בנושא
בכרם
חדשות
 
משחק ריגול קטן - פרק 16 / דוצקי
בביכורים מאז ה´ אייר ה´תשע"ב

בס"ד


מזל, אני מביאה מזל?

אז בסך הכול עשיתי כמה תרגילי הנשמה, בטח סופי או רנדי יודעים לעשות את זה...

ישבנו לי החוף מתחת לגשר הרכבת.

מעולם לא הרגשתי כל כך קר, בטח בגלל שהייתי רטובה לגמרי... חיבקתי את עצמי ורעדתי. 

רנדי ניסה להדליק אש במדורה קטנה שהוא ואני אלתרנו יחד. הוא טען שהוא למד בקורס מחנאות כיצד מכינים מדורה מספיק טובה שתגרום לנו להרגיש כאילו היום הוא יום קייצי חם.

אבל, מצד שני, הוא לא אמר אם הוא עבר את הקורס בהצלחה או לא...

דייבי שכב על החול, נושם נשימות רגועות ומנסה לאגור כוח, ומעליו רכנה סופי ודיברה איתו. כנראה שיחה אישית כלשהי.

"הצלחתי!" קרא רנדי בשמחה!

ובאמת, אש קטנה התקלתה במדורה המאולתרת.

רנדי עזר לדייבי להתקרב למדורה, וסופי החליטה הפעם לשבת דווקא לידי.

"תודה על העזרה, אנסטסיה, בשם כולנו. בלעדייך, דייבי כבר לא היה בין החיים" אמרה סופי.

"היי, בשביל מה יש ידידים?" עניתי.

"מה פתאום ידידים, אנסטסיה?!" אמרה סופי, "את חברת אמת רשמית, ואפילו יותר מזה!".

"תודה, סופי!" לפחות הלב שלי התחמם קצת.

"אל תדאגי," אמרה סופי, "נמצא את אחיך, ונראה לטרוריסטים היפניים האלה עם מי יש להם עסק!".

"אמ... סופי," אמרתי, "ג'ו הוא לא אחי, הוא פשוט האיש היחידי שאני סומכת עליו בעיניים עצומות, ולכן אנחנו אומרים לכולם שאנו אחים".

סופי לחצה לי את היד ואמרה: "עכשיו יש לך עוד שלושה אנשים עליהם את יכולה לסמוך".

חייכתי. לא ידעתי מה להגיד.

שוב יש לי משפחה גדולה.

                                            *

"אני שונאת, שונאת, שונאת, שונאת סוסים! לא הבנת את זה עד עכשיו, מוניק?".

"אני, דמיטרי ממש ביקש שתבואי איתו לטיול ברכיבה" אמרה מוניק, "גם את יודעת שההורים שלך ממש אהבו אותו וחשבו לנסות לשדך לך אותו כשתתבגרי, זה היה משמח אותם מאוד".

היא פגעה בול! זאת הייתה הנקודה החלשה אצלי.

הבטתי בתצלום של המשפחה - אבא, אמא, אחי הקטן - ניק ואני.

"דמיטרי נחמד, כן, אבל לא עד כדי כך," אמרתי ועליתי לחדרי, "תגידי לו שימצא מישהי אחרת. ההורים שלי לא היו רוצים שאסבול".

מוניק הלכה לה בכעס, ואני נשכבתי על המיטה, מביטה בתמונה הקטנה בחדר שלי על שידה, ובוכה.

                                             *

דלתות האמבולנס נפתחו והפצועים והמתים נכנסו פנימה.

השתחררתי בכוח מהזרוע של מוניק שבאה לשם במהירות הבזק ורצתי לפתח האמבולנס. 

זיהיתי את ניק. את אמא בקושי הצלחתי לזהות מרוב כוויות. אבל את אבי לא מצאתי.

ניגשתי אל אחד האנשים שנשאו את המיטות לאמבולנס וצעקתי: "איפה אבא שלי? הוא לא כאן!".

האיש רכן וליטף את השער שלי "מצטער ילדה, לא מצאנו את הגופה. כנראה נקברה מתחת להריסות הבניין".

מוניק תפסה אותי ואמרה: "תודה רבה אדוני! תודיע אם תמצאו אותו, בסדר?".

מוניק רשמה לו את מספר הסלולרי שלה, ושנינו נסענו משם.

יותר נכון - מוניק נסעה משם, הלב שלי נשאר בהריסות.

                                         *

"אז מה התוכנית, מנהיג אמיץ?" שאל רנדי.

זה היה כבר צהריים ודיי התייבשנו,  

"בואו נתפצל," אמר דייבי, "אנסטסיה - לכי לברר איפה סאקורגי שוכן כרגע. רנדי - לך תשיג לנו בגדים ואוכל, ו...".

"ואני נשארת כאן איתך" אמרה סופי בהחלטיות.

"אין לי כוח להתווכח," אמר דייבי, "כולם מבינים מה צריך לעשות?".

"אני לא חושב שאנחנו צריכים להתפצל, חבר, תביטו לשם!". הצביע רנדי לעבר הים.

ספינה עגנה על החוף, לא רחוק מאיתנו. אנשים לבושים בבגדים מהודרים עלו עליה ונכנסו פנימה.

יש מסיבה! זאת אומרת שיש אוכל. 

על הספינה היה כתוב: "סאקורגי - סחר יהלומים".

"וואו, יהלומים! המזל איש הזה ממש בגג!" העירה סופי.

"כן, והוא מעסיק עם הכסף הזה מתנקשים וטרוריסטים" אמר דייבי.

"אז..." שאלתי.

"אז יש לי רעיון או שניים בכיס" אמר דייבי.

הרגשתי שמישהו מסתכל עלינו והבטתי סביב - לא היה אדם נוסף.

ואז הבטתי לגשר וראיתי שתי דמויות משקיפות עלינו ונעלמות ברגע שהבינו שהבחנתי בהן.

"אמ..., אנחנו לא לבד" הודעתי.

                                         המשך יבוא...                                                   


                                











מתח סיפור בהמשכים

© כל הזכויות ליצירה שמורות לדוצקי
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד