בנושא
בכרם
חדשות
 
משחק ריגול קטן - פרק 13 / דוצקי
בביכורים מאז י"ג טבת ה´תשע"ב

בס"ד

"יש לך תוכנית, מנהיג אמיץ?" שאל רנדי.
יופי, עכשיו הוא נזכר פתאום שאני המנהיג...
"אנשים, אין לנו ברירה," אמרתי לחבריי והרמתי ידיים, מקווה לטוב, "מסרו לסאקורגי שאנחנו נכנעים".
אחד מהאנשים בעלי האלות דיבר: "מר סאקורגי אמר לנו להסיר את הכלים מעל לוח המשחק - וכך נעשה".
"אל תדאגו, ילדים," אמר האיש בעל האקדח בזמן שהוא מטעין אותו. רק עכשיו הבחנתי שמדובר באקדח לייזר. "זה יהיה לאט וכואב...".
סופי הביטה בי מבט שאומר "אתה נכנע כל כך מהר?".
התקרבתי מעט אל בעל האקדח, עדיין מרים ידיים: "אתם מתכוונים ככה סתם להרוג ילדים? בלי שום מוסר?".
האיש התעלם ממני - בדיוק מה שרציתי.
ביצעתי עמידת ידיים מהירה וקפצתי על בעל האקדח.
האקדח נפל על האדמה, אבל גם אני.
רנדי תפס אותו ואמר: "אנסטסיה, תחפי עליי!".
"לך קל להגיד" שמעתי אותה אומרת.
בעל האקדח בעט בי חזק והתכווצתי בכאב אל האדמה.
"עזוב את אח שלי!" שמעתי את סופי.
בססספ!
סופי שברה את תמונת דרקון המזל על ראש האיש, והפילה אותו על האדמה.
 הדרקון הזה באמת מביא מזל!
האיש נפל על האדמה והתעלף.
"אתה בסדר?" קראה אליי סופי, מתחמקת ממכות של איש עם אלה.
"מנסה" ניסיתי להתחמק מעוד אדם עם אלה.
כנראה שהם לא השקיעו הרבה במהלכי בייסבול.
ואז זה קפץ לי: "הילוכים!".
הסתובבתי אל רנדי וראיתי אותו ואת אנסטסיה מתקרבים לעבר הכביש, מלווים באנשים שרודפים אחריהם.
הסיבוב היה טעות - האיש חבט בי חזק ונפלתי על האדמה.     
"רנדי, הדלת של המכונית!" קראתי.
בפפפ
נשמע פיצוץ מכיוון הכביש.
האיש שלחם בי הפסיק כדי לראות מה קרה - מה שהייתי צריך.
קמתי ורצתי אל האיש שסופי שברה עליו את התמונה, מקווה שאני צודק בהערכה שלי.
למי מביאים את האקדח? למי שהכי סומכים עליו.
וקיוויתי שגם לו יביאו את המפתחות למכונית היוקרתית.
צדקתי!
לקחתי את המפתח וזרקתי לאנסטסיה שהייתה הכי קרובה אליי ברגע זה.
שוב קיבלתי חבטה מהרודף אחרי, הפעם בזרוע.
שמעתי התנעה של המכונית, ואז סופי צעקה: "דייבי! בוא!".
הם היו בתוך המכונית שעכשיו הדלת הקדמית מצד ימין שלה היה שבור.
רנדי היה הנהג וסופי ואנסטסיה ישבו מאחוריו.
ראיתי את האנשים מתאוששים, לא נספיק להתניע.
לפעמים אני משחק את תפקיד המנהיג הגיבור שמקריב את עצמו למען החבורה.
סופי שונאת את זה, וגם אני לא מת על זה...
אוו! אופ! אוו! אופ!
משטרה, הם שמעו את הפיצוץ של המכונית ויעצרו אותנו.
את האנשים בטח ישחררו, הם השליחים של סאקורגי.
"סעו מכאן! תמשיכו בלעדיי!" קראתי.
"בהחלט ניסע!" אמר רנדי והתניע את המכונית.
אבל במקום לנסוע בכביש - המכונית דהרה לעברנו!
האנשים נסו משם, פוחדים שידרסו אותם או שאנסטסיה תירה עליהם.
המכונית עצרה לידי בחריקת בלמים.
ממש השחתנו את המקום
קפצתי אל המכונית דרך הדלת השבורה והתיישבתי ליד רנדי.
"ברוך הבא, אח קטן!" אמרה סופי.
לא יכולתי להגיב לה. כאב לי כל הגוף והייתי מלוכלך, לא היום שלי.
"המשטרה עדיין בעקבותינו" אנסטסיה הזכירה.
"סע מכאן רנדי! לא משנה לאן, העיקר שנעוף מכאן!" אמרתי.
"כן, המפקד" אמר רנדי והתתניע את המכונית שוב.
נסענו מהר ככל האפשר בכביש בערך עשרים דקות, ים נגלה לצידנו.
פתאום שמענו קול נוסף לקול ניידות המשטרה.
פלולולולולולולולופ!
"מה זה?" שאלתי.
אנסטסיה הביטה מהחלון.
"מסוק רודף אחרינו, לא נצליח להתחמק ממנו".
בהמשך הכביש שצולב אלינו מקדימה, בגשר שמוביל אל הים, ראיתי תמורת עולה ומתקרבת.
"יש כאן רכבת, אולי...".
ואז הבטתי בסופי.
"אל תדאגי סופי, זה לא יהיה כמו אז".
                                   *

"עכשיו הגיע הסוף שלכם" אמר פרופסור מוסקו.
"אתה יודע, אומרים לנו את זה הרבה פעמים בזמן האחרון" אמר רנדי.
אחת המשימות שלנו הייתה לעצור את פרופסור מוסקו, שהמציא סם מיוחד שגורם להזיות חריפות.
סופי רנדי ואני עקבנו אחריו עד למפעל, וכמובן שנפלנו היישר למלכודת שהוא טמן לנו - מארב של שכירי חרב עם רובים.  
ידינו היו קשורות ואנשיו של מוסקו החזיקו בנו. 
"לא תצליח להתחמק, מוסקו!" אמרתי.
"הו כן, אני כן, והכנתי לכם הפתעה" אמר מוסקו וגיחך.
האנשים הובילו אותנו לתוך שלושה מיכלים שקופים וגדולים, ונעלו עלינו את הפתח שלהם. 
מוסקו ניגש אל ידית בקיר החדר ואמר:
"אני נוהג להישאר נקי אחרי העבודה שלי, אז חשבתי לנקות גם אתכם. אחרי הכול - אתם לקחתם חלק נכבד ממנה".
מוסקו הוריד את הידית כלפי מטה ומים התחילו להתמלא במהירות במיכלים.
בעטתי במיכל בכוח, הרגל כאבה.
"לא חשבתי למות באמבטיה" שמעתי את רנדי.
מוסקו פשוט ישב וצפה בנו, מתענג מכוס תה חם.
תוך דקות המים הגיעו עד לצוואר שלי, ואז שמעתי המון דפיקות מהצד.
סופי ניסתה לצאת מהמיכל בכל הכוח, היא בעטה בו בטירוף והעיניים שלה נפערו באימה.
נזכרתי שסופי הידרופובית, היא תאבד האוויר שנותר מרוב פחד. 
אני חייב להוציא אותנו מהמצד הזה.
בזזזזזז!
אופנוע פרץ אל החדר ועצר לידנו.
על האופנוע ישבו אנסטסיה וג'ו, פרצופיהם חבולים - כנראה ממאבק.
אנסטיסיה רצה אל הדלת של סופי ופתחה אותה, סופי נפלה על הרצפה, מתנשפת.
בזמן שאנסטסיה שיחררה את רנדי ואותי, ג'ו זרק כיסא שהיה בחדר על החיילים, לקח את הרובה שלו, וירה על מנורת החשמל שמעליו.
המנורה התפוצצה לרסיסים, ונוצר חושך במקום.
מכאן זאת הייתה עבודה קלה לפרק אנשים מנשקם על ידי הכשלה כשזזנו במהירות מצד לצד.
הבסנו את פרופסור מוסקו והובלנו אותו למיסטר G שיטפל בשאר.
אבל החוויה נשארה אצל סופי עמוק בזיכרון.

                                   *
"אל תדאגי, סופי," לחשתי לה, "זה לא יהיה כמו אז...".
סופי הנהנה.
"אל הפסים, אחי, ותעצור עליהם" אמרתי לרנדי.
"אתה השתגעת?" שאל רנדי.
"זאת הדרך היחידה להתחמק, יחשבו שאנחנו מתים" אמרתי.
"זאת התאבדות - אבל רעיון טוב" שיבחה אנסטסיה. 
"בסדר..." אמר רנדי והגביר מהירות.
עצרנו על הפסים כשהרכבת משמאלנו והים מימיננו.
הרכבת התקרבה במהירות.
"אחת, שתיים שלוש!" קראתי.
קפצנו כולם אל המים שניות מעטות לפני שהרכבת מעכה את הרכב והעיפה גם אותו למים.
אנסטסיה הספורטיבית התחילה לעלות למעלה ראשונה.
אחריה עלה רנדי, שוחה בשחיית כלב.
אבל - איפה סופי?


                              המשך יבוא...


מתח סיפור בהמשכים

© כל הזכויות ליצירה שמורות לדוצקי
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד