בס"ד
("בנעליים היפות אני
רץ יחף." - אביתר בנאי)
הוא רץ
שנים, כך נדמה
בכוחות אחרונים
במנגינות הלומות במקצב
פעימות
שפעם חשפו
נשמה
בדו מז'ור תמים הכל
נראה בהיר כל-כך
בחדרי הבית והלב.
והוא מועד
נאחז בסבך
פורש ידיים
ועלים
עפים ברוח חלומות
בשחור
ולבן זועק
בהמיית "י-ה אכסוף"
ותמיד הוא נשבר
עוצר בדיוק לפני ה--
["ולוואי,"
הוא אומר,
"שאזכה לשוב באמת
לעמוד מתחת לזרם המים שעות
להתנקות."]
תמיד נושק לא נוגע
כל חייו הם "כמעט"
מעולם לא הצליח
לסיים ב"שח-מט".
|
רק חברים בכיפה יכולים לכתוב תגובה
|
|
|
|
כ"ד סיון ה´תשע"ב  | |
חוששתני שלא הבנתי את כל ההקשרים [שח-מט, כמעט, זרם הנים] אבל ההרגשה, הגעגוע, ה"יה-אכסוף"... קרוב ונוגע.
עֹז
|
 |
כ"ד סיון ה´תשע"ב  | |
מבחינתי האדם בשיר חווה כמיהה. הכיסופים הם למשהו שלם. החלטי יותר.הבחירה באדם שרץ כי הוא עובר ממקום למקום כל הזמן..וגם כי זה דו משמעי עם הכלי רץ בשח, כשהשח-מט מבטא ניצחון,משהו מושלם. ויש כמובן געגוע לשלמות הילדותית,התמימות הכמעט נאיבית,כמו הדו מז'ור על הפסנתר שכולו ב"לבנים". ולעמוד מתחת לזרם המים..זה גם סוג של י-ה אכסוף,רצון להטהר...ככה לפחות אני מבין את זה. כל אחד יכול לראות גם משהו משלו... |
 |