בנושא
בכרם
חדשות
 
נמסטה, אישהן / נדודים בחול
בביכורים מאז כ"א סיון ה´תשע"ב

 

אני מגדירה את עצמי בעזרת שלושה משפטים: אני שייכת לקסטת השוּדְרָה. שמי קַאלִי. אני אוהבת את אִישְׁהַן.

יש פרדוכס מובנה בחלקים הללו, אני יודעת. הפרדוכס הזה הוא הטירוף של חיי.

אני שייכת לקסטת השׁוּדְרָה, שזו הקסטה הרביעית והנמוכה ביותר, אנשיה הם פועלים או איכרים פשוטים. כמונו. אין לי בעיה עם מוצאי, אני אוהבת לבוסס יחפה עם שָׁקְטִי ואִינְדִירָה בשדות הלבנים של האורז ולהרגיש את הרטיבות בכפות רגליי הצורבות. אני אוהבת את השמש שלנו מפזזת על פני עמק הגנגה וצובעת בכתמתם וורוד את שיחי התבלינים שצומחים בחצרנו, בשעות כאלו אני יורדת ומשפשפת את פניי בקליפתו של עץ הקינמון וריחו גורם לי לחוש מוגנת ושבעה. אני אוהבת להיות שודרה. אבל אני אוהבת גם את אישהן, ואישהן הוא ברהמין. אביו הוא רופא מפורסם שעובד בבית החולים הגדול שבּקַנְפוּר. הוא חוזר לביתו פעם בשבוע.

בתור בָּרְהַמִין הוא היה אמור להיות רחוק ממני מרחק שנות אור, אבל הוא קרוב, קרוב מידי. פניו משתקפים בחלון כשאני בחצר מטפלת בשיחי הכרכום ומייבשת מנגו והוא יפה כמו בפעם הראשונה שראיתיו. הייתי קטנה אז, אולי בת תשע, כשמשפחת שָסְטָרִי הגיעה לגור בכפר שלנו. עמדתי בחצר עם אינדירה ודודה גדולה מצידו של אבי. אני זוכרת אותי עומדת יחפה לבושה סארי פשוט בצבע כתום וצמותיי מרוטות. אני זוכרת את עיניי מתעגלות בתדהמה כשירדו מהריקשה המקושטת. לפניהם כמובן ירדו המזוודות. אחר כך ירדה גברת שסטרי, לבושה סארי שטווסים ירקרקים רקומים עליו, ואחרון ירד אישהן. הוא היה בן שתיים עשרה נדמה לי, לבוש בחולצה מגוהצת, כמו זו שראינו בז'ורנלים, והפוני החלק שלו נוצץ באור השמש.

אני זוכרת אותי מרימה את העיניים ושואלת בתמימות את דודה גדולה: ככה בדיוק נראה רַמָה, נכון?

רמה היה אביר נעורי, דמותו הנסיכית והמצוירת מן הרמיינה - האגדות שמספרות על רמה וסִיטָה- הופיעה לפעמים בחלומותיי. רמה הוא התגלמותו של ווישנו המקיים את העולם. תמיד הייתי מלטפת באצבעי את רמה מהאגדה ולוחשת: אני אהיה בשבילך סיטה, אבל הייתי קאלי.

דודה גדולה סטרה על פי ונאנחה כך שכל גופה הגדול רטט. "סַרַסְווַטִי אלת החוכמה תגן עלייך, ככה לא נראה רמה, וחוץ מזה הוא ברהמין, ילדה טיפשה. אין לך מה להסתכל, עדיף שתלכי לחלוב את הפרה". לא אמרתי כלום, אבל מאז הפסקתי ללטף באצבעותיי את רמה מספר הרמיינה, הרי בבית ממולי גר רמה אמיתי.

אני שונאת את שמי, קאלי הייתה אלת המוות. יום אחד שאלתי את מאמה למה קראה לי כך, הלוואי היו קוראים לי אינדירה או שקטי או אפילו פרינה, אבל למה קאלי?!

מאמה הייתה מותשת מהטיפול בתינוק, לרְגַ'אן צמחו שיניים והוא בכה בלילות. פניה היו חיוורות והבִּינְדִי האדום על מצחה נראה כמו טיפת דם. היא ענתה בשקט: "את פשוט דחפת לצאת קאלי יקירה, וכשיצאת את לא בכית, העיניים שלך היו בורקות כל כך כשנעצת בי את מבטך שידעתי שתשיגי בחייך כל דבר שתרצי. את לא אוהבת את השם שלך?" שתקתי. לא אמרתי למאמה שילדים קטנים זורקים בי לפעמים גושי בוץ וילדים בוגרים יותר שואלים בקנטור האם כבר קיבלתי את הקורבן שסבתם הקריבה כדי שלא אפגע בהם.

לכבוד יום הולדתי העשירי באבא נתן לי חלקה קטנה בחצר ואמר בקולו הצרוד: "זאת מתנת יום ההולדת שלך, קאלי, תוכלי לגדל בה מה שתרצי." יצאתי לחצר וחפרתי גומות קטנות באדמה הרכה. אדמתי. שתלתי תקוות בגומות וכיסיתי בנשיפה. למחרת הלכתי לשוק לקנות שתילי יסמין.

ישבתי כפופה בחצר ושתלתי את היסמינים שלי כששמעתי נקישה קלה, הרמתי את מבטי וראיתי את אישהן מביט בי מהחלון. "מה את עושה?" הוא לחש ושפתיו התוו את הצורות המתפתלות של המילים. הייתה לו גומת חן קטנה ליד השפה העליונה וכשחייך עיניו הוצרו כמו ירחים דקים. ועדיין היה בעיני יפה כמו אל. "אני שותלת יסמינים, זו החלקה שקיבלתי מתנה מבאבה שלי, אתה יכול להסתכל אם אתה רוצה". אישהן נראה נרגש וחושש כאחד, עיניו התרוצצו כה וכה ואז הסיט בתנופה את ווילון המשי הדק וקפץ מהחלון, גמע את המרחק הזעיר שהפריד ביננו וכרע על ברכיו לצידי. "מה אתה עושה? נחרדתי, לא התכוונתי שיבוא וישב כך בבוץ לידי. מקרוב ראיתי שעיניו ירוקות כמו קליפה של מנגו לא בשל. היו לו שיניים מסודרות ולבנות כאילו גזורות מנייר. "אני מסתכל" משהו בתמימותו המזויפת גרם לי לצחוק. שתלנו את היסמינים ביחד וטמנו בגומות את נבטי החשש.

אישהן ניקה בתשומת לב את ציפורניו מעפר. ידעתי לבד שאסור שאימו תדע.

בערב ההוא אותת לי אישהן מן החלון, והאיר בפנס על כרזה שהכין.

הדם פרץ לפני ממלא אותי בצבע מהרקות ועד השוליים המסולסלים של כתונת הלילה הדקה. לא ידעתי לקרוא. נראיתי בוודאי כמו תבשיל סבזי של סלק כי אישהן הבין שדבר מה אינו כשורה וגלל את הכרזה. הוא נופף בשתי אצבעות וקרץ, ואז סגר את הווילון במשיכה. אני נותרתי לצפות בירח שהתבשל בשמיים עד שהכתמים האדומים נעלמו מפני.

בד בבד עם צמיחתם הריחנית של היסמינים פרחה הקירבה ביננו.

אישהן החל ללמד אותי לקרוא.

מול ספר הרמיינה שלי הוא היה מצייר את האותיות בחול, ובסבלנות של אל אמיתי לימד אותי אות אחר אות. הייתי גאה בי. הייתי גאה בו. זה היה סוד ששמרנו בפנים ולא סיפרנו לאיש גם כשהציץ מבין שינינו החשוקות. הייתי התלמידה שלו והוא היה המורה.

לעומת זאת אני לימדתי אותו על התבלינים, על אופן גידול פרחים ועל הזווית הנכונה שבה יש להביט בשמש השוקעת.

אני לא זוכרת במדוייק כמה שנות שמש אני מכירה את אישהן והוא אותי. כשאני אומרת מכירה אני מתכוונת באמת מבפנים כמו שאף אחד לא מכיר.

מבלי משים אישהן ידע להחליק על הקמטים הפנימיים, הכואבים. מולו הייתי כמו סארי רטוב שתלוי הפוך על חבל הכביסה. אישהן גזם את החוטים הפרומים ביד אוהבת והסיר פירורים זעירים  כל כך שאפילו הסארי לא הבחין בקיומם.

רציתי לפעמים להיות ווילון המשי התלוי על מוט בחדרו ולו רק כדי שאוכל להביט בו שעות רבות כל כך בלי לחשוש.

הזכרונות שלי מטושטשים בגלל הכאב החד של אתמול.

היה חג הדיוולי - חג האורות.

ברחובות היו תהלוכות של זמרים עם לפידי אש, רקדנים וזיקוקים. אני שמחתי בדיוולי כי יכולתי להתערבב עם אישהן. ישבנו ביחד על הגדר הנמוכה ליד היסמינים.

אישהן ענד על פרק זרועי צמיד מוכסף שקבועות בו משבצות שנהב קטנות. הייתי המומה, מעולם לא נתן לי דבר רב ערך כל כך.

רק כשהיבטתי בפניו הבנתי שדבר מה אינו כשורה.

גבותיו היו מכווצות בריכוז בפני ונראה היה שנשמתו מנסה להבקיע דרך מבעד לעיני.

פלומת השערות שעל זרועי הסתמררה מפחד.

אישהן דיבר בשקט, בלחש כמעט: "קאלי, נשמתי. אני מוכרח לעזוב, הוריי רוצים שאנשא למישהי מהעיר. איני מסוגל לסרב בפה מלא. איני יכול לבקש לשאתך. איני יכול..." המילים המגומגמות צרבו באוזני כמו השעווה שדודה גדולה מרתיחה כדי להסיר שערות. חתמתי את שפתיו באצבעי, העיקר שיחדל לומר מתי ואיך ייחרב העולם.

אישהן הסיט את אצבעי, עיניו מוצרות מכאב. "קאלי, אל תקשי עלי. בבקשה. אני מוכרח לעזוב, ללכת רחוק ולנדור נזירות. אני אהיה כוהן דת, כמו שהיו אבות אבותיי הברהמינים האמיתיים. איני יכול עוד להישאר כאן, איתך. אני נשבע לך שאחשוב עלייך מרחוק".

ידעתי שנגזרה הגזרה ועיניי היו עקרות מדמעות, ריקות כמו רחמה של אונה האלמנה, כבדות כמותו.

נשפתי את האוויר שנצבר ולחלחתי את שפתיי. "מתי?" לחשתי. אישהן הרים אצבע אחת, ואני ידעתי שמחר ייחרב העולם. "אישהן, המילים יצאו נמוכות ורועדות ואישהן התכופף כדי לאסוף אותן, רמוסות ודלות, מתפתלות על האדמה. אנא, אל תנדור עדיין נזירות, אני אנסה לבוא, אני..." ולא ידעתי מה עוד לומר.

כי אוכל לעבור לקסטה גבוהה יותר רק במותי. בגלגול הבא. ואז איך אמצא את אישהן?!

אישהן ניער את העפר ממכנסיו וקם, עדיין שותק. כבר מאוחר והנרות בחלונות הבתים החלו לאסוף את אורם. אנחנו מוכרחים לחזור לפני שיחלו השאלות.

"אחכה קאלי, הבטיח, אך לא אוכל להימנע לעולם מלנדור נזירות. את מבינה. השתדלי להזדרז, לא אוכל לדחות את הנדר לאורך זמן. ואם לא תבואי..."

קמתי על רגליי, רועדת. אצטרך לחשוב על דרכי מילוט.

"אהיה בווראנסי". אישהן הביט בעיני דקה ארוכה ועיניו היו ירוקות כמו אז כשהיה ילד. הוא התקרב ונשק למצחי, ליד הבינדי האדום.

"אישהן, קראתי אחריו כשכבר החל ללכת, קולי נמוך ומבוייש, גם אם אבוא אהיה שוּדרה. עד מוֹתי."

אישהן שתק רגע וענה:" את תהיי קאלי. איש אינו צריך לדעת מעבר לכך".

וידעתי שאהיה שלו. אם לא אוּכל בגלגול הזה, אז בגלגול הבא.



הודו הינדואיזם מעמדות

© כל הזכויות ליצירה שמורות לנדודים בחול
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ג סיון ה´תשע"ב  
כאילו (לא שאני אומר שזה כך) מועתק מתוך "זכרונותיה של גיישה". הצבעים, התיאורים. ממש רמה גבוהה.

אז למה המעגל לא נסגר? זה נדמה יותר כמו התחלה של סיפור ולא כמו סיפור סגור. העלילה שלפנינו התחלתית ובסיסית (אם כי היא גופה - מבוצעת כמו שצריך). אשמח לדעת שיש לזה המשך, ואשמח לקרוא אותו.

כתיבה לא רע בכלל.
כ"ד סיון ה´תשע"ב  
נהדר!!

ובניגוד לזליג-אני לא רוצה המשך. קשה לפרוט אהבה למימושים בלי לפגוע ביופיה התם. כמו קאלי.

עֹז
כ"ד סיון ה´תשע"ב  
לחזור לכאן. מסוקרן
כ"ד סיון ה´תשע"ב  
קודם כל, כל הכבוד על התחקיר שסיפור כזה דורש. גם אם סיימת הרגע ספר של צ'יטרה בנרג'י דיוואקרוני או משהו מהסוג (אגב, זליג, למה זכרונותיה של גיישה דווקא? כשהוא בכלל יפני וכאן זה הודו?) - צריך הרבה השקעה כדי לתרגם את הפרטים הקטנים לסיפור משלך.

גם הכתיבה נהדרת בעיני.

מה שחסר לי - נראה לי שרומן בין גבר מקאסטה גבוהה לאשה מקאסטה נמוכה מצריך יותר הסברים, לא נראה לי שזה פשוט קורה, כך, בקלות, כמו בסיפור. נראה לי שדרושים קצת יותר לבטים, קצת יותר מאמץ. אולי אני טועה.

והסוף הפריע גם לי. הוא היה עירוב בין פתרון אינסטנט - מה הבעיה, היא תעבור לעיר שלו ואף אחד לא ידע מאיזו קאסטה היא (כאילו שזה אפשרי...) לבין פתרון פאטאליסטי -השלמה עם כך שבגלגול הזה הדברים לא יתאפשרו ואמונה שהאיחוד ביניהם יתאפשר בגלגול אחר (נדרשת יותר העמקה כדי להציג פתרון כזה), וכל זה - קרה קצת מהר מדי, קצת חד מדי.
כ"ה סיון ה´תשע"ב  
כל הספר ככה: היא לבשה קימונו בצבע כזה וכזה, והשנייה לבשה קימונו כזה וכזה, והנרקיסים היו בצבע לילך, וכולי וכולי וכולי.

איזה ספר של בנות! קראתי אותו בעמדות שמירה בצבא, אנוס לחלוטין ללא אלטרנטיבה. יאללה, כמה קימונו. למה כמה צבעיםן כבר יש בעולם? לא פלא שמגיעים ל600 עמודים, בכל עמוד יש קימונו.

מעבר לזה - מצטרף להערות של שיר, שמחדדות מאוד את מה שהפריע לי.

שבת שלום בצבעי אפרסק בוהק השזור בזהב כחלילי.
כ"ו סיון ה´תשע"ב  
(טוב, נו, בכוונה נקדתי ככה. ביניש, סופו של דבר.)

נהניתי.

חבל שלא המשכת. שכאילו נגמרה לך הסבלנות ההיא, מקטעים צבועים עברת למשפטים, שורות מדודות. ולסוף.

כ"ו סיון ה´תשע"ב  
כפרה עליך.
כ"ז סיון ה´תשע"ב  
ואיך, גנעדן, איך עלית עלי?! אני כזאת שקופה?
את הסיפור כתבתי לפני לפחות חצי שנה ולא היה לו סוף. נתקעתי. רציתי להגריל אותו ושמישהו אחר יחבר לו סוף.
[ד"א, זה יכול להיות סטארטאפ, להעלות קטעים חלקיים ושמישהו אחר ימשיך. עורכים, לתשומת ליבכם]
מעבר לזה באמת חקרתי את הנושא, את ההינדואיזם ואת המנהגים של הודו ואני שמחה ששמים לב.

זה לא פשוט להתאהב למרות הבדלי המעמדות, מצד שני זה הכי פשוט ומתקבל על הדעת של נער ונערה צעירים שחיים בשכנות.

והסוף, כמו שרמזה שיר הוא משולב, פתרון שטוח ומהיר ופיתרון איטי ועמוק.

וזליג, לא נראה לי שצריך להיות לזה המשך, כמו שאמרה עוז, חבל להרוס את התום.

ותודה לכם חביביי שטרחתם וקראתם עד הלום.:)
נ.ב.
כ"ז סיון ה´תשע"ב  
וואו. לא בטוחה שאי פעם קראתי פה משהו כזה. יותר נכון, די בטוחה שלא.

תמשיכי, לא כהחלטה פרוזאית.
כי אני רוצה לקרוא עוד.

שואלת
ב´ תמוז ה´תשע"ב  
קרוב מידי.

רק רציתי לומר שהמשפט הפותח אדיר. ה"אני מגדירה את עצמי".

וכן. הרבה סבלנות. ושלווה. ושהדברים יווצרו. ויתפתחו. ויפתחו. ויגלו. ויהיו מדויקים. וְנכונים.
(הלוואי הלוואי שאצליח)
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד