בנושא
בכרם
חדשות
 
אחרי המבול / נדודים בחול
בביכורים מאז ל´ ניסן ה´תשע"ב

 

אני מן האנשים שנשארו לחיות אחרי המבול. זר לא יבין זאת.

בלילה העירה אותי נחרתו של איצקו. שלחתי יד וניערתי את מיטתו, עפעפיי דבוקים משינה. קראתי בקול "איצקו, איצקו" אך הוא לא ענה. דשדשתי בכפות רגליים יחפות והעליתי אור, איצקו לא היה בחדר, בוודאי הוא מתחבא. כשהיינו צעירים אהב להתחבא לי וכשהייתי מוצאת אותו היה נושק לקצה אפי וצוחק. "אני כבר זקנה איצקו, זה לא גיל למשחקים" מלמלתי וגררתי רגליים כבדות למטבח. ממלאה קומקום ומכינה שתי כוסות תה. תכף איצקו יתייאש ויבוא לשבת איתי ולשתות תה. רק כשסיימתי את התה הרותח הלם בי הזיכרון.

איצקו לא שרד את המבול.

שפכתי את התה של איצקו לכיור. המים החומים נקוו אל חורי הניקוז ואני שתקתי. אני זקנה ודעתי מִיטַפֶּשֶת עלי מיום ליום. מה היה אומר יחיאל.

יחיאל ואני נישאנו אחרי המלחמה. שני שברי כלי שלא עלה בידם לבנות כלי אחד שלם. כל כך היינו חסרים.

בלילות אחרי החתונה הייתי הוזה, אוחזת בחולצתו של יחיאל וצועקת "איצקו, איצקו" ויחיאל לא מחה. בבקרים הייתי מתעוררת ליד יחיאל ומבינה ששוב הזיתי ומתביישת. אבל יחיאל שתק.

פעם היה לי ילד. בנימין. בּינוּש קראנו לו, איצקו ואני. אהבתי אותו פעמיים, על שהיה ילדי ועל שהיה בנו של איצקו. בעצם אהבתיו שלוש. כולם התאהבו בו, ילד יפה עיניים עם אף כפתורי.

אני זוכרת את ליבי הגאה כשאמר את מילתו הראשונה "מאמא". לא הרבה מילים הוא אמר. לא הספיק. אחרי שלמד שמונה מילים נלקח באקציה. תינוק יפה עיניים שלי.

לפעמים אני מונה את מילותיו, כמו חרוזים קטנים על חוט: מאמא, טעטא, לחם, מים ועוד. די , לא וקר. בינוש לא ידע לומר בובה. בגטו לא היו בובות.

המילה מאמא צרובה ככוויה בצד הפנימי של שפתי ואינה מניחה לי לחייך את החיוכים הגדולים שהייתי מחייכת לפני המבול. אולי אם המילה מאמא הייתה מלטפת אותי מבחוץ, רוח קרה על פני הצרובות הייתי מרפה, אבל לא הייתי שוב מאמא. איני יודעת אם בי האשם או ביחיאל, מעולם לא בדקנו.

איש טוב היה יחיאל, אבל הוא לא הכיר את בינוש. בלילות היה שותק את כאבו תחת הכרית ואני הייתי צועקת עד שהיה אוחז בידי. הבקרים היו מסתמנים בפסים דקיקים על הקיר ואני הייתי מודה לאלוקים על שזימן לי את יחיאל.

עכשיו אין איש שיאחז בידי.

יחיאל איננו כבר עשר שנים. לפעמים אני הולכת לשבת ליד קברו ומספרת לו דברים שלא סיפרתי לו בחייו: על בינוש, על האקציה הגדולה, על פסיה בת דודתי שהוכתה עד מוות ועל הרכבות.

על איצקו אינני מספרת.

בבקרים אני מדדה למכולת וקונה חצי כיכר לחם וזיתים. אנשים קונים כל מיני שקיות מוזרות שמרשרשות, קופסאות, צנצנות. איצקו בטח היה צוחק ואומר לי: "הביטי שורה, אמריקה באה לכאן לבקר. אולי נקנה גם אנחנו קופסת אמריקה?". הוא היה מתבדח הרבה איצקו. היחיד שהצליח להצחיק אותי גם אחרי שנלקח בינוש.

יחיאל לא היה אומר דבר. אבל לבטח היה קונה לי שוקולדה קטנה.

לפעמים אני קונה לעצמי שוקולדה ואומרת בלחש "תודה יחיאל" כשהקופאית לא מביטה.

מותר לי. אני זקנה.

פעם בשבוע אני הולכת לירקן וקונה עגבניות, תפוחי אדמה, בצל וכרוב. יחיאל היה אוהב כרוב ממולא. כבר עשר שנים שהוא איננו אבל אני עדיין מכינה. רגילה.

אני זוכרת איך בכיתי אחרי שלקחו את בינוש. יפחות גדולות וחנוקות לתוך חולצתו של איצקו. למחרת לא יכולתי לפתוח את העיניים, כל כך הן התנפחו. "יהיו לנו עוד ילדים, שורה. אני מבטיח" איצקו חיבק אותי חזק. תמיד היה מקיים הבטחות. את זאת לא הצליח. היה עדיף שהוא היה שורד ואני הייתי אובדת במבול. אולי היו לו עוד ילדים אם היה נשאר.

לי אין.

איצקו היה אוהב את יחיאל אם היה מכיר אותו. בטח היה אומר: "שורה, תאמיני לי, יש אנשים שהם ישרים כמו סרגל. אני מיד מזהה".

אני לא יודעת אם יחיאל היה אוהב את איצקו. הוא היה קונדס גדול ותמיד התחבא צחוק בעיניו השחורות.

אני מביטה בידיים המונחות על מפת התחרה. הן מכוסות כתמי גיל וקמטים.

"את זקנה" אני אומרת בקול. עוד מעט ישכב גופי לנוח ליד יחיאל.

אבל לבי ינום ליד איצקו. אלוקים יודע היכן מקום מנוחתו. גם לבי יֵדע בבוא העת.

בחוץ ישנם פרחים אדומים. הם פרחו אחרי המבול. אני אז הייתי קשורה לתיבה מבחוץ, ועד היום אני נושאת בפי עלה זית מר.

זר לא יבין זאת.




זיכרון שואה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לנדודים בחול
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ד´ אייר ה´תשע"ב  
איך שסיפור אחד יכול לגעת בכזו רגישות בנקודות כואבות כל כך.
ה´ אייר ה´תשע"ב  
זה יפה מאד, וכתוב היטב. בלשון הנוסטלגית משהו, והטקסית עד כאב - השמורה לימי הזיכרון.

נורא.
ז´ אייר ה´תשע"ב  
אני לא יודעת איך עשית את זה בכל כך קצר. הצלחת גם להכאיב וגם להעביר תחושה מדוייקת וגם לדייק את שני קשרי האהבה שהיו לה.

הכי: איך שהיא מכינה תה לשניים ופתאום נזכרת שמאז המבול היא אחד.

זה סיפור טוב מאד ורע מאד. (אני בטוחה שאת מבינה.)

ז´ אייר ה´תשע"ב  
וזה מה שניסיתי להעביר.
תודה ריחו"ש.
חן חן גם לכם שבו ואחלמה ושומרון שלי.
ז´ אייר ה´תשע"ב  
רגיש ומכאיב, מכאיב דווקא בעדינות, ברגישות הזו. חף מניסיון לזעזע בכוח, הרי אין צורך בכך.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד