בנושא
בכרם
חדשות
 
משחק ריגול קטן - פרק 14 / דוצקי
בביכורים מאז ט"ז שבט ה´תשע"ב

בס"ד

"לא, בבקשה! רק לא זה! מה עשיתי?" התחלתי לבכות.

הוא עצר וכרע בר אליי כך שנהיה באותו בגובה.

"סופי, יקרה שלי, את חייבת להתגבר על זה, אני יודע שאת חזקה!".

הוא הביט בי באותה הדרך כמו שהביט בי לפני חמש שנים, כשלא רציתי לעשות זריקה בבית הספר.

הבטתי לשקיעה. איך משהו כל כך יפה יכול להיות במקום כל כך אכזרי?!

חוף הים, פינת הצלילה החופשית.

"אל תדאגי סופי, אני אשמור עלייך, שום דבר לא יקרה" אמר אבא.

התעצבנתי "כמו ששמרת על דודה ליז?".

אאוץ'! העליתי נקודה כואבת, עכשיו התעצבנתי גם על עצמי.

אבא בהה בשקיעה בשתיקה מחרישת אוזניים, כנראה העלה זיכרונות ילדות כואבים.

הוא קם והתקדם עוד לעבר המים, ואני בשתיקה הלכתי אחריו.

                                        *

מקס וליז היו אח ואחות שאהבו אחד את השניה מהרגע הראשון שנפגשו.

השניים עשו הכל ביחד! משיתוף הדדי במשחקים ועד לנתינת עצות לגבי דייטים עם בנים ובנות.

אמרו על שניהם שלולא היו אח ואחות - בטוח הם היו יכולים להיות בני זוג מוצלחים.

המקום שהכי מקס וליז הכי אהבו הוא הים, או יותר נכון לשוט בסירה "שחף לבן" של מתיו הדייג הזקן.

באותו היום מקס חזר הבייתה מעוד דייט כושל, הוא כבר הפסיק לספור כמה פעמים חזר באותו מצב הרוח.

ליז הייתה הראשונה שראתה אותו "נו, איך היה? תספר לי כל פרט!".

"הפעם זה נגמר דיי מהר יחסית," למקס ירדה דמעה מהעין "היא שברה שיא - היא הצליחה לסבול אותי רק למשך עשרים דקות".

"להזכירך, אני סובלת אותך כל החיים שלי," אמרה ליז וחיבקה את מקס חיבוק דוב, "ובכל זאת אני מתה עליך אח גדול. הבחורה הזאת לא יודעת מה היא הפסידה. כנראה היא לא מבינה כלום מהחיים שלה".

"תודה" זה מה שמקס הצליח לבטא.

"בוא, נצא להירגע," אמרה ליז ולבשה במהירות את המעיל שלה, "הים מחכה לנו".

הים בהחלט חיכה לליז, קיבל אותה בסערה. ולמרות כל המאמצים שעשה מקס - הוא לא הצליח להציל אותה.

מקס קיבל על עצמו ללמד את משפחתו וידידיו כיצד להתמודד עם הים, ולצערו קיבל בת עם הידרופוביה.

                                          *

"סליחה אבא! לא התכוונתי..." אמרתי.

אבא הסתובב אליי כשחיוך על פניו. "אני יודע, סופי. זה בסדר... עכשיו את מבינה למה אני רוצה שתלמדי לשחות ולצלול? שתלמדי להתמודד עם הים האכזרי? כי אני לא רוצה שמה שקרה לליז יקרה למישהו שיקר לי מאוד. 

"טוב, מבטיחה שאנסה," אמרתי, "אבל אני לא מבטיחה לך שלא אשתפן".

"כמו שאמרתי," אמר אבא, "אני אהיה יחד איתך, ואם תרצי אפילו יותר מזה - אחזיק את ידך כל הדרך".

התגברתי על הפחד בפעם ההיא, אבל עכשיו זה שונה. ממש שונה.

                                         * 

יצאתי מהמכונית הגנובה וקפצתי אחרונה מהגשר.

כמה שניות לאחר מכן שמעתי קול התרסקות, דמיינתי מה היה קורה אם הייתי נשארת במכונית להביט בנוף.  

צללתי עמוק לתוך הים, אבל הפעם - ללא חליפת צלילה.

התחלתי לעלות אבל אז הרגשיתי כאב בגב, ומשהו כבד גרם לי לשקוע.

 הבטתי לאחור וראיתי מה הכביד עלי - בגז' של מכונית.

נעצרנו על סלע בולט. ניסיתי לדחוף - אבל הוא היה כבד.

הבטחתי לעצמי, שאם אצא מזה בחיים, לעולם לא אצלול.  

כמעט פתחתי את הפה כדי לצרוח, אבל מי ישמע אותי? 

ואז ראיתי את אחי מתקרב, אבל איך צלל כל - כך מהר? אלא אם...

הצבעתי לו למעלה שיעלה, לא שניים צריכים למות כאן!

כמובן שדייבי לא הקשיב לי ושנינו דחפנו בכוח את הבגז' שהתעקש אבל אחרי מספר שניות ויתר.

למה אחי לא לומד ממנו? 

תפסתי בידו של דייבי ושנינו התחלנו לעלות למעלה, פני הים כבר נראו

אחיזתו של דייבי נעשתה רפויה.

לא! זה לא קורה! בבקשה שזה לא מה שאני חושבת שזה!

יצאנו מעל פני המים ושחיתי אל אנסטסיה ורנדי - מתחת לפני גשר הרכבת.

"אתם בסדר?" שאלה אנסטסיה.

הבטתי בדייבי. הוא שכב על החוף ולא נשם.

"לא!" צרחתי, "אנחנו ממש לא בסדר".

בגללי דייבי מת!!!

                                     המשך יבוא... 



מתח סיפור בהמשכים

© כל הזכויות ליצירה שמורות לדוצקי
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד