בנושא
בכרם
חדשות
 
חדקרן / אריאן סולאל
בביכורים מאז י"ד אייר ה´תשע"ב

יש לי חדקרן סודי
בן אלף שנים
אני מאכילה אותו גרגירים מכושפים
מתוך כף ידי.
כשהוא נתקף געגועים כחולים
הוא מתכרבל בזרועותי,
דמעותיו הצחורות צורבות בגרוני.
בבוא שעת הנדודים
אנחנו חולמים סוסים מכונפים,
שוכחים להרף עין את השלשלת.


פנטזיה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאריאן סולאל
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ט"ו אייר ה´תשע"ב  
שמציירים את התמונה בשיר.
געגועים כחולים, דמעות צחורות.

והסוף מעולה.
ט"ו אייר ה´תשע"ב  
לדעתי הנושא בנאלי ולכן מוטב לצמצם את השיר לכדי הברקה, או לחילופין לתת קצת יותר משמעות ספציפית לחלקים המשמשים בו, לדוגמא - געגועים למה?, גרגירים מכושפים על שום מה ובאיזה אופן?, מה לחד קרן ולנדודים? וכו'.

איציק.
ט"ו אייר ה´תשע"ב  
נהדר. איזה יופי. גם אני אהבתי את הצבעים, ובמיוחד את האווירה הפנטסטית.
איציק, הנושא אכן לעוס. אבל לענ"ד צמצום וספציפיזם יזיקו לשיר. הרי הוא מרחף בעולמות אחרים, דמיוניים וכשופים, שמציאות ארצית זרה להם.
אני דווקא אוהב את ה"פתיחות" בשיר.
אני חושב שהגעגועים הם לנדודים. ואפילו זה ספציפי מדי, כי נדודים יכולים להיות אמצעי להגיע לכל דבר אחר, כלומר בעצם לא מגלים לנו באמת מה מושא הגעגועים. זו מן דרגה אחרת של געגועים, געגועים לדבר שאין לו שם ואין לו דמות, הם יכולים להתלבש על כל דבר ולפשוט כל צורה. זה השורש של הגעגועים, הם עצמם. קצת כמו נדודים לשם נדודים, הליכה למען הדרך. כמו בשיר ההוא של חובב (וגם התגובות שלו)-

http://www.kipa.co.il/bikorim/show_art.asp?id=34111


גם ההתחלה לא סתומה בעיניי. זו האנשה לחיית הגעגוע. כמו חבר דמיוני שמאפשר לעכל את המציאות. והיא מאכילה אותו בקסם, בדברים עליונים, כדי לשכוח את המציאות הכובלת בשלשלאות.
ט"ו אייר ה´תשע"ב  
תודה, ילד. לא יכולתי להסביר את עצמי טוב יותר. כשכתבתי את השיר חשבתי על דבריו של ברנרד שו: "אבוי לו לאדם שכל חלומותיו מתגשמים." כיצד היו חיינו נראים ללא הגעגוע לבלתי ידוע, לנעלם ?
ט"ו אייר ה´תשע"ב  
"דמעותיו הצחורות צורבות בגרוני" זה מתאים כי בדמעות יש מלח, שהוא מעין אבקה צורבת . "כשהוא נתקף געגועים כחולים הוא מתכרבל בזרועותיי", מזכיר מאוד:מצב תמים וטוב ואווירה רגוע. גם מרגיש לי כול המשפט הזה, כאילו את והדבר הזה ביחד משלימים עם משהו שלא ישוב, אבל זו היא רק הרגשתי . בכלל השיר שלך יפה, ומזכיר דמיון הנוסע ברכבת של הפתעות .כול טוב ותודה שנתת לטעום , מעולם מיוחד שהשיר משדר ממנו .
ט"ו אייר ה´תשע"ב  
"דמעותיו הצחורות צורבות בגרוני" זה מתאים כי בדמעות יש מלח, שהוא מעין אבקה צורבת . "כשהוא נתקף געגועים כחולים הוא מתכרבל בזרועותיי", מזכיר מאוד:מצב תמים וטוב ואווירה רגוע. גם מרגיש לי כול המשפט הזה, כאילו את והדבר הזה ביחד משלימים עם משהו שלא ישוב, אבל זו היא רק הרגשתי . בכלל השיר שלך יפה, ומזכיר דמיון הנוסע ברכבת של הפתעות .כול טוב ותודה שנתת לטעום , מעולם מיוחד שהשיר משדר ממנו .
ט"ו אייר ה´תשע"ב  
האופן שבו אתה קורא את השיר מקסים ויפה כמעט כמוהו

יחד עם זאת אני חושב שהעברת השיר דרך מסננת הבנליות תועיל לו. כלומר הפשטתו מהמרכיבים שיוצרים תחושה של דבר מה לעוס, כלשונך והותרה של כל מה שמבריק, מקורי ומחדש.

למשל שלוש השורות האחרונות חייבות להישאר על כנן כפי שהן בלי אף שינוי כי הן מבריקות כיקר שביהלומים.
אבל השורה על הדמעות הצורבות פוגמת בקסם ומושכת את השיר ארצה. וכך הלאה.

אבל אלו הם שיקולי עריכה וכל עורך יש לו אני מאמין פואטי אחר. וסוף דבר, הכל נשמע ואריאן את שתבונתה תורה לה- תעשה

איציק
ט"ז אייר ה´תשע"ב  
"הדמעות הצורבות" ודווקא בגלל שהיא מורידה את השיר הקסום לרגע צורב לקרקע. קצת מכין לשלשלת בסוף.
חוץ מזה שבנאליות לא מאיימת עלי [רק קצת..], אני חושבת שהפחד ממנה סוגר הרבה דלתות. ודמעות צחורות שצורבות בגרון זה יפה וכואב גם בפעם ה134.
אבל זו דעתי.
אני אגש לקרוא "גאווה ודעה קדומה". שוב :)

אריאן, ציירת לי תמונה יפה בראש ועל כן תודתי נתונה לך.
ט"ז אייר ה´תשע"ב  
אבל לא צריך להכין לקראת השלשלת, לא סתם היא מופיעה בסוף, מעברו השני של הרף העין. דווקא המפגש המפתיע איתה יוצר אפקט עוצמתי יותר.
ובאשר לבנאליות מול חדשנות - יצירה אמנותית תמיד תכיל איזון ביניהן. שזה בערך מה שאמרת את:" מאיימת עלי [רק קצת..]" - אני באופן אישי מעדיף כמה שפחות בנאליה ואין זה אומר שהבנאלי אינו יפה או לא אסתטי או שאין בו כשלעצמו כדי לרגש, אלא שהבנאלי פשוט אינו מחדש... ( כמובן שההבחנה מהו בנאלי מתקיימת בעיני המתבונן וכל קורא מביא את הותק והניסיון שלו אל הקריאה כמו גם את טעמו האישי ומהבחינה הזאת הכל לגיטימי והכל מותר)
ט"ז אייר ה´תשע"ב  
אנחנו די מסכימים, רק רציתי להדגיש זאת, כי נדמה לי שלפעמים הפחד מהבנאליות גרוע מהבנאליות עצמה.
בנאליה אכן לא מחדשת, אבל היא נחוצה ויש בה הרבה אמת ויופי שורשי, היא יכולה להיות הדרך לחידוש, אבל אני לגמרי מפליגה לי למחוזות אחרים ולא רלוונטיים.

וגם עניין הטעם האישי, כן :)
ט"ז אייר ה´תשע"ב  
ואין לי מספיק זמן לכתוב את מה שאני רוצה.
אז בינתיים רק תודה, מקווה לשוב.


בבוא שעת הנדודים
אנחנו חולמים סוסים מכונפים,
שוכחים להרף עין את השלשלת.
י"ז אייר ה´תשע"ב  
בפנטזיה הזו. במרחק. את יודעת, כולנו נחבטים בייסורי הנפש שלנו וצועקים אותם החוצה חשוף; דווקא המבט מהצד נותן לזה עוצמה. דווקא הכמעט-שיר-לפני-השינה, על חדי קרן וגרגרים מכושפים.
י"ז אייר ה´תשע"ב  
היה צריך את השיר (המקסים) הזה:
"לפעמים הפחד מהבנאליות גרוע מהבנאליות עצמה. "
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד