ואבי לא כאן.
ביום השואה
השישים ושבעה.
כבר כמעט
ארבע שנים
הוא למעלה.
אולי מביט,
רואה
ילדיו, נכדיו
וגאה.
אולי כואב הוא איתי ושמח בשמחתי.
מתפלל ומניח יד מנחמת
בברכת כוהנים ממולמלת.
רוצה לגעת ולא יכול
בפיסת הדמעה
שירדה מלחיה.
לאסוף דמעותיה
לנחמה.
שקרובה הישועה.
והיא רק רוצה לגעת בו עוד, בידו
להרגיש את בית חזו יורד, עולה בנשימה.
לחיות את הקרבה של אב ובת.
ולדעת שהנה הגיע עולם של שבת,
מנוחה לנפשה
ונסו יגון ואנחה.