בנושא
בכרם
חדשות
 
משחק ריגול קטן - פרק 17 / דוצקי
בביכורים מאז ז´ סיון ה´תשע"ב

בס"ד


אז חיכיתי, וחיכיתי, וחיכיתי...

הדבר היחיד שאני זוכר מימי הבדידות האלה, שהאוכל לא היה מי-יודע-מה.

לא יודע כמה זמן עבר מאז שפגשתי את סאקוראגי לראשונה, עד שהוא בא לבקר אותי שוב... וכשאני חושב על זה עכשיו - הפרט הזה לא ממש משנה.

"שלום לך, ילד!" אמר סאקוראגי, "איך החדר, נאה?".

"אמ... למען האמת, אני חושב שהייתי מעדיף מלון שלושה כוכבים" עניתי.

סאקוראגי גיחך.

"אתה יודע, ילד, דיברתי עם הממונה עליי, והוא מאוד רוצה לפגוש אותך" אמר הזקן.

"אני כל כך מתרגש!" אמרתי וחייכתי. 

סאקוראגי נאנח והמשיך: "מכיוון שהאדון עסוק מאוד בימים האחרונים, נבצר ממנו מלהגיע לכאן".

אולי שמעתי נימת אכזבה.

"זה בסדר, אני מבין אותו," אמרתי, "כיבוש העולם וכל מה שכרוך בזה הם תפקידים שלוקחים המון זמן". 

עכשיו סאקוראגי ממש צחק בקול.

וואו! לא ידעתי שאני עד כדי כך מצחיק.

חבל שפניתי לעסקי הריגול, ולא למשהו כמו סטנד-אפ...

"בכל אופן," אמר סאקוראגי והוציא מכשיר קטן דומה לשלט מכיסו, "הוא שלח לך מתנה".

"מקרן - כיס?!" התפלאתי, "הוא לא יכל לחשוב על משהו טוב יותר?".

סאקוראגי נאנח שוב ולחץ על הכפתור היחיד שהיה בשלט הקטן. 

אדם מבוגר בשנות השלושים המאוחרות הופיע במסך, כשהוא יושב ליד שולחן שחמט מגולף.

הוא היה גבוהה, רזה, שרירן, מגולח, בעל שיער מתולתל קצר. עיניו היו כחולות ואפו אף ארוך קצת אבל ישר. שיניו היו לבנות ומושלמות וסנטרו היה גאה.

"אדוני," החל סאקוראגי והשתחווה, "הבאתי אותו".

האיש במסך הפנה אליי את מבטו "טוב מאוד! עכשיו אתה יכול לשחרר אותו מאזיקיו ולצאת מהתא".

"אדוני?! האם אתה חושב שזה מעשה חכם?" התפלא סאקוראגי.

גם אני התפלאתי.

"עשה כדבריי והשאר אותנו לבד! עכשיו!" גער האיש במסך.

"כדברך, אדוני" אמר סאקוראגי, הניח את מקרן הכיס על הרצפה, שחרר אותי והלך. לא לפני שהוא שוכח לנעול את החדר 

פגשתי כמה אנשים כמו האיש שבמסך, אבל אצלו היה המשהו מיוחד - ההבעה שלו גרמה לי להרגיש כאילו הוא יכול לחדור למוחי ולדעת מה אני חושב בכל רגע.

ידיו היו שלובות והוא הביט בי בעניין וחייך. 

"שלום לך, ילד, ונעים לי מאוד להכיר אותך," אמר האיש, "אתה יכול לקרוא לי בשם - ביונדר".

"נעים גם לי," אמרתי, "אבל אשמח לדבר איתך פנים אל פנים - כשתהיה מאחורי סורגים".

ביונדר צחק, גם אני השיתי לעצמי - מותר לי גם לפעמים.

"נתחיל מזה שתספר לי מי אתה ומאיפה באת" אמר ביונדר.

"המ... סיפור ארוך" אמרתי.

                                         *

כנראה יש לי בעיות זיכרון לטווח רחוק, אני זוכר רק קטעים מחיי...

הזיכרון הראשון שלי היה כשהייתי בן ארבע ולקחו אותי לבית החולים.

המעלית נפתחה והובלתי לדלפק, אחות אחת הגיעה אליי.

"שלום לך! אני האפוטרופוס של הילד הזה," ענה האיש שהחזיר בידי הקטנה. אני לא זוכר את פרצופו. "שמי ביין, ביין ברוגס".

"מה שם הילד?" שאלה האחות.

"אני... אני לא יודע," אמר ביין, "אשתי לקחה לאימוץ את הילד מאיזו צוענייה ענייה זקנה ברחוב. אנחנו קוראים לו - צוענוש".

"אוקיי," אמרה האחות במבט מוזר, "ומה הבעיה?".

"הילד בוכה מכאבים בפה, ורופא השיניים עשה הרבה בדיקות - ולא כלום! הוא הפנה אותנו" אמר ביין. 

"אקח אתכם לרופא המשפחתי". 

הדבר הבא שאני זוכר הוא אותי, עומד בפני בניין גדול וישן, ועל השער כתוב - בית יתומים לחולי סרטן - הוא התגלה בשפתיים.

ביין לא בא לבקר אותי, אולי קרה לו משהו. אבל באו מתנדבים בין טיפול לטיפול.

כל השער ירד לי מהראש, אבל עדיין חשבתי שאני חמוד.

מאסתי בטיפולים הכואבים ובבדיקות ובגיל תשע ברחתי מבית היתומים. 

כמה ימים אחר כך חזרתי בי מהחלטתי הטיפשית - אבל כבר הלכתי לאיבוד.

הייתי מורעב, שתיתי מצינורות מכבי אש וישנתי בפינות אפלות כדי שלא ימצאו אותי שוטרים ויפנו אותי...

ערב אחד ישבתי במקום על ספסל עירוני שמשקיף לכביש הסואן ונערה התיישבה ליידי.

היא הייתה בוגרת ממני, בערך סביבות גיל שלוש עשרה. היא הייתה נמוכה ודקת גזרה. היה לה שיער חום - שחור ארוך מתנפנף ברוח ועיניים ירוקות. 

גם היא הייתה מלוכלכת עם בגדים ישנים - אבל לא נראתה רעבה, מסריחה או מפוחדת כמוני.

"רעב?" היא הגישה לי חצי לחמנייה.

"תודה!" אמרתי והתחלתי לכרסם את הלחמנייה.

"איך קוראים לך, ילדון?" שאלה הילדה.

"אני... אין לי שם" עניתי.

הילדה צחקה.

"זה בסדר גמור! גם לי אין. חבריי מכנים אותי - שועלה" היא אמרה.

המשכתי לאכול והבטתי בשועלה. שם מעניין.

"אתה נראה כאילו אתה גם זקוק לחברים, תרצה להצטרף אלינו?" שאלה שועלה.

"מי זה, אלינו?" שאלתי.

"ניפגש כאן בעוד שעה" אמרה שועלה והלכה.

כמובן שחיכיתי, זה היה נס משמים בשבילי.

שועלה הגיעה כעבור שעה וחצי עם שני ילדים, בערך בני שתים עשרה.

הראשון היה נמוך, שמן מאוד עם פני תינוק ושחום. המבט שלו היה די טיפשי.

לעומתו, הילד השני היה בגובה בינוני, רזה עם מבט רציני ומנהיגותי.

הרזה דיבר: "שמי הוא נשר והאדם שלידי - גורילה. שמענו מזאבה שאתה רוצה להיכנס לשבט שלנו, ילד! אני מוכן לכך אם תישבע שמוע אל פקודותיי - בכל מצב".

"אני נשבע!" זאת הדרך היחידה להמשיך לחיות.

נשר מישש את קרחתי "אתה תיקרא - גוזל".

"אני מסכים" עניתי. 

"ברוך הבא לשבט השורדים" אמרה זאבה בחיוך. 

                                *


"שמי הוא גוזל," עניתי והצבעתי על שולחן השחמט, "ותן לי להגיד לך משהו, ביונדר: במשחק הריגול הקטן הזה - אתה הולך להפסיד ובגדול!".


                                     המשך יבוא... 







מתח סיפור בהמשכים

© כל הזכויות ליצירה שמורות לדוצקי
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד