא סופית, או לפחות קרובה לשם.
והאוטובוס, כמובן, יחכה לנו שם. בפנסים עיוורים, בהגה שמסתובב על ציר שלוש מאות ושישים מעלות ובגלגלים חסרי אויר על בלוקים מקובעים. תחנה אחרונה. עם השלט המצוייר שמודיע, ברוכים הבאים, לכל נסיעה יש תחנה סופית.




© כל הזכויות ליצירה שמורות לציפור אש
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ו´ תמוז ה´תשע"ב  
רָצון.

(מסמןלעצמולחזור)
ח´ תמוז ה´תשע"ב  
ציירת תמונה, חיה ומפורטת.
י"א תמוז ה´תשע"ב  
מזכיר לי את הפנטזיות שלי בשישית תקופה מקסימה!

אח,ואיפה אני היום
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד