שני הבנים בקרבי.

האחד - פראי כחיית השדה.

אדמוני כדם, כאש הלהבה.

והוא בוער בי, בעצמותיי,

קשתו יורה חיצים

וציד בפיו.

בלשון רכה, חלקלקה

ובבגדי חמודות

מפתה אותי לשם,

לשדה.

גורם לי למכור עצמי

בעבור נזיד עדשים

כי עייפה אנוכי.

השני - תם ומבורך.

יוצק שמן על ראשי

גולל את האבן מעל ליבי,

ומשקני מים חיים.

מזה עלי מטל השמיים

וסוכה ידי בשמני הארץ.

אוחז בי בעקבי,

ומשכני פנימה לתוך האוהל.

מציב לי סולם לאחוז בו,

וראשו בשמיים,

ורגליו נטועות בחול אשר לא יספר מרוב.

ויתרוצצו הבנים בקרבי,

ועתה הייתי לשני מחנות,

ואזעק זעקה גדולה ומרה.