בנושא
בכרם
חדשות
 
בית מלא חיים / בלייט
בביכורים מאז כ"ז סיון ה´תשע"ב

 

"קר."

מאי  הצטמררה וחדרה עמוק יותר אל תוך הצמחייה הדלילה. הלילה היה צונן ובהיר, והיא השתוקקה לאפילה סמיכה וחמימה.

"מישהו עלול לראות אותנו כאן," ציין אחיה, שחזר מסיור נטול מטרה.

"לא נכון," הטיחה בו מאי, קפואה מכדי לקדם אותו בעליזות. "אף אחד לא ימצא אותנו כאן לארי, אנחנו רוחות רפאים".

אחיה צחק, צחוק ארוך שהעביר בה צמרמורת. ואולי היה זה הקור.

"הגדרה טובה, מאי. את גאונית בלתמצת דברים עד הסוף".

היא הסבה את פניה הצידה.

פעם, היו היא ולארי חברים טובים. היא הייתה עליזה ופרועה יותר, ולארי - רגיש ונחמד מעט יותר.

אבל באותה פעם, באותו פעם פעם, היו גם אחרים.

אבא שלה, גבוה וסמכותי, עם נגיעות קלות של רוך, שרק הדגישו את עומק הנחישות שלו.

אמא שלה, חמה וטובה בלי שום גבולות הגיוניים, ובלי אף גבול של תקיפות ורצינות. היא הייתה הסהר בערב קיצי, זה ששופך זוהר חמים ומואר.

והיה גם הבית. גדול ומפותל ומסווה באומנות על ידי שיחים סבוכים ומטפסים.

"בית רדוף", היה לארי צוחק ומנופף לעברה בסדין לבן ישן.


אם היו שם רוחות, הן לבטח התחבאו בארגז זוטר באחד המחסנים, ופחדו להוציא את ראשן הערפילי החוצה.

מוזיקה עליזה השתובבה תדיר בין החדרים, אגרטלים עמוסים בפרחים הסתובבו בין הרגליים, ואמא שלה החליפה בהם מים כמה פעמים ביום.

וחברים של לארי מילאו את החדרים.

זה היה בית של אנשים חיים. של אנשים שאהבו את החיים, והחיים החזירו להם אהבה כנה.

בית של אנשים שאהבו אנשים חיים, פשוט ככה, רק משום שהם אנשים.

והאהבה הזאת עטפה את מאי בכל החדרים הישנים.


היא לא זוכרת רגע אחד מאושר במיוחד. השנים היו רצף של עונג מוכר וזורם, והיא מעולם לא השתוקקה מאד למשהו. היא גם לא זכרה לרצות שהכול ימשיך ככה, כמו שהיה. הככה - היה החיים. לא היה דבר מלבד זה, והיא לא העלתה בדעתה שעשוי להיות.


יום אחד מישהו צלצל בפעמון הדלת. לארי טען שהוא רק דפק, אבל מאי משוכנעת שאת הכניסה שלו, ליווה צליל צורמני וזועם.

"את הבת שלהם?" הוא שאל.

היא הנהנה אוטומאטית. היא הייתה הבת של שני אנשים, בלי ספק.

"אני מתכוון אליהם," הוא הדגיש, והחווה בידו אל שני שקים שרבצו על הקרקע לידו, והפתח שלהם פער את פיו באימה ארוכה.

היא רצתה לצעוק. לזעוק בעוצמות כאלה, עד שהעיניים שהיו פקוחות בהבעה של פליאה שקטה, יביעו משהו נוסף. היא השתוקקה לצרוח, ולהחדיר חום לקור של גופם.

אבל משהו לא הניח לה להותיר את השאלה בלי מענה. "אני הבת שלהם". הגיבה מאי.

אחר כך, קרו הרבה דברים.

עד היום, בשעות קרות וריקות של לילה ארוך במיוחד, היא ולארי מתווכחים מה הם בדיוק היו.

האם איים האיש על מאי והיא רצה פנימה לקרוא ללארי?

האם הגיע לארי בעצמו אל הדלת?

האם שניהם נמלטו החוצה ורצו מהר ככל שיכלו?


על ההווה, לא היו עוררין. אבא, אמא ובית, הפכו לזיכרון ישן שמקפל את הלב בצביטה. לה היה את לארי, וללארי היה אותה.

לארי טען ששום דבר לא מקפל את הלב שלו בצביטה.

"ללב האנושי יש מספיק תפקידים גם בלי להכיל את כל התחושות והכאבים שלנו," הוא התעקש.

"אין לך לב!" הטיחה בו מאי, והוא צחקק בהסכמה.


פעם, כשעמד בגבו אליה ומנה טבעות בגזע עץ עתיק, היא ניסתה שוב: "באמת לארי, אתה לא חושב שאנשים מרגישים אם אוהבים אותם? שְלֵב מרגיש לב?"

הוא אפילו לא הסב את ראשו לכוונה, כשהגיב במתינות: "את מאמינה שמוח חושב מוח?"


"אתה לא מתגעגע לכלום בכלל?" היא תהתה לפעמים בתסכול.

לארי משך בכתפו. "זיכרון מבחינתי, הוא רק עדות לכך שמשהו התרחש בעבר. לא מעבר לכך," הוא הצהיר.

מאי גנחה. "אתה... זה רק כי אתה... כי אין לך שום..."

"אין לי שום לב בכלל". השלים לארי בשלווה.





לו רק היא הייתה דומה לו. היא השתוקקה לבעור מגעגוע, להישרף מכאב ולחוש באפה את ניחוח הזרים שבאגרטלים. להצליח לשמוע הדהוד קולותיהם של הוריה, ולהיאנח בכמיהה אמיתית על הבית האהוב שלה.

אבל הזיכרונות היו כמו... איך הגדיר זאת לארי?

עדות לכך שמשהו התרחש.

אם רק היה לארי מוכן להוסיף לנושאי השיחה שלהם את הבית, היה הכול קל יותר.

לשחזר ביחד את מבנה החדרים, לשרטט את דמותם של אבא ואמא, להעלות שוב שיחות ומילים ישנות, היה מעניק לה את הגעגוע.

"אני לא אוהב לדבר על זה". הוא הצליף.

ומאי תהתה בשקט, על מה הוא כן אוהב לדבר.

היא שנאה את הטשטוש הזה, לנסות לחשוב על הבית ולהצטער על אבא ואמא, היה כמו להביט אל ההשתקפות שלך בתוך נהר שוצף, ולהתאמץ לאתר בו את המיקום המדויק של האף.


היא חלקה עם לארי כמעט הכול. את הקור ואת האימה. את החשש ואת הרצונות הסותרים. היא לא גילתה לו, עד כמה הוא חמקמק לה לפתע. עד כמה היא נואשת שלא ייעלם.

לארי לא חלק עמה דבר. היא לא ידעה היכן הוא מבלה בחלק גדול מהלילות, ומה מכווץ לעיתים את שפתיו הדקות. והאם היא צודקת בחשש שלה, שהוא הולך ומתרחק.

הוא חזר תמיד, אבל בכל פעם, נותר עוד חלק שלו מאחור. ומאי ידעה, שיום יבוא, ולה לא יהיה כלום. אפילו לא רצון להיאחז בלארי.

אפילו לא געגוע.

היא ידעה מה זה להתגעגע לגעגוע.

אבל מי שמעולם לא חש את התחושה הזו? מי שאף פעם לא הותיר מאחוריו דבר?

איך מתגעגעים לרגש זר?

היא התגעגעה להתגעגע לגעגוע.

זה נשמע גרוע בעברית.


"אני הולך," דיווח לה לארי, והיא לא הצליחה לקרוא בעיניו אם הוא סתם הולך. אם הולך בשביל להגיע. אם הוא הולך בשביל לחזור.

"אתה תחזור?" ביקשה בלחש.

לארי נעץ מבט באופק. "אני אחזור," הוא ענה. "אבל אני לא יודע לאן".

לארי עזב, והפיסה היחידה מהחיים הקודמים, הייתה מאי.


היא איבדה את לארי, ויחד עמו, את החשש שהוא לא ישוב. את האימה. את הכאב.

היא החלה לאבד את מאי.


בשחר צונן וורוד, לארי טפח על כתפה.

"חזרת!" היא השתנקה, וגל לא מוכר של אושר זינק אל תוכה.

"אנחנו חוזרים עכשיו," הוא הבהיר ונטל את ידה.

הם שתקו לאורך כל הדרך, משום שלארי לא היה מעוניין שהיא תדבר אליו, ומאי לא אהבה לדבר אל עצמה.


כשלארי עצר, מאי הרימה את עיניה. היו שם המון עצים, וענפים שהסתבכו זה בזה, עד שאי אפשר היה לדעת אם היה שם יער, או רק עץ אחד מתוסבך.

הוא שחרר את ידה בעדינות, והסיט הצידה וילון עבה של יערה עשירה.

מאי חיבקה את עצמה. רגש חדש עמד לפרוץ פנימה אל חזה. היא לא זיהתה אותו, והוא הפחיד אותה.

הוא היה לבן, ועל החלונות שלו התנועעו בלחישה וילונות רכים.

הוא היה עתיק ומפותל. הוא היה מוכר וצורב.

הוא היה הבית.

משהו עמוק וחם חדר באחת לליבה של מאי. היא רצתה לומר ללארי שדברים כן מתרחשים בלבבות, אבל אותו משהו היה חזק מדי והחניק את קולה.

היא נכנסה בעקבותיו, משפילה את עיניה לרצפה המאובקת. היא לא יכלה לראות הכול בבת אחת, היא הייתה משוכנעת שהלב שלה ירתח כל כך עד שיימס. שמשהו יכביד עליו, עד שיתפרק.

הוא לא היה רגיל לזה. עד עכשיו היו לו תפקידים אחרים.


כשהם עלו באיטיות במדרגות השיש, חרק משהו בקומה העליונה. מאי נצמדה למעקה, ועל פניו של לארי התפשטה לאיטה אימה אמיתית.

"יש כאן מישהו?" היא לחשה.

לארי סרק במהירות את קומת הכניסה.

עכשיו, גם מאי יכלה לראות את זה. דברים קרו בבית. אגרטלים נחו בפינות שונות, היה קצב הגיוני לאבק וללכלוך, ותמונה אחת התנדנדה חזק מדי.

זה בית רדוף. צף קולו הישן של לארי בזיכרונה. והצחוק הקליל שבקולו, היה שונה כל כך מהרצינות המעיקה של לארי הזה.


לארי תפס שוב בידה ומשך אותה אחריו. הם מיהרו, חרישיים ככל שיכלו אל אחד החדרים העליונים. הוא סגר במהירות את הדלת מאחוריהם, וצנח על המיטה הרכה.

"אתה יודע שהם יכולים להגיע גם דרך הדלת," הזכירה לו מאי, קולה צרוד.

"זה הבית שלנו," הוא הטיח בה. ולרגע, רק משום שהוא הזכיר לה את הילד הקטן מפעם, היא לא העזה להתווכח.

"שייכנסו גם דרך הקירות מצידי," הוא מלמל. "חדר אחד מותר להם להשאיר לנו."

מאי משכה בכתפיה.


הלילה היה שקט, ובחדר המוגן - חמים אפילו.

"אולי אין כאן כלום," היא לחשה בתקווה. פניו של לארי היו מופנות אל תקרת האבן, ובאפלה החלקית, מאי לא הצליחה לקלוט את הבעתן.

בחצות חרצה יללה חדה את הדממה הרוגעת.

מאי כיסתה את אוזניה בכפות ידיה, אבל החרדה על פניו של לארי, והעוצמה המתגברת של הצרחות, גרמו לה להסיר אותן מיד.

"הם יפסיקו בקרוב," הבטיחה לו. "זה לא ימשיך עד הבוקר, לארי.."

"זה לא משנה," הוא פלט בקול חיוור. "עכשיו אנחנו יודעים שהם כאן".

הייתה עובדה דחופה יותר לוודא. האם ההם יודעים שמאי ולארי כאן.

זמן קצר לאחר מכן, נשמעו רחשים מעבר לדלת. הדלת נפתחה בקלות וברכות, ומשהו לבן ריחף פנימה.

נשמע קול גבוה ומצמרר, ואז אותה יללה עולה ויורדת.

הדבר הלבן נעלם משם, וחפצים כבדים קרסו בקומה התחתונה.

"אנחנו מוקפים". לא הייתה הבעה בקולו של לארי.

"נצא מכאן, לארי!" התחננה מאי, ומילותיה חרקו בקצוות.

"אנחנו ניתפס, את יודעת," הוא הזהיר, אבל התרומם לעמידה.

לא היה אכפת לה. היא מוכנה לזה. מוכנה להכל. רק לא לחוש שוב את הרעד הזה, שערער שוב את מצב הלב הזעיר שלה.


כשהם נשענו על המעקה, לארי כרך את זרועו סביבה.

במפלס התחתון, היו שלושה.

מאי התכווצה ונצמדה אל אחיה.

הגבר היה גבוה ומבטו סרק את הבית. האישה  עם הכותונת הלבנה רעדה, וחיבקה בעוז תינוק קטן. כף ידה כיסתה את פיו, חוסמת יללה חזקה ומסגירה.

"הם פוחדים מאתנו!" היא פלטה בהפתעה.

לארי הנהן. למאי הייתה תחושה שהוא ידע זאת מזמן. למרות זאת, זה לא מנע ממנו לחוש בעתה מעצם קיומם.

"למה?" היא תהתה, ועשתה צעד נוסף קדימה, אל המדרגה הראשונה.

לארי הניח את ידו על כתפה ועיכב אותה.

"כי אנחנו הם," הוא אמר בשקט. "ההדהוד שלהם, רק באופן חלוש ומטושטש יותר. הם אוהבים לחוש. ולחוש שהם אוהבים.  בעוצמה. לרצות בטרוף. להתאכזב ברסיסים. לכאוב בשריפה. לשנוא באדום בוהק."

מאי בהתה בהם.

הם רעדו מהם, שני האנשים מלמטה. אולי כשרכשו את הבית הגדול, הרגיעו זה את זה שבתים רדופים קיימים רק באגדות. שרוחות רפאים הן סיפור בדיוני ומיושן. ולמרות זאת, החשש הקבוע ריצד בליבם.

עכשיו הם גילו שאגדות הן סיפור יפה על מציאות.

פחדו, משום שללב שלהם, יש מקום לכל דבר. לחשש דק ורצוף, ולאימה מסחררת. לאושר מציף וגולש ולעצב עמוק ורותח.

הם לא רוצים להיות כמו מאי ולארי.

להתגעגע להתגעגע לגעגוע.

זה נשמע נורא בכל שפה.


"אז למה אנחנו פוחדים מהם?" היא רצתה לשאול את לארי.

אבל היא ידעה כבר.

המחיר של אושר, הוא אכזבה צובטת.

של געגוע - ייסורים.

של תקווה - ניפוץ טוטאלי.

לב שמסתחרר במערבולת רגשות, עלול ליפול בסופו של יום.

והיא מאי, מעדיפה למות, מלחוש כך כל חייה.






© כל הזכויות ליצירה שמורות לבלייט
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ל´ סיון ה´תשע"ב  
לא הצלחתי להבין מי כאן רוחות הרפאים, מאי ולאיר או האנשים הזרים.
סיפור קצת מטושטש אבל הטשטוש הזה מחמיא לו.
שנים שלא כתבת.

נ.ב.
ל´ סיון ה´תשע"ב  
ולחפש את האף בנחל שוצף זה מותק של הגדרה:)
א´ תמוז ה´תשע"ב  
את ממש אוהבת רוחות רפאים, נכון?

מסכימה עם נדודים, לא ממש הצלחתי להבין מי היה רוח הרפאי ומתי חל המעבר. גם משהו בציר הזמן לא היה 100% ברור לי.
ה´ תמוז ה´תשע"ב  
להתגעגע להתגעגע לגעגוע.
לי זה דווקא נשמע יפה כול כך,אמיתי כול כך!
הזכיר לי את הסיפור של רבי נחמן על הבת מלך שנעלמה ל"לא טוב" ושכדי להחזיר אותה על שליח המלך להתגעגע אליה שנה שלמה.
זה נראה משימה קלה יחסית אבל כשחושבים על זה...כמה שזה קשה!
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד