בנושא
בכרם
חדשות
 
לילדים טובים / בלייט
בביכורים מאז י"ז אדר ה´תשע"ב

 

לפעמים אנחנו רוצים שוקולד. קובייה אחת קטנה וחומה. מתוקה כל כך, עד שכל התסכולים והמתח, יתמוססו לכמה רגעים.

היא נמצאת בארון העליון, בצד ימין בדיוק. אנחנו מושיטים יד אחת, קרוב אל החבילה הקסומה. ואז.

כף יד אחרת, גדולה וחזקה בהרבה משלנו, גודעת את החלום.

"לא!" היא חורצת. "אין שוקולד עכשיו!"

"למה?" אנחנו לוחשים בעצב. ופתאום המתיקות רחוקה כל כך.

"כי אתם בדיאטה, כי אכלתם מספיק, כי זה טעים מדי, כי לא צריך ליהנות כל הזמן".

אנחנו מהנהנים בהכנעה, משפילים ראש, ולבסוף, בייאוש, בוחרים בקרקר אחד יבש ומלוח.

לא מרשים לנו. מה לעשות.


לפעמים הילד שלנו רוצה שוקולד. או סוכרייה, או משהו מתוק ואהוב אחר.

סתם, בלי סיבה. לא כי עצוב לו ולא כי הבטיחו.

 אלא כי מתחשק לו משהו טעים. נקודה.

אסור לו לקחת לבד כמובן. הוא אמור לבקש מההורים הבוגרים שלו להגשים לו את החלום.

ולנו.. קשה.

 לתת לו שוקולד? מה פתאום? על מה ולמה? אסור שיתרגל שמה שרוצים מקבלים, ועגום ונורא יהיה אם יהפוך למפונק.

וזה גם לא בריא בכלל, והורס את השיניים.

"אם תהיה ילד טוב, תקבל". אנחנו מבטיחים לבסוף. כי לילדים טובים מגיע להיות מאושרים.

ויש בכך צדק. חייבים להציב גבולות למען החינוך ופיתוח האישיות.

נכון. אכן ואמנם ובלי ספק.

אבל.. האם רק מכך נובע הסירוב שלנו? רק מטעמים טהורים של חינוך ומשמעת?

אומרים, כי בכל מבוגר יש ילד קטן.

ואולי לא ילד קטן יש בתוכנו, אלא פשוט, לא מספיק גמרנו לגדול.

ויש בתוכנו משהו קטן, קטנוני אפילו, ומעט שתלטן.

כזה שרוצה להורות ולקבוע, להכריע ולשפוט.

כזה שקשה לו, קשה מאד, להתיר לילד שלו סתם כך ממתק.

"אז מה אם הוא רוצה? אני כאן המבוגר, נכון? הוא חייב לדעת שאני זה שיחליט אם הוא יזכה בעוגייה או לא."

"הוא מוכרח ללמוד, שבחיים יש דברים שאי אפשר להשיג".

אמת. והוא גם ירכוש את השיעור הזה.  בכוחות עצמו. ישנן מספיק משאלות שאין לנו יכולת ומשאבים להגיש לידיהם. לא חסרות תשוקות שלא נוכל למלא עבורם לעולם.

 האם אנחנו חייבים להמציא בשבילם שיעורים מייגעים כדי לאמן אותם לחיים?

הם הילדים שלנו. אלו שאהובים וקרובים אלינו יותר מכל. ואנחנו רוצים להעניק להם את כל העולם. את הכול- כן. אבל ממתק- לא.

"אם תהיה ילד טוב, תקבל". אנחנו מצהירים. למען הגבולות והסדר.

ואולי נהיה אנחנו טובים?

נביט לעיניים המתחננות, שרוצות מאד מאד מאד עכשיו הרגע- משהו טעים.

ונגיש להם אותו. סתם כך, כדי שיהיה להם טוב. בלי סיבה. רק כי הם רוצים. לא תמיד, לא בלי גבול, רק כשמתחשק לנו פשוט לעשות משהו טוב באמת.

והם לומדים את זה, הילדים שלנו.

לומדים מאיתנו נתינה לשם נתינה, ויורשים פרגון אמיתי וכן.

והם יהיו ילדים טובים.






© כל הזכויות ליצירה שמורות לבלייט
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ´ אדר ה´תשע"ב  
;)
כ"א אדר ה´תשע"ב  
צודקת.
למרות שזה הוצג בצורה טיפ-טיפה דמגוגית, בהחלט יש כאן נקודה.

הרבה זמן לא ראינוך! תבואי עוד
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד