בנושא
בכרם
חדשות
 
מעולם קיווינו לך / משה כ
בביכורים מאז א´ תמוז ה´תשע"ב

-"כל חמירא"...

אלו לא היו המילים הראשונות שנחקקו בזכרונו, אך בהחלט על לוח לבו.

-"דאיכא ברשותי"...

זרדים ואצטרובלים שימשו ביער בערבוביה. את הזרדים הגיש לאביו,

אצטרובלים אסור לשרוף.

-"דחזיתיה ודלא חזיתיה"...

הוא הביט סביבו. ראה ילדים מפזזים סביב המדורות והקשיב לקול צחוקם, נדמה היה לו כי שמע דבר מה שונה.

-"דביערתיה ודלא ביערתיה"...

גחלים לוחשות. לו הן לוחשות, הוא בטוח בזה. רוצה להתקרב, לגשת, לשמוע מה יש בפיהן. אביו ממלמל משהו בשפה שהוא לא מבין. איש לא מסתכל.

-"ליבטיל ולהוי הפקר כעפרא דארעא". 

להבות אש רושפות, מֵקום שלהבת, כאב חד, חושך.

הסבל היה גדול מנשוא. הוריו חבשו את רגלו ודאגו שירגיש עכשיו כל דבר מלבד הכאבים. שוקולד מתקבל בברכה.

"והנה הילד מהלך באש והילד איננו אוּכל", כך יספרו לו לכשיגדל. שמה שקרה לו זה נס של ממש, שלא קיימים דברים מהסוג הזה בטבע.

לימים, יבין שהיה שם איתו, בביעור החמץ ההוא, משהו אחר.




קרני השמש מתעקשות לספר לעפעפיו שהן כאן, ואיתן הבוקר.

לא הבשורה המרנינה ביותר שאפשר לספר לו, לנער השובב, זה בטוח. כל מה שהוא רוצה עכשיו זה לכבות את השמש ולהנמיך קצת את עצמת הציפורים. ושיעשו פיתוח קול, אם אפשר.

בוודאי היה נשאר ללוות את המקהלה העליזה שפצחה ברון מעל חלון חדרו ממש, בנחירות קצובות ומסודרות, אך הוא צריך להתעורר. יום שלישי היום.

חבריו כבר חיכו לו כשהגיע. כמה הוא אוהב לבוא לכאן, לים. לתפוס שלווה בין הגלים, לתת למים לשטוף אותו מכל הדאגות, להניח לרגע את מעמסת הלימודים מאחור. רק כך הוא צריך לפתוח את החופש הגדול.

זהו, הוא כבר בפנים. מים צוננים קידמו את פניו בברכה ואפשרו למחשבות להרפות מראשו. רק הוא והגלים נשארו עכשיו לבדם, בתוך אוקיינוס החופש האינסופי. הוא ספר צדפים דמיוניות ותהה: אם כל כך הרבה נסחפות מהמים לחוף כל הזמן, אז כמה יש עכשיו מתחת לרגליו? והאם חול הים נמצא גם בים? ומי בכלל קרא למדוזה מדוזה? ואיזה מין חרוז גרוע זה ל "מוּזה".

כשסובב את ראשו לעבר החוף הבחין כי התרחק יתר על המידה. אך זה לא הרתיע אותו, הוא הרי מצטיין השחיינים של שכבתו, ממש דג במים.

מים. רבים מדי ועמוקים מדי. הוא מנסה לחתור בחזרה אך כוחו בוגד בו. למעשה, הוא גייס את כל הכוח שבזרועותיו המוצקות, אך פשוט לא התקדם. הוא לכוד במערבולת. מנופף בידיו גבוה ככל שניתן ומרים את קולו בכדי לצעוק למען ישמעו וייחלצו לעזרתו. אך אין רואה ואין עונֵה.


חבריו כבר מזמן נעלמו מהאופק. וגם המציל לא נמצא כעת בסוכה שלו. היכן הוא? האם הבחין בו? לא, הוא מתרחק ממנו. דווקא עכשיו החליטו שני ילדים להבעיר אש בחוף הרחצה ולהסיח את דעתו מהמתרחש.

אש. הוא זוכר זאת היטב. אש בוערת. עיניו בורקות כעת.

הוא כבר היה כאן, בסיפור הזה. מישהו מנסה להגיד לו דבר מה.

ובינתיים הוא החל לאבד את שארית כוחותיו, עוד מעט כבר לא יוכל להשאיר עצמו מעל פני המים. מה קורה כאן? אז, בפסח לפני עשר שנים, היה לידו מי שיציל אותו. אבל הפעם? בלב ים?
 

ואז הוא הבין.

עיניו נעצמות. פיו, שלא פסק מלגרוס מים, אף הוא מרפה. ידיו, תשושות מלהיאבק בנחשולי הים, חדלו לחתור ונשלחו כמו מרצון לצידי גופו, מורות לגוף לשקוע או לצוף. תלוי מי מחליט. במקרה שלו, מסתבר, נלווה אליו משגיח צמוד - שלא ייתן לו לעזוב כל כך מהר. הוא לא קשור בטבעי החיים וגם לא במזלות. לקב"ה ישנם חוקים משלו, כך ידע כעת, וכך ידעו גם המתרחצים שביצעו בו הנשמה בהצלחה, כאשר נסחף חזרה לחוף.




-"הסיפור הזה ממש מצמיא" היא כבשה חיוך ורמז עבה.

-"אה, אז בפגישה הבאה אולי כדאי שלא אדבר כל כך הרבה על מים..." השיב, תוך שהוא מסמן למלצר להביא להם את השתיה, ושניהם פרצו בצחוק.

חייו אמנם הביאו אותו לתובנות רבות, אך את החשובה שבהן הוא דאג להזכיר לעצמו בכל פעם ופעם לפני שעלה לישון. 

"אתה איתי. אני יודע שאתה איתי. תמיד היית. לא אספיק להודות לך על כל הנפלאות הטובות."

הוא קרא פעם נוספת לבחירת לבו. מעולם לא נהנה כמו שנהנה כשגלגל את שמה על שפתיו.

-"כן?" ענתה במבט אוהד.

-"טוב לי." אמר, והתמוגג מאושר.



 





© כל הזכויות ליצירה שמורות למשה כ
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ח´ תמוז ה´תשע"ב  
-------זהו, הוא כבר בפנים. מים צוננים קידמו את פניו בברכה ואפשרו למחשבות להרפות מראשו. רק הוא והגלים נשארו עכשיו לבדם, בתוך אוקיינוס החופש האינסופי. הוא ספר צדפים דמיוניות ותהה: אם כל כך הרבה נסחפות מהמים לחוף כל הזמן, אז כמה יש עכשיו מתחת לרגליו? והאם חול הים נמצא גם בים? ומי בכלל קרא למדוזה מדוזה? ואיזה מין חרוז גרוע זה ל "מוּזה".-----------

דוגמא לקטע שאהבתי במיוחד, אבל באמת שהכל יפה..!
איך לא קראתי את זה עד עכשיו??
זה מבוסס על סיפור אמיתי?
והסוף. וואו. אחד המרגשים, וגם נוגע בנקודה כ"כ אמיתית של החיים, שנשאר לי רק להצדיע לך.
כתבת עמוק ואיכותי אחי, מוקפד וזורם.
וווווואאאאאווו

אשריך, נשמה

שתהיה שבת שלום
ח´ תמוז ה´תשע"ב  
------אש. הוא זוכר זאת היטב. אש בוערת. עיניו בורקות כעת. הוא כבר היה כאן, בסיפור הזה. מישהו מנסה לומר לו דבר מה.
ובינתיים הוא החל לאבד את שארית כוחותיו, עוד מעט כבר לא יוכל להשאיר עצמו מעל פני המים.
מה קורה כאן? אז, בפסח לפני עשר שנים, היה לידו מי שיציל אותו. אבל הפעם? בלב ים?
ואז הוא הבין.------------

זה הקטע שהכי התחברתי אליו ואני רוצה לשים אותו בפרומו אך נתקל בבעיות..

אכן, מבוסס על אמיתי וערכתי פרטים בשביל מבנה הסיפור..
מי ייתן וכל היוצרים יעריכו אותי כמוך! פשוט כיף לשמוע!! :)
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד