בנושא
בכרם
חדשות
 
אור / איש שלג
בביכורים מאז כ"ג אייר ה´תשע"ב

כפיר סיפר בדיחה ואור צחקה, ואז הביטה בשעונה. הוא ידע מה היא עומדת לומר. "טוב, אז..." הביטה בפניו, "השעה כבר מאוחרת. לילה טוב?"
כפיר ידע שהיא צודקת, אבל לא באמת היה מסוגל להיפרד. ניסה למשוך, לאחוז את הרגעים האחרונים החמקמקים האלה שזלגו מבין אצבעותיו.
בסוף הרים את המבט אל פניה המכוסות בצעיף. "אבל נראה אותך מחר, נכון?"
צליל פעמונים שוב נישא על הרוח החזקה כשאור צחקה. "יהיה קשה להגיע לבית הכנסת בשלג."
כפיר גיחך. "לא ירד שלג, אור, רדי מזה. מקסימום, חצי סנטימטר מעורב בגשם."
"ירד. ואם לא ירד, אז זה בגלל קטני אמונה כמוך." אור אמרה. "אופטימיות לא תזיק לך אתה יודע?"
כפיר נתן מבט חטוף בעיניה הקרובות-רחוקות, ובמבט עגום הסיט את מבטו לאחת השלוליות על הכביש. "אופטימיות, כן. אופטימיות."
אור תלתה בו מבט חם. "לילה טוב?"
כפיר נאנח והביא עצמו להסתכל לאור בעיניים שוב. "לילה אור."
ואור חייכה שוב ולרגע העולם זרח, ואז הסתובבה ופנתה לביתה.

כפיר היה במקצועו משורר. זה לפחות מה שהוא רצה להיות, אבל כל אחד יודע שממילים, בימינו, אי אפשר לחיות. אז הוא למד הוראה באיזו מכללה, ובינתיים חי חיים אפורים בדירת רווקים בביצת קטמון וכבר כמה חודשים אהב בחורה ושמה אור.
הוא חשב שהיא לא אוהבת אותו, ובכל מקרה לא היה לו אומץ להגיד לה מה הוא מרגיש. הם היו חברים טובים מאוד, והרגעים הזורחים היחידים בחייו של כפיר היו כשהלכו יחד אחרי מפגשי החברים בשישי בערב, לפני שהתפצלה - או, כפי שהרגיש כפיר, נקרעה באכזריות - דרכם הביתה.
עכשיו כפיר הלך, כבוי, במעלה הרחוב המוביל לבניין שלו. ההפוגה בגשם נמשכה כבר כמה שעות, אבל שרר קור כלבים והרוח החזקה סתרה את מעילו ללא הרף. המדרכה הייתה מלאה שלוליות ששיקפו את אור פנסי הרחוב, ובשעה כזו לא נשמע קול מלבד קול המים הזולגים אל פתחי הניקוז. כפיר הלך ברחובות הריקים וכבר כמעט הגיע לביתו, כשלפתע עצר. שני שותפיו עשו את השבת אצל ההורים, מחוץ לעיר, ולא התחשק לו לעלות לדירה ריקה. גחלים שלחשו בתוכו חודשים נדלקו פתאום. הוא הסתובב והחל ללכת למקום אחר.
הוא הניח לרגליו לשאת אותו בהליכה נסערת והביט סביבו. חיפש איזה עובר אורח, אפילו חתול רטוב לחלוק איתו את הבדידות, ולא מצא נפש חיה. הוא הסתכל לשמיים, וחשב שמפליא איך לא ירד גשם כל כך הרבה זמן. העננים כיסו את הרקיע כשמיכה אטומה, הרוח דוחפת אותם במהירות. אור הירח לא נראה אפילו במעומעם. כפיר הלך יותר ויותר מהר עד שהתחיל לרוץ.
כפיר רץ ברחוב אחוז שיגעון. עם כל פסיעה הרגיש את ראשו מתרוקן מכל מחשבה או תחושה מלבד הקור החודר והגעגוע לאור. הוא לא שם לב בכלל כשהרוח העיפה לאחור את כובע מעילו, קרעה את הכפתור העליון וחשפה את פניו וצווארו למדקרות הכפור. העולם סביבו התערבל לסרט נע של חושך ופנסי רחוב.

כפיר עצר. הוא עמד באמצע חורשת הירח.
הוא ידע שזה לא מקום להיות בו בשעה הזו ושרק חסר שיתקל באיזה נרקומן עם סכין, אבל לא היה לו אכפת. החושך גרם לחורשה להיראות כמו יער. כפיר עמד בין העצים, לחייו סמוקות ושיערו פרוע, והטיל צל שחור משחור על האדמה. הוא נשא עיניו אל השמיים האפורים. אור הירח עדיין לא נראה, וגם שום דבר אחר, מלבד עננים אטומים כאבן.
ואז כפיר עצם את עיניו ושאג מבלי להשמיע צליל. רק שפתיו נפערות לרווחה וקולו לא נשמע. נדמה היה שעמד כך לנצח.
כשפקח את עיניו העולם לא השתנה. השמיים, העצים, הצל - כולם עדיין באותו החושך הקר. כפיר חש בתשישות עצומה מכבידה עליו. הוא גרר את רגליו מהחורשה והתחיל ללכת.
כשהגיע לבסוף לדירה הריקה התמוטט כפיר אל מיטתו מבלי אפילו להסיר את מעילו. הוא בכה ובכה עד שנגמרו לו הדמעות. כשלחייו של כפיר יבשו ועיניו סוף סוף נעצמו, החלו הפתיתים הלבנים לנשור מהשמיים.

כשכפיר התעורר כבר היה כמעט חצות היום. כל שריריו היו תפוסים.
הוא מיהר לקום ולהשתחרר מהבגדים הכבדים שלבש כל הלילה. הוא עיסה את צווארו וסידר את המיטה המבולגנת. הוא רצה להתקלח אבל ידע שאין סיכוי שיהיו מים חמים. הוא התיישב על המיטה וניסה לארגן את מוחו. בדירה שרר שקט משונה, וכפיר קלט שהוא לא שומע גשם וברד. יודע מה זה אומר ובכל זאת לא מאמין, הוא קם, ניגש לחלון ופתח את התריסים.
כפיר הביט בשלג. הרחוב הניבט אליו מהחלון - מכוניות, עצים, מדרכה, כביש - היה כולו לבן, והשלג עוד המשיך לרדת מהשמיים ולנחות על הארץ ברכות, מכסה אותה עוד ועוד בשמיכה הצחורה. מהופנט מהיופי הלבן, לבש כפיר שוב את מעילו ויצא החוצה. הרחוב הקטן היה ריק - הילדים הלכו בוודאי לשחק עם חבריהם במקום אחר.
ואז כפיר הבחין שהפתיתים הנופלים מהשמיים הן בעצם מילים. הוא הסתכל למטה וראה שהארץ מכוסה בהמוני מילים. הוא התכופף וגרף כדור בידיו. הוא הרגיש את הקור באצבעותיו והסתכל בפליאה על המילה שאחז. הוא עמד לכמה דקות והרגיש את המילים הקרירות נושרות על כתפיו.
לבסוף נכנס חזרה בדלת הבניין. מיד כשדרך במפתן הדלת, נמסה המילה שבידו וזלגה לארץ.
כפיר הסתובב שוב החוצה וניסה לאסוף בידו כמה מילים אחרות. גם הפעם, כשניסה כפיר להיכנס הביתה זלגו המילים מבין אצבעותיו והוא נשאר מחזיק באוויר ריק. שוב יצא כפיר אל הרחוב, ואז הסתכל וראה שהמילים על הארץ הן בעצם שיר. הוא עמד וקרא את השיר שכותב השלג.
כעבור כמה שעות נסעו העננים, ואור השמש זרח בשלווה על כפיר ועל שירו.




© כל הזכויות ליצירה שמורות לאיש שלג
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ח סיון ה´תשע"ב  
היצירה כתובה טוב אבל חסר לי משהו ברמת העלילה . סיפרת על כפיר ואור אבל לא ה רחבת מאיפה מה יצא מזה שכפיר מיואש במצב רוח פיוטי משהו פגש את אור שכשמה מאירה את חייו באופטימיות שלה שמנצחת קטני אמונה כמוהו. אבלל תוסיף גם יותר התרחשויות לא להשאיר ברמת השלג ואור.
אחרי כל זה יש לך כשירון טוב ונהניתי מהדימויים . יפה לקשור האופטימיות בשלג.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד