ולפתע, הכל עלה בו. החדר הנעול, העכבר המזיע, המסך הבוהק, הלחיצות המהירות, הריצה המטורפת בין החלונות. תמונות תמונות תמונות תמונותתמונותמונותמונו תמיד, הבחילה הזאת שעולה בו תמיד אחרי כמה שעות בתוך הבוץ. להקיא את עצמי, להקיא את עצמי. להקיא. הביט בשמיכה, ולרגע רצה לחזור לשקוע שוב בתוך כל החושך הזה. להתכרבל פה, לשכוח הכל. את כל הפעמים ששכב כאן, עם אותה שמיכה, כשנצני אורות החלו לעלות בחלון, מופתעים לגלות אותו ער. את כל הפעמים ששכב כאן, שואג על עצמו בלא קול. אש עוד בוערת בו בפנים, מעכלת בתאווה את מה שנשאר. חייב להיות לזה פתרון. מישהו כבר עבר את זה לפני.

ירד מהמיטה והופתע מהקרירות של הרצפה. נתן לקרני האור לחדור את קווי ההגנה של התריס, מכריע באחת מערכה ניטשת של שעות ארוכות. ידו נשלחה מתוך הרגל אל המחשב, הדליקה בו אורות מהבהבים של התחלה. מים קרים על הפנים, השלה את עצמו שיוכל לשטוף את רישומי הלילה. התיישב, אצבע הקליקה, עולם שלם שוב נפתח. 'נפילות' כתב בחיפוש. נפילות. כמה שנא את השם הזה, כמה תיעב את היעוץ המתנשא הזה. תקשיבו, אתם צריכים לשמוח, ה' אוהב אתכם. גם בתוך הנפילות שלכם, גם במצב בנמוך שאתם נמצאים בו. הם לא מבינים, פשוט לא מבינים. "אני כבר לא יודעת מה לעשות! מצאתי את הסיסמא של האינטרנט שלנו... בכל הזדמנות אני נכנסת לאתרים נוראיים!! תעזרו לי!". "חמש שנים אני בתוך הטינופת. ניסיתי את כל העצות, קראתי את כל הספרים. אני לא יודע כמה תקווה עוד נשארה לי". "חשבתי שהתחתנתי עם בעל נפלא ואוהב... אתמול גיליתי בהיסטוריה של המחשב אתרי זימה! מאז אני כל הזמן בוכה ובורחת ממנו... יכול להיות שכל הגברים כמוהו?". "נפלתי אלפי פעמים". "פרצתי את אינטרנט רימון". "הרסתי לעצמי את החיים". "אני מגעיל". "שרוף". "שבור". "אבא". "די".

די. זה כולנו. כולנו טמאים, כולנו גופניים. כולנו שקועים בתוך כל הבוץ הזה. זה פשוט אנחנו, אי אפשר להלחם בזה. אי אפשר. זה כל כך חזק בתוכנו, זה חלק ממנו. זה פשוט אנחנו. זה פשוט אני. זה אני. ידו נשמטה באפיסת כוחות מהשולחן. הראש נשען על הכסא, העיניים בהו בקיר בחוסר עניין. זה אף פעם לא היה ככה. מתי בפעם האחרונה היינו כאלה, מתי חיינו בעולם כל כך נמוך. מתי זה היה חלק בלתי נפרד ממנו, כל הטומאה הזאת. הטומאה הזאת, מלמל בשקט. הבחילה שוב החלה לעלות בו. טומאה, לפתע זה עמד לו על קצה הלשון. מ"ם טי"ת שערי טומאה, לחש. זה היה כבר. זה היה. כולנו שקענו שם. כולנו חיינו בתרבות הזאת, כל החומר הזה סבב אותנו שנים. גם שם זה היה חלק ממנו, אי אפשר היה להשתחרר מזה. התעורר ממחשבותיו, התמתח ונעמד באחת. יצאנו מזה, זה נגמר בשלב כלשהו. עלינו לארץ, בנינו בית מקדש. זה לא חייב להיות ככה. יש דרך לצאת. פס של אור שחדר מהמסדרון חייך אליו מהרצפה, ציפור נעמדה מעבר לתריס והחלה לצייץ במרץ. אנחנו מסוגלים. אני מסוגל.

התלבש במהירות, הכניס ערימת בגדים לתיק הגדול שלו, סתם אותו בתפילין ויצא מהחדר. עיניו מצמצו בהפתעה. לא זכר עד כמה אור יכול להכאיב. פתק קטן וסגול נח בסבלנות על שולחן האוכל, מחכה לרגע בו יוכל לבצע סוף סוף את מטרתו. הכתב המחובר והמהיר של אימו בלט מרחוק. אמא תמיד תשקיע, בטח הכינה ארוחה שלמה. "שמואל התקשר ורצה לדעת מה שלומך. יש קציצות מאתמול במדף השני, מצטערת שלא הספקתי להכין משהו חדש. אנחנו חוזרים בערב. נשיקות". לב קטן ומהוסס צויר למטה, כולו ניגוד לכתב ההחלטי שמילא את הדף. אולי כבר הדף הרביעי שמונח כאן ככה, בלי שיראה. מה השעה בכלל? הביט בשעון הגדול של המטבח וניסה להפנים את שעת הצהרים המאוחרת שחי בה. פתאום הבין שחי בלי זמן. בלי שמואל. בלי קציצות. בלי נשיקות. בלי לב. כמה זמן ישן במיטה הארורה הזאת. כמה זמן לא יצא מהבית. שקע ושקע ושקע בחור השחור הזה ששאב אותו. התערבל בתוך עצמו, גלש לתוך ספירלה אין סופית. עמוק יותר. עמוק יותר. ולא היה שום קצה חוט שימשוך אותו, שייתן לו נקודת אחיזה.

אבל היום יחזור לשמואל. אל ההתנצחויות הנצחיות שלהם. אל דפי הגמרא שלו, שכבר מעלים אבק על השולחן. היום יצא ממצרים, יתחיל דרך חדשה במדבר הגדול הזה. ילך אחרי עמוד אש, ינצח עמלק, יקרע את הים.

אם עם שלם עשה את זה, גם אני יכול.

והדרך עברה דרכו. אנשים, בניינים, חנויות, צעקות, בחורות. דברים שהסבו את ליבו בעבר נעלמו בזרם השוטף של הדרך. פרצופים מוכרים אמרו לו שלום ונשארו מאחור ללא מענה, קבצנים בבגדים בלויים שקשקו בקופותיהם ונעלמו, חיילים עמוסי תיקים עברו סביבו בזרם. גלגלי האוטובוס שרקו להם תחתיו, עמודי חשמל זרמו מבעד לחלון. הכל חלף, הכל התגמד תחת דבקותו הפתאומית.

ולבסוף הגיע. לבסוף התיישב במקומו בבית המדרש, פתח את הספר, נשף באבק והחל ללמוד. שמואל בהתחלה שאל שאלות, אבל מהר מאד נסחף בהתלהבות המדבקת שלו. המִדבר הזה מְדבר אלי, יש לי פה שביל מסומן. האותיות האלה, יש בהן משהו. אפשר לעוף דרכן. אפשר לטפס איתן מתוך הספירלה. סיבוב אחרי סיבוב אחרי סיבוב אחרי סיבוב. אולי הן קצה חוט. אולי הן החוט בעצמו.
 

הדפים עברו, הימים נקפו. חתר בים הגועש הזה, חטף מכל הבא ליד. שבר את כל החומות שנבנו בו, את כל האטימות שהתעבתה לו בפנים. התנצח כמו שלא התנצח מעולם, דילג מראשון לראשון, משיעור לשיעור. אותיות אותיות אותיותאותיותיותיו תלמים נחרצו בו, שורות מילים סרקו את הבשר התאב שלו. כל תו שהוציא מפיו, כל משפט שנוסח על ידו, הכל חדר בו. שפתיו פעלו ללא הרף. התווכח והוכיח, דיבר והקשה, אכל ושתה. מה יש בפה שלי, שהכל עובר דרכו. מה יש בו שמקשר אותי עם כל החוץ, שמאפשר לי להוציא את הפנים. ולרגע דמיין את עצמו עובר דרך שער ענק, בין שיניים אימתניות שחוצות אותו. גולש על הלשון האדומה והארוכה שמתגלה לפניו, נופל דרך צינור בלתי ידוע ונוחת ברכות על הנפש. מתפלש בה, מתיז על עצמו באושר מגווניה. אני קובע מה יתפלש בה. אני מחליט מתי יפתח השער ומתי יאטם. זה פשוט האני הזה, שנמצא שם בפנים, בשורש הכי עמוק של הנפש. והפה הזה, הוא העץ שצומח ממנו, הוא זה מגדל את הפירות שלו.

שורש הנפש האפל שלו. התעורר שוב בחדר האפל שלו, ונזכר בלילה האפל שלו, שריסק באדישות את הבניין החדש שהחל להבנות. הלבנים קרסו באחת, הפיגומים התעקמו ללא קושי. הדיבורים נשכחו בן רגע. התגלגל את כל המדרגות שחשב שעלה, החליק את כל הסיבובים בספירלה שהרגיש שטיפס. ונכנס בחזרה אלא השמיכה שלו. שקע בחזרה אל החור השחור המוכר שלו. כל כך שלו.

העם הזה. כן, העם הזה שיצא ממצרים. פשוט אין סיכוי שהוא יצא ככה מתוך כל החומר שלו. רק אם זה ממש הוא, רק אם הוא לא חומרי בעצמו היה יכול לצאת מזה. אבל הטומאה היתה הוא, הוא היה הטומאה. אני הטומאה. אני כולי טומאה. אין איך להוציא את זה, זה פשוט אני. היציאה הזאת לא יכולה להיות טבעית, אי אפשר פשוט לפתוח את הדלת ולצאת. הדלת אטומה לגמרי. הטומאה לגמרי. אין בה שום סדק להכניס בו מחט, לפתוח פתח של אולם.

צריך משהו מעבר. צריך איזו יד חזקה. חזקה. חזקה. חזקה. לשבור את הטומאה, לשבור את עצמי. הוא הוציא אותם ממצרים, הוא עשה להם נס. הוא ניתץ את כל הטבע החומרי שהטביע בעם הזה. אני צריך לנתץ אותו גם בי. לנתץ אותי. לשבור את הכל, לגלות את הכל. את הטבע האמיתי הזה, הטבע שמסתתר לו עמוק בפנים.

התפילין העזובות הציצו אליו בתמימות מהשולחן. שקית קטיפה עם אותיות רקומות, מתחננת אליו שיפנה אליה את תשומת ליבו. הדליק את האור, התארגן לקראת תפילתו. פתח את הרוכסן, הוציא את של יד. חשף זרוע, החליק לולאה ובירך. סיבוב, ועוד סיבוב. הידק בחוזקה את הקודש הזה על החומר שלו. שיכנס אליו פנימה, אל תוך העור שלו, אל תוך הגוף שלו. שיהיה הוא. שהיד החזקה שלו, המעשה שלו, שכבר יהיה קדוש באמת. שכבר יפעל טהור באמת. והוציא את של ראש, את של רוח, ובירך, והידק.

הידיים שלי, אלה שפעלו לטומאה, מוקפות ברצועות של קודש. והראש הזה, שחשב ותכנן ודמיין והגה, מוקף ברצועות של קודש. נשא עיניו, דמעות עלו.

ונזכר.

נזכר בכל התפילות האלה שלו. שבכה. שעצם עיניו בחזקה. שייחל לנקודת אחיזה. שכל נימי נפשו הזדעזעו להם בפנים, נמתחו כמיתר לפני קריעה. בהליכות אל היער, אל המדבר, אל החדר הריק. אליו. שיאסוף כבר את שבריו, שיאחה את כל הקרעים. שישרוף את כל הרוע הפנימי שבתוכו. שיהפוך אותו לזכויות. נזכר בחוסר אונים, באפאתיות. בייאוש. בייאוש שעדיין אוכל בו. והייאוש הזה בא אחרי כל הבכי והצער, הוא בא מתוך הציפייה הגדולה כל כך מעצמו. מהטוב שיש בו. כי אין ייאוש אם אין בקשה. ואין חוסר אונים אם אין מטרה. ואין ספק שהוא נמצא בו, הטוב הזה. עמוק עמוק בפנים, בנקודה הכי ראשונית של הייאוש. לא סתם רצועות של קודש מקיפות אותי, הן מראות את כל הפנים הזה שזורם בי. שרק מחכה כבר לצאת ולפעול. לצאת ולפעול.

והוא יודע. הטבע הגס הזה שכל כך טבוע בו, יפרוץ לפעמים. הוא חייב, הוא חלק ממנו. אבל בפנים הוא כולו טהור. כל כולו רצון טוב. כי הספירלה הזאת, שטבע בה נמוך כל כך, יש בה נקודות אור. ומהן הוא ישאב את הכח לצלוח מחדש כל נפילה. הוא יזכור את הרצון שלו. את הדרישה לאמת, את הכמיהה לקרבה. זה נמצא בו. זה ממש הוא. שום רוע לא יסתיר את זה ממנו.

ומבעד לדמעות, על הסידור הקטן,

בהקו לפניו בחדווה,

תמונות של אותיות.

***

וְהָיָה לְךָ

לְאוֹת עַל יָדֶךָ,

וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ,

לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ.

כִּי בְּיַד חֲזָקָה

הוֹצִיאֲךָ ה' מִמִּצְרַיִם.

(שמות יג, ט)