בנושא
בכרם
חדשות
 
משחק ריגול קטן - פרק 15 / דוצקי
בביכורים מאז י"ב ניסן ה´תשע"ב

בס"ד

שמי הוא רנדי בראון.

ולא - אני לא קרוב של צ'ארלי בראון, למרות שדייבי לועג לי שאני הגרסה המגודלת שלו.

דייבי.

רק לחשוב עליו עושה לי צמרמורת, הוא מת כי לא הקשבתי להיגיון שלי.

לא זכרתי שלסופי יש הידרופוביה, ולכן לא חישבתי את זה שיכול לקרות לה משהו, ודייבי, כמו מנהיג אמיץ ואח תאום אוהב - לא יחשוב פעמיים ויציל אותה, בלי לחשוב על עצמו.

הייתי הנהג של המכונית, הייתי יכול למנוע את כל זה בצורה כלשהי - אבל לא חשבתי בכלל.

כך החזרתי טובה לחבר הכי טוב שלי, שמהרגע הראשון שהכרנו נהיינו חברים בלב ובנפש?!

                                              *

גשם חזק ירד על הארץ, בזמן שכל התלמידים החדשים יצאו מכיתות הלימוד אל הקפיטריה.

התיישבתי ליד שולחן, שכמובן היה מאובק, והתחלתי לאכול סנדוויץ' בזמן שאני תוהה למה דווקא אני זוכה לשבת בשולחן הזה.

"שלום" שמעתי קול נשי מאחוריי.

הסתובבתי וראיתי מלאכית מתולתלת שהביטה בי בביישנות.

"אין לי איפה לשבת, אפשר?" היא שאלה.

"ב... ב... בטח! באיזה צד את בוחרת?" אמרתי.

היא גיחכה בביישנות והתיישבה בצד הימני. הכי טוב זה רושם ראשוני.

לא אכפת לי שהשולחן מאובק - הייתי בעננים!

"שמי ראבקה מנטיי," אמרה המלאכית בזמן שהיא מוציאה סנדוויץ' מהילקוט שלה, "איך קוראים לך?".

"רנדי, רנדי בראון" עניתי. 

"וואו! שם מקסים," אמרה ראבקה, "אתה חדש כאן?".

"כ...כ...כ...כ...כן" גמגמתי.

ראבקה צחקה.

"גם אני חדשה, באתי עם קבוצה של אנשים מבתים של עובדי תעשייה".

"אה, כן?" אמרתי.

זה הדבר היחידי שעלה לי לראש.

דיברנו וצחקנו יחד, וזאת הייתה אחת החוויות הכי מהנות בחיי!

סוף - סוף הכרתי מישהי שלא חושבת שאני מוזר.

"בזזז" הצלצול נשמע.

"ניפגש אחר כך כאן! טוב? להתראות!" אמרה ראבקה והלכה.

חיכיתי בקוצר רוח לרגע הזה.

נכנסתי לשיעור, אבל כלל לא הקשבתי, לא יכולתי.

בסוף השיעור, כשהגעתי כמעט לקצה המסדרון, יד מאחוריי תפסה בכתפי השמאלית והפילה אותי על הרצפה.

זה כאב. 

קמתי כדי לראות מי זה היה, ורגע אחר כך התחרטתי שבדקתי.

"שלום לך, בראון" אמר ריימי.

למה ריימי? מכל האנשים - למה דווקא ריימי?

ריימי לא הפחיד אותי כי הוא גדול או חזק, אלא מזה שהוא היה כמעין "המלך" של השכבה. ארבעה תלמידים היו מאחוריו, עומדים כמו חיילים מאחורי מפקד. 

רק הוא מוציא מילה - ואני נחשב כמו מת. 

"ראיתי אותך בקפיטריה לפני השיעור" אמר ריימי.

ניסיתי להיות נחמד "אז למה לא באת להגיד שלום?".

ריימי תפס בזרוע שלי ומחץ אותה, צעקתי בכאב.

"אתה דיברת עם החברה האישית שלי!" רתח ריימי.

השתחררתי ממנו. עכשיו הגיע תורי לכעוס "היא תחליט לבד מה היא רוצה".

"תתפסו אותו" ציווה ריימי.

לפני שהספקתי לזוז, תלמיד חזק חיבק אותי מאחורי הגב ולא נתן לי לברוח.

האגרוף לבטן הגיע 2 שניות אחר כך.

"נהנה?" שאל ריימי בחיוך.

"לא כל כך" עניתי.

"אני אשלח אותך לחדר מיון!" אמר ריימי ושלח אליי עיטה מכוונת לראש.

הבעיטה לא הגיעה ליעדה.

"עזבו אותו! אתם רוצים קרב הוגן? תתמודדו אחד מול אחד!" אמר תלמיד עם ילקוט על גבו שחסם את המכה.

"לך מכאן, פרנס! לא כדאי לך להיות חלק מהבעיה שלי" הזהיר ריימי. 

"לכם לא כדאי להיות חלק מהבעיה שלי" אמר אותו אחד שקראו לו פרנס בחיוך.

"חבר'ה, תוודאו ששני אלה לא יצטלמו בתמונת המחזור של השנה, קדימה!" אמר ריימי.

שני תלמידים הסתערו על פרנס, והוא השליך את הילקוט על פרצוף הראשון והתחמק מהמכה של השני.

"אנחנו לא חייבים לעבור את כל זה, אני לא אוהב להיות אלים" אמר פרנס.

ריימי הסתער בעצמו על פרנס, ופרנס היה מוקף.

משני הצדדים - חבריו של ריימי, מאחוריו - התלמיד שניסה להתאושש מהפגיעה של הילקוט ומקדימה - ריימי.

כל מכה שריימי נתן פרנס הדף, אבל אז התקרבו שני התלמידים מהצדדים ותקפו.

פרנס הכשיל את הימני אבל השמאלי פגע קצת ברגלו השמאלית.

ריימי קפץ לעברו בתנופה, אבל ברגע האחרון פרנס תפס ברגלו שבאוויר והשכיב אותו על הרצפה.

יש לציין שהפגיעה לא הייתה קשה.

פרנס גחן על ריימי ולא איפשר לו לקום, פרנס איים באגרוף על הפרצוף של ריימי.

"שחרר אותו ולא אפגע בך, ריימי" אמר פרנס.

"תעשו משהו! תעזרו לי!" ציווה ריימי.

שלושת חבריו של ריימי התקרבו, אבל עצרו כמה מטרים לפניו.

"עזבו אותם, עכשיו!" נשמע קול.

הבטתי במושיע שלנו - מר אדי אוליבר, המורה להיסטורה.

אדי פיזר את המהומה ואני הלכתי לפרנס.

"תודה פרנס" אמרתי.

"קרא לי דייבי, אחי," אמר פרנס בחיוך "דייבי פרנס".

                                  *

"הוא מת!" קראה סופי, "אני לא מאמינה שדייבי מת!".

לא ידעתי מה להגיד, פשוט בכיתי.

"אוי, תסתמו כבר שניכם! אני מנסה לעבוד!" אמרה אנסטסיה.

הבטתי באנסטסיה גוחנת מעל דייבי ומאזינה לפה שלו, פרצופה הביע דאגה".

אנסטסיה הטתה את ראשו של דייבי לאחור והפרישה את המים והקיא שהתנקזו לדייבי באף ובפה.

אנסטסיה השכיבה את דייבי על גבו, חסמה את אפו, הצמידה את פיה לפיו ונשפה אוויר, שלוש פעמים בקצב מהיר.

הבחנתי בתנועה.

"הוא נושם!" קראתי בשמחה.

אנסטסיה חזרה על הפעולה כמה פעמים, עד שדייבי הצליח לנשום לבדו - ופקח את עיניו!

"דייבי!" קראה סופי בשמחה ורצה אליו.

אנסטסיה עצרה אותה "אל תתקרבי אליו! הוא צריך להתאושש".

"מי דופק לי על הראש?" שאל דייבי.

"אחרי שתקום - אני הולכת להרוג אותך!", אמרה סופי.
          

                                   המשך יבוא... 

                                       



מתח סיפור בהמשכים

© כל הזכויות ליצירה שמורות לדוצקי
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד