בנושא
בכרם
חדשות
 
אבינו מלכנו / איש שלג
בביכורים מאז ד´ סיון ה´תשע"ב

הוא הסתכל באנשים הקטנים
וצחק. כולם ביחד אומרים אבינו
מלכנו ומורחים כל מילה, כאילו
מתייפחים בכאב לב אבל בעצם
רק מעבירים את הזמן עד צאת
הכוכבים. כולם מתנדנדים, כאילו
בכוונה עצומה אבל בעצם בניסיון
נואש להקל על הכאב
ברגליים. הוא חיכה שהאנשים הקטנים יסיימו
לשיר בקולם הדקיק והצווחני ויתקעו בשופר
הדקיק והצווחני. הוא חיכה
שיסיימו להתפלל ערבית בזריזות,
ואז ישב לאכול
עם ילדיו את הארוחה של שבירת הצום.



© כל הזכויות ליצירה שמורות לאיש שלג
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ד´ סיון ה´תשע"ב  
אבל גם כך העברת את האירוניה של תום יום הכיפורים.
אני מוכרח לציין שרק פעם אחת בחיי הרגשתי כמו שאתה מתאר - והייתי אז די צעיר.
ד´ סיון ה´תשע"ב  
אני תוהה לעצמי- מה הבנת מהסיום?
ז´ סיון ה´תשע"ב  
אנושי מאוד.
ח´ סיון ה´תשע"ב  
לאין כאלוהינו של יהודה עמיחי.

ואני מצטערת, אפילו לא קרוב לעמיחי.
עם זאת, מי באמת יכול להתחרות בעמיחי?
עם זאת עברה כאן היטב הזילות והפתטיות: שלהם שלו. אבל משהו הפריע לי וקצת קשה לי לנסח במילים. אנסה בכל אופן:
תראה, ניטשה כבר כינה את האמונה אופיום להמונים, אבל לרעיון הזה יש שני צדדים, יש את הצד של העליבות שלנו, הפתטיות המכמירת לב כימעט, יש את הנחמה המתוקה, ההאחזות בקרש בלב ים שמעניקה לנו האמונה, ואת המתיקות העלובה החמצמצה מתוקה הזו פספסת
ח´ סיון ה´תשע"ב  
"אין כאלוהינו, אין כאדונינו", כך מתפללים.
"אין כאלוהינו, אין כאדונינו", שרים בקול גדול
והוא לא מגיב. ואנו מגבירים את קולנו ושרים
"מי כאלוהינו, מי כאדונינו", והוא לא זז
ולא פונה אלינו. ואנו מוסיפים עוד בכוח תחנונים
"אתה הוא אלוהינו, אתה הוא אדונינו". אולי יזכור
אותנו עכשיו? אבל הוא נשאר אדיש, אפילו
פונה אלינו בעיניים זרות וקרות.
והפסקנו לשיר ולצעוק ואומרים לו בלחישה
ומזכירים לו משהו פרטי, משהו קטן
"אתה הוא שהקריבו אבותינו לפניך
את קטורת הסמים" אולי יזכור עכשיו?
(כמו איש שמזכיר לאישה אהבה ישנה:
את לא זוכרת איך קנינו נעליים
בחנות הקטנה בפינה וירד הרבה גשם
בחוץ וצחקנו הרבה?)
ונדמה שמשהו מתעורר בו ואולי זכר,
אבל העם היהודי כבר נגמר.
ט´ סיון ה´תשע"ב  
שההסתכלות הצינית שלו פוגעת בעיקר בו.
ציניות, הסתכלות במחוץ, שפטיה, חוסר התחברות מכוון - גורמים לאדם להפסיד המון. בלי סוף.


(הכתיבה? טובה מאוד. אפילו מצוינת.)
י´ סיון ה´תשע"ב  
על המילים באשר הן מילים, קל וחומר כשהן טובות.
למעשה, התמונה שניסיתי אני להעביר- וכנראה לא לגמרי הצלחתי- היא של "האנשים הקטנים" דרך עיניו של "האיש הגדול", האב והמלך, כשהסיום מביע סוג של סלחנות.
קיבלתי (או ניסיתי לקבל) השראה ממשלי האב ובנו הקטן של המגיד ממזריטש.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד