|
|
 |
יושבת בתחנת ירידה, חושבת על שנה, מסתתרת בתוך מעיל סרוג בחוטים רבים של תקוות ארוגות, תופרת מציאויות. מדמיינת חופים אבודים בהם רגלי עוד לא דרכה,
בהם עוד לא נשמתי נשימה, ספגתי אהבה.
טבע מדבר, מטייל בתוכי כנמלים חרוצות, נוברות ונוברות. ואני? אדמה פורייה. חריצי בקיעת חומות בתוכה. הן הלכתי בשדה בתרועה, בשברים. אספתי צדפים חדשים.
©
כל הזכויות ליצירה שמורות למיידלה
|
|
רק חברים בכיפה יכולים לכתוב תגובה
|
|
| |
| |
י"ט אדר ה´תשע"ב  | | ובסוף הקטע, אני שובפעם מעלה מבט
לכיוון שם היצירה
כי מרוב שהדרכת אותי בשלך
כבר הגעתי, למחוזות אחרים |  | כ´ אדר ה´תשע"ב | | האם באמת היצירה סוגרת את הדמיון הטבעי של מי שקורא אותה?או שאכן היא מובילה כל אחד למחוזות שלו....? | | כ´ אדר ה´תשע"ב | | שם יצירתך "דמיון טבעי"
שזה כאילו קצת נוגד את הענין של "דמיון מודרך"
ואיכשהו
בכלזאת
הצלחת להדריך אותי,הקורא,
בצורה הכל כך טבעית,
בה עובד הדמיון שלך,
אז את חופשייה, טבעית
ואני, מודרך על ידך, למקומות רחוקים רחוקים.
ובסוימי לקרוא, כמקיץ, איני מבין, איך הגעתי לאותו מחוז אליו שלפת אותי מתוך דמיוני הטבעי
ותמנתיני שם, אצלך :) | | כ"א אדר ה´תשע"ב | | *טמנתיני | | |
rss
שלח לחבר
הדפס יצירה
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי