בנושא
בכרם
חדשות
 
תיק אליפז - חלק ב / איתי אליצור
בביכורים מאז ב´ טבת ה´תשע"ב

  המשך של החלק הקודם -
http://www.kipa.co.il/bikorim/show_art.asp?id=64807

טו

הדבר שרציתי יותר מכל באותו רגע היה ללכת לישון, אני לא יודעת למה. במשך כל הזמן שבו הייתי במנהרה התגעגעתי הביתה. כשהיתי פנויה מהחלומות על יוני ואברהם חלמתי על אמא, ומסתבר שלאט לאט נעשיתי פנויה יותר ויותר, כי חלמתי עליה יותר ויותר. אבל עכשיו כשיכולתי ללכת הביתה אל אמא, רציתי רק לישון.

אמא קיבלה את פני בדמעות וכמעט התעלפה. אברהם כבר התקשר אליה לפני שבאתי ואמר שאני עתידה לבוא. (אני עוד התעכבתי בדרך בביקור קצר במרפאה המשטרתית, שכללה חבישה כמעט בכל הגוף). אמא הכינה לי ארוחה גדולה. התרגשתי מאד. אמא רצתה לשבת לשמוע מה עבר עלי והיכן הייתי, לאט לאט נאספו אל הבית עוד ועוד קרובים וידידים, אבל אני הייתי מבולבלת מאד ורציתי רק לישון. לא ברור לי למה. על הכסא של אליפז היה לי המון זמן לישון. כנראה שלא ניצלתי מספיק טוב את הזמן.

גם אברהם רצה לדבר אתי הרבה, היה לי הרבה מידע שיכלתי לספק לו על אליפז. דחיתי את כולם לאחרי השינה. היה קשה, אבל הלכתי לישון.


טז

כשהתעוררתי היה כבר אחר הצהרים. אבל השינה הארוכה לא הוציאה אותי מהבלבול שהייתי בו. הלכתי אל תחנת המשטרה, כי אברהם בקש שאני אבוא לספר לו כל מה שאני יודעת על אליפז. הלכתי אליו בשמחה כי שמחתי לקחת חלק בתיק אליפז, אך כבר לא הלכתי אל אברהם כהלוך אשה אל אהובה. בליבי שכן כבוד יוני, אך עדיין כעסתי עליו מאד.

הוא ישב עם אברהם בתחנת המשטרה וחיכה לבואי, אך הוא לא החליף אתי מלה. ניכר היה שגם הוא עוד כועס עלי.

סיפרתי להם את כל שעבר עלי אצל אליפז. התיק היה פתוח לפני אברהם והוא רשם את כל מה שסיפרתי לו, הפעם כבר לא ניסיתי להציץ בתיק, למרות שנראה היה שלאברהם כבר לא כל כך אכפת.

מסרתי לאברהם הרבה דברים שהיו ידועים לי על אליפז והוא מאד שמח.

"עכשיו נוכל להכין תכנית פעולה לחיסולו", אמר אברהם.

יז

למחרת ביקש ממני אברהם שאשב עם איש המעבדה כדי להכין קלסתרון של אליפז.

האמת היא שתמיד ראיתי את אליפז רק בחושך, ותמונתו אצלי היתה די מטושטשת. העבודה על הקלסתרון היתה בהתאם, וגם התוצאות היו בהתאם. על הנייר הופיעה דמות שחורה ומטושטשת, שלא דמתה כל כך לאליפז. איש המעבדה לא היה מרוצה במיוחד. עם הקלסתרון הזה אפשר יהיה לעצור בערך כל אדם עשירי. כבר בתוך בנין המשטרה אני יכול להתחיל.

אברהם נכנס לחדר ואמר שנראה לו שהוא הולך ישר לעצור את סמ"ר דני פוסט. האמת, יתכן שהוא באמת דומה קצת לאליפז, בכל אופן, נראה שצריך להוסיף ולעבוד על הקלסתרון.

אחרי שעתיים עבודה יצאנו עם משהו שקצת יותר הזכיר את אליפז, אך עדיין היה מקום לשפורים.

בכל אופן, זה היה הרבה יותר טוב מכל מה שהיה למשטרה עד אותו יום.

יח

בימים הבאים לא הייתי עסוקה במיוחד. לא הפסקתי לחשוב על יוני, אבל הוא לא דבר איתי בכלל. הוא ואברהם היו עסוקים ברדיפה אחרי אליפז, ונראה היה שיוני נהנה מזה יותר מאברהם. הרגשתי שיוני רואה צורך לנקום באליפז על מה שעשה לי, והדבר מאד החמיא לי, אבל לא דיברתי על כך עם יוני. אמנם אהבתי אותו, אבל כעסתי עליו מאד.

מדי פעם אברהם היה מתקשר ומבקש שאבוא לתחנת המשטרה. הוא היה עסוק בהכנות לפשיטה הגדולה על אליפז ואנשיו, ומדי פעם מצא את עצמו נזקק לעוד ועוד מידע שאני יכולתי לספק לו. שמחתי לבוא לתחנת המשטרה, אהבתי את המקום והרגשתי חשובה יותר. גם ראיתי חשיבות גדולה בעצם קיומה של הפעולה. בסתר ליבי נאלצתי להודות שיש עוד סיבה שבגללה אני שמחה ללכת לשם. אבל מיד דחיתי את ההכרה הזאת כיון שאני חושבת שהיא ודאי לא נכונה. אינני מודה בכך אפילו בסתר ליבי ולכן לא אכתוב כאן על מה מדובר.

דרך אגב: לרוב יצא לי לפגוש שם את יוני.

לעתים קרובות הייתי מוזמנת אל תחנת המשטרה, כך קרה שלאט לאט הפכתי להיות חלק בלתי רשמי מהצוות. איכשהו זה קרה גם ליוני. עם הזמן התחלתי לבלות כל יום שעות רבות בתחנת המשטרה.

אברהם התיר לי לקרוא את כל התיק, אך אני משום מה איבדתי בו עניין. בתיק לא הסתכלתי. גם זכרתי את הימים שבהם ישבתי כבולה לכסא ושמחתי שלא ידעתי באותם ימים את תוכן התיק.

אבל מתוך הדיבורים סביבי נראה לי שידעתי את רוב מה שכתוב בתיק. מדובר על אליפז, אדם בלתי חוקי, שאוסף סביבו אנשים בלתי חוקיים רבים, ומלמד אותם שרק האנשים הבלתי חוקיים ראויים לחיות ולשלוט, כי הם חזקים יותר וטובים יותר. הוא מכין תכניות להשתלטות על העולם, ובינתים הוא תוקף אנשים חוקיים חלשים ונחשלים, כורת להם אברים ומענה אותם בכל מיני כלי עינויים בלתי ידועים, כדי לנצל אותם ולדכא אותם.

אברהם היה עסוק באיסוף נתונים על המקום שבו נמצא אליפז. בעיני היתה התשובה לכך פשוטה מאד: יכולתי להוביל את אברהם בקלות אל הפרצה במנהרה. הייתי בטוחה שנמצא שם את אליפז. אך אברהם לא הסכים ללכת בדרך הזאת. הוא הסביר שכיון שעומד לפנינו אויב נוכל וערמומי, בעל כח ועורמה יותר משלנו, אנחנו חייבים ללכת בצעדים שקולים ובדרך של איסוף מודיעין. ולפני שניכנס לתוך המטה שלו אנחנו חיבים להשמיד לגמרי אותו ואת הצבא שלו. אם נכנס ישר לתוך המנהרה שלו שמשמשת אותו גם כמעבדה, אנחנו עלולים ליפול ישר לתוך מלכודת שהוא טומן לנו, כי בלי ספק הוא מצפה שנגיע לשם. "עם אויב ערמומי כאליפז יש להיות זהירים", קבע אברהם. "עם אויב כל כך ערמומי אנחנו חייבים לפעול לפי הספר".

יט

אברהם התקדם מאד בהכנת הפעולה לחיסול אליפז. הוא גיבש צוות של שוטרים מיומנים לפעולה, ותוכנית הפעולה היתה בשלבים מתקדמים של הכנה. התיק הלך ותפח מיום ליום, כי הוא התמלא בנתונים חדשים ובתכניות פעולה.

אברהם השיג מידע על בית מסוים, המשמש כמטהו של אליפז, בו מרכז אליפז את כל שותפיו הבלתי חוקיים, ומשם הם יוצאים לפעולותיהם הבלתי חוקיות, שהתלונות עליהן הלכו וגברו מיום ליום.

באותו יום זימן אברהם את הצוות שלו לעבודה על תכנית ההתקפה. אברהם כינס לפניו את כל הכח וחלק אותו בידי שלשה מפקדים: שוקי, שאול ומוטי.

"שימו לב", פתח אברהם ואמר, "אנחנו לא יודעים בדיוק מה גודל הכח של אליפז, ובאלו מקומות הוא מסתיר את החמרים המסוכנים שהוא מפתח לכילוי העולם. לכן שצריך להיות ברור: המשימה היא למחות את זכרו מתחת השמים. השמדה מוחלטת, גמורה, טוטאלית ואבסולוטית. שלא ישאר שריד וזכר מכל הבניין ומכל הצוות של אליפז. את אליפז עצמו אנחנו נתפוש בכל צורה, חי או מת, ובכל מקרה ללא רוח חיים. גם מאליפז עצמו שלא ישאר כל זכר. האם ברור?"

מסתבר שהיה ברור. רק לי הציקה קצת המחשבה על כך שאליפז יושמד ללא זכר, אבל לא הצלחתי להזכר מה כל כך נורא עבורי בכך.

הכוחות יצאו לשטח, ואברהם ויוני הקימו את המטה שלהם מול הבית המדובר. כיון שלא ידעתי בדיוק מה התפקיד שלי בעניין, עמדתי מאחוריהם וצפיתי על מהלך הענינים.

שוקי הוביל את הכח שלו אל הפתח הראשי של הבית. הם ניגשו אל הדלת ועמדו לפרוץ אותה. מכיוון גג הבית החלו להיזרק עליהם חפצים משונים שהתפוצצו באיזורם וגרמו להם אבדות. אברהם הורה להם בקשר להתרכז במה שקורה למעלה. הם הסתכלו למעלה ואנשי אליפז הפסיקו להלחם בהם. הם אף הצליחו לפגוע באנשי אליפז. כשחשב שוקי שהדרך פנויה הוא נגש שוב אל הדלת. אך ברגע שהתיק את מבטו מהגג, החלה התקפה חדשה. רק כששבו שוקי ואנשיו להסתכל כלפי מעלה הם שבו לנצח.

בינתים הצליחו שאול והכח שלו לפרוץ אל הבית ולכובשו. חיש קל היה הבית תל חורבות. אברהם אסף בחזרה את הצוות שלו אל תחנת המשטרה. ופנה לחקור את תוצאות הקרב.

בדרך אל תחנת המשטרה עזב אותנו יוני, ואברהם ניסה לנצל את ההזדמנות ולדבר איתי עליו: "אתם ממש זוג משמים, אולי תתחתנו".

עצם המחשבה על חתונה עם יוני עוררה את ליבי לתחיה. אבל לא נתתי לרגש להכריע אותי. אינני נכנעת לרגשות, כי אני כועסת על יוני ופגועה ממנו. לכן השבתי בלאו שאיננו משתמע לשתי פנים.

והיתה לכך עוד סבה שלא יכלתי להגיד אותה לאברהם. ידעתי שיוני ואני לא נוכל להתחתן לעולם, כיון שהדף האחרון קבור בכיס של אליפז תחת הריסות הבנין.

כ

בימים הבאים היה אברהם מאד מאד לא מרוצה. נתונים שזרמו אל משרדו הראו שאליפז חי וממשיך לפעול. בדיקות שנעשו בתחנת המשטרה הראו שחומרים רעילים מעשה ידי אליפז מתפשטים בתוך תחנת המשטרה עצמה.

אברהם ויוני יצאו לחקירה. במקביל, החלה חקירה של המעבדה הכימית של המשטרה. הבדיקות הובילו אל אנדרטה גדולה, בנויה מרעפים אדומים, שצמחה לה לפתע בכניסה למשרדו של שאול.

ישבתי בחדר הסמוך לחדרו של אברהם, ומשם שמעתי אותו מזמן אליו את שאול לבירור.

שאול הסביר שהוא הקים אנדרטה לדורות, שמנציחה את הנצחון על אליפז. כדי לפאר את שמה של המשטרה שהצליחה להביס את גדול אויבי האנושות בכל הדורות. "זהו הגג של אליפז שבו הוא ריכז את כחותיו", אמר שאול, "הבאתי הנה את הגג כדי שכל אחד יוכל לראות את מי ניצחנו".

אברהם כעס מאד ושלח מעליו את שאול. בדיקה נוספת הראתה שככל הנראה אליפז עצמו הסתתר בתוך הגג בזמן שנהרס הבית, וכך נצל והוא ממשיך עתה בפעולותיו לכבוש העולם.

"שמוליק!" קרא אברהם, "לך תמסור לשאול את מכתב הפטורין שלו".

הייתי בהלם. שמוליק? הייתי בטוחה שהוא מת, איך אברהם החזיר אותו? הלא הוא ניסה להרוג את אברהם.

הצצתי לתוך החדר וראיתי ששמוליק המדובר איננו שמוליק ז"ל מתחילת הספר. זה איש אחר באותו שם. באותו רגע קבלתי תשובות לכל השאלות ששאל שמוליק ז"ל בתחילת הספר. הבנתי שכל אדם יכול לעשות טוב או רע, למלא את תפקידו או לברוח ממנו. ליוצר יש די והותר שמוליקים כדי שימלאו את התפקיד שהוא מייעד להם. שמוליק ההוא סרב להיות העוזר, שלח היוצר שמוליק אחר, נדמה לי שגם השם שלהם הוא לא בדיוק אותו שם.

לפי זה, לא נכון מה שאמר שמוליק ז"ל שאין לבא בטענות אל אליפז שהוא ממלא את תפקיד הרע, כי לתפקיד זה הוא נוצר. אליפז יכול היה להיות טוב אילו רצה. היוצר היה מביא רע אחר. אפשר ואפשר לבא בטענות אל אליפז על מעשיו הרעים. לא נכון מה שאמר עליו שמוליק ז"ל.

ניכר היה ששמוליק אינו שש למלא את התפקיד של מסירת מכתב הפיטורין לידי שאול. שמוליק כנראה העריץ את שאול ואהב אותו. בפרט לאור הצלחותיו הרבות  במשטרה. אבל הוא מילא את תפקידו נאמנה ומסר לשאול את מכתב הפיטורין.

אברהם ושמוליק הסבירו לשאול שהחשוב ביותר הוא לנהוג לפי ההוראות. כל אדם חיב למלא את תפקידו, לכן אתה מפוטר.

משם נגשו אברהם ושמוליק אל מוטי ואמרו לו "עכשו תורך", בזאת הצטרף מוטי אל המטה ונערכנו למתקפה סופית על אליפז.

כא

יום אחד שאל אותי אברהם אם אני יכולה להתלוות אל השוטרים אל זירת הפעולה האחרונה של כנופית אליפז. מתברר שאתמול בערב הם פעלו בבית אבות מסוים, רצחו כמה זקנים ושדדו את הרכוש. אברהם חשב שאם אבוא לשם אולי אוכל למצוא שם סימנים שאני מכירה ששייכים לאליפז.

"בשום פנים ואופן, היא לא הולכת" אמר יוני. "המראות שם ממש לא בשבילה".

באותו רגע החלטתי שאני חייבת ללכת.

סמ"ר פוסט חכה לי בניידת, ונסענו.

"אני מבינה שאתה המומחה המשטרתי לבתי אבות", אמרתי, "תמיד אני פוגשת אותך דוקא בבתי אבות".

"לא בבתי אבות", תקן אותי סמ"ר פוסט, "אלא בבית אבות, אנחנו נוסעים לאותו מקום שבו פגשתי אותך בפעם הקודמת".

ברכי פקו.

כשהגענו לבית האבות הייתי מזועזעת. ממש לא הכרתי את המקום. הוא נראה כמו אחרי שוד, למעשה, זה בדיוק היה המצב. מסביב היו הרבה כתמי דם ואברים כרותים. התמונות של  גברת מלכה היו קרועות ופזורות סביב סביב. כל הארונות היו פרוצים, כל המיטות היו מלאות דם. לא יכולתי לסבול את המראה. הייתי מזועזעת ולא יכולתי להביא שום תועלת לחקירה.

בדרך חזרה שאלתי את סמ"ר דני פוסט "מה הוא חושב לעצמו, למה הוא עושה את כל הדברים האלה? מה הוא מרויח מזה? למה הוא כזה רשע?".

"לא יודע", ענה סמ"ר דני פוסט, "אני לא אליפז, אני לא שותף שלו, אני גם לא הפסיכולוג שלו, אני שוטר".

"אבל שוטר צריך לחפש מניע לפשע, לא?" שאלתי.

"טוב" ענה סמ"ר דני פוסט, "אני אגיד לך מה המניע שלו, הוא רוצה להרגיש את הכח שלו, הוא מאמין שהכח ינצח, ולכן הוא מכחיד את כל החלשים".

"אבל למה, למה שהחזק ינצח תמיד את החלש?"

"ומה את רוצה, שהחלש ינצח תמיד את החזק?"

"לא", אמרתי, "שהטוב ינצח תמיד את הרע, שהצודק ינצח את הלא צודק".

"ומי יגיד מי טוב ומי צודק?" שאל סמ"ר דני פוסט.

"זה ברור" עניתי.

"לך ברור כך, לאליפז ברור הפוך" ענה סמ"ר דני פוסט.

"מה זאת אומרת?" שאלתי, ברור שאליפז הוא הרע והלא צודק, הלא הוא רשע ותוקף חפים מפשע."

"זה מה שאת אומרת," אמר סמ"ר דני פוסט, "אבל אליפז אומר שהוא הטוב והצודק. את אומרת שאת הטוב, והוא אומר שהוא הטוב, מי אומר שאת צודקת?"

"מה זאת אומרת מי אומר? הלא כך בנוי הספר, כך יצר יוצר הספר את יצירתו, שאני הטובה והוא הרע ואנחנו צריכים לנצח אותו".

"אבל אליפז לא מאמין שיש יוצר לספר הזה, הוא מאמין שכל העולם קיים בזכות הכח, בזכות פעולות אקראיות שנטלו לעצמן כח, בזכות גורמים שנטלו לעצמם את כוחם. לכן לפי דעתו צריך להגדיל ולהעצים את הכח".

"אבל אתה יכול לתאר לך מה יהיה אם כל אחד יתקוף את כל מי שהוא יכול? תהיה אנדרלמוסיה, אף אחד לא יוכל לחיות בבטחון, כל אחד יחשוש שמא מישהו שחפץ בכח יבא ויהרוג אותו."

"את רואה," אמר סמ"ר דני פוסט, "גם את לא מדברת בשם הצדק, את מדברת בשם התועלת, את לא רוצה שיהרגו את החלשים כי אם יהרגו את החלשים אולי יהרגו גם אותך יום אחד. גם את וגם הוא מדברים בשם התועלת, אז את חושבת שבדרך שלך יש יותר תועלת, והוא חושב שבדרך שלו יש יותר תועלת, אולי את צודקת ואולי הוא צודק".

"תגיד לי", התרגזתי, "מה קרה לך שנהית פתאום עורך הדין של אליפז?"

"אבל את ביקשת שאני אסביר לך מה מניע את אליפז".

"כן", אמרתי, "אבל לא התכוונתי שתסביר לי שהוא חושב שהוא צודק, התכוונתי שתסביר לי שהוא רשע".

אבל כבר היה קשה לעצור את סמ"ר דני פוסט באותו שלב. למרות שלי כבר היה ברור לחלוטין שאליפז הוא סתם רשע, גם היכרתי אותו ככזה. סמ"ר דני פוסט עוד שב והסביר:

"אנחנו חושבים שאנחנו הצודקים ולכן אנחנו צריכים להשמיד את אליפז, אליפז חושב שהוא הצודק ולכן הוא צריך להשמיד אותנו. אם אנחנו הצודקים אז טוב שהוא יושמד, ואם הוא הצודק אז טוב שאנחנו נושמד, אבל איך אפשר לדעת מי צודק, הלא הוא חושב שהוא צודק ואנחנו טועים, ואנחנו חושבים שהוא טועה ואנחנו צודקים, אז אם אנחנו צודקים שאנחנו צודקים אז אנחנו צודקים והוא טועה, אבל אם אנחנו טועים שאנחנו צודקים אז אנחנו טועים והוא צודק."

"בכלל", הוסיף סמ"ר דני פוסט, "מי אמר שיש מי שצודק. מבחינתנו אנחנו צודקים ומבחינת אליפז הוא צודק. מבחינתך יש יוצר לספר והוא קובע מי הגיבור, מבחינת אליפז אין יוצר לספר, יש טוענים שרק היוצר קיים ואנחנו רק מחשבות והגיגים של היוצר, מבחינתם יש בעולם רק מחשבות. את טוענת שהיוצר קיים, זה נכון מבחינתך, מבחינת אליפז נכון להפך".

כבר לא ידעתי מה לחשוב. כל הזמן חשבתי שאברהם הוא הגיבור של הסיפור הזה, ולכן הוא צריך לנצח, ורק אליפז חושב בטעות שהוא הגיבור, אבל אולי אנחנו חושבים בטעות שאנחנו הגיבורים ואליפז צודק שהוא הגיבור, אולי באמת צריך להצטרף לכנופיה של אליפז? איך אפשר לדעת? רק בדף האחרון נדע, אבל הדף האחרון בכיס של אליפז. אולי הוא שולט בו? האם אדם יכול לקבוע עבור הספר מי הצודק ומי הרע? מי בכלל קובע מה טוב ומה רע? אני כבר לא יודעת. סמ"ר דני פוסט בילבל אותי לגמרי.

כב

כעת שוב נערך אברהם להכנת תיק פעולה על אליפז. אני שוב טענתי שאת אליפז צריך לחפש במנהרתו. לפחות לנסות. אבל אברהם שוב טען שצריך לפעול לפי הספר. "נכשלנו בפעולה הקודמת כי לא נהגנו לפי הספר", אמר אברהם, "הפעם נעשה הכל בדיוק כמו שכתוב, הפעם נפעל בדיוק לפי הספר".

שמחתי מאד, תמיד ידעתי שאברהם מודע לתפקידו לפי הספר, אך למרות זאת התנגדתי לתכנית של אברהם ודרשתי שנרד  מיד אל המנהרה של אליפז. טענתי שלא כדאי לנהוג כאן לפי הספר כי כידוע הדף האחרון בספר חסר, ולכן לא כ"כ כדאי לנהוג על פי ספר כזה. וחוץ מזה לרדת מיד אל המנהרה זה בהחלט ע"פ הספר, וחוץ מזה אנחנו מחויבים לפעול לפי הספר כי אנחנו עצמנו חלק מהספר ולכן כדאי לרדת ישר אל המנהרה.

יוני מיהר לצנן את התלהבותי. "כשאברהם אומר שצריך לנהוג על פי הספר הוא לא מדבר על אותו ספר שאת מדברת עליו, הוא מדבר על ספר ההדרכה של המשטרה. גם כשהוא אומר שהוא חייב למלא את תפקידו הוא לא מתכון לתפקיד שיש לו בספר שבו אנחנו חיים, הוא מתכון שהוא חיב למלא את תפקידו כשוטר ע"פ ההוראות. אברהם הוא שוטר טוב ומסור, כי כך יצר אותו יוצר הספר הזה, ולכן אין לו ברירה, הוא חיב למלא פקודות ולמלא בהקפדה את כל סעיפי ספר ההדרכה של המשטרה. כך הוא עשוי. בדיוק כמו שאת חייבת לדבר בשטחיות ולסתור את עצמך פעמיים בכל משפט, כי כך את עשויה".

"אני סותרת את עצמי פעמיים בכל משפט?" נעלבתי "אני הרבה יותר עיקבית ממך, כל מה שאני אומרת הוא תמיד נכון ומדוייק ואני לעולם לא סותרת את עצמי, וחוץ מזה גם אם אני סותרת את עצמי זה רק פעם אחת בכל משפט, וחוץ מזה מה אם אני סותרת את עצמי? לפחות אני עיקבית כי תמיד אני סותרת את עצמי. וחוץ מזה אני לעולם לא סותרת את עצמי. תמיד אני עיקבית, למשל: כשאמרתי שטוב שנפל בחלקי קצין שעוסק בדברים חשובים אבל שיעזוב כבר את התיק האדיוטי, הייתי עיקבית בכך שהעיקר הוא שימצאו אותך כבר. כשאמרתי שאני לא מאמינה שלא היית קיים וחוץ מזה אני לא מוכנה להיות לא קיימת כמוך, הייתי עקבית בכך שצריך לכעוס עליך,  כשאמרתי שלא כדאי לנהוג ע"פ הספר וחוץ מזה ע"פ הספר צריך לרדת למנהרה, הייתי עיקבית בכך שצריך לרדת מיד למנהרה".

"לא", אמר יוני, "כל אחד עשוי כמו שהוא נוצר".

"אתה תראה שלא, אני אקח את עצמי בידים, אני אתחיל להיות עיקבית ומעמיקה ואפסיק לסתור את עצמי, זה בשליטתי כמו שכל אדם שולט בעצמו, אם הוא רק מודע לכך".

"נחיה ונראה" אמר יוני.

נעלבתי עד עמקי נשמתי. החלטתי שאני לא רוצה עוד לשמוע על האיש הזה.

כג

למחרת יצאתי עם הצוות לתצפית על מקום שבו, ע"פ מידע שהגיע אל אברהם, נערכים אליפז ואנשיו. אברהם שוב בקש שאשים לב אם אני רואה משהו או מישהו מוכר.

הפעם לא היה מדובר על ביקור במקום שיש בו מראות מזעזעים, ויוני לא התנגד שאני אצטרף.

הגענו לרחוב שעמדו בו כמה בתים מאד מפוארים, אבל נטושים. אברהם הציב משמרות סביב הבית וגם אני נערכתי לתצפית.

"רחוב מאד מפואר" העיר לפתע מוטי, "למה הוא נטוש, לא פלא שהמקום מושך כנופיות מפוקפקות".

"אל תדרוך לי על יבלות", בקש אברהם והוסיף "ואל תזרה מלח על פצעי".

"על איזו יבלת אני דורך?" שאל מוטי והוסיף עוד קצת מלח על פצעיו של אברהם.

"תיק שלא הצלחתי לפענח", אמר אברהם, "ולא רק אני, קבוצה גדולה של חוקרים עבדה על התיק הזה ונתקעה. כל הרחוב הזה היה שיך לאשה עשירה מאד ששמה גברת בשמת. ובבקר בהיר אחד נמצאו כאן גופותיהם המרוטשות שלה ושל שלשת בניה, את התיק לא פענחנו ומאז הרחוב נטוש".

"אז למה לא מטפלים בו כמו בכל רכוש נטוש?" שאל מוטי.

"כי לא הצלחנו לאתר את הבן הרביעי של גברת בשמת", ענה אברהם בעצב. "נתקלנו בקיר אטום, כל שכניה ומכריה הקרובים והרחוקים של גברת בשמת כנראה חשבו שהם היורשים החוקיים אחרי הבן הרביעי, ולכן כולם כאחד טענו בתקף שמעולם לא היה לגברת בשמת בן רביעי. הבנו שבבן הרביעי טמון המפתח לפרשה, אבל לך תאסוף מידע על אדם שכל השכונה טוענת שהוא מעולם לא היה קיים".

"אתה חושב שהוא רצח את משפחתו כדי לזכות בירושה?" שאלתי.

"בודאי שלא", ענה אברהם, "אם זה היה המצב הוא לא היה מרטש את גופותיהם וזורק באמצע הרחוב, וחוץ מזה הוא היה בא לקבל את הירושה. יותר מתקבל על הדעת שמי שטיפל באמו ובאחיו טיפל גם בו, השאלה היא רק איפה הוא מחזיק אותו, ואיך הוא הצליח לשכנע את כל השכונה שאם אני אאמין שאין בן רביעי הם יזכו בירושה."

"אולי הוא לא בא לזכות בירושה כי הוא חושב שאז הוא יחשד במעשה?" שאל מוטי.

"אנחנו לא פוסלים שום כיוון", אמר אברהם, "אבל זה לא מתקבל על הדעת, כי הוא היה צריך לחשוב על זה מראש. וחוץ מזה, כל כיווני החקירה הובילו למבוי סתום."

לפתע התקרבו שני אנשים אל הבתים. זיהיתי אותם, ליתר דיוק אחד מהם, זה היה האיש ששפך עלי תה במנהרה. סיפרתי לאברהם והוא הכין מיד צוות שיעקוב אחריהם ברגע שיצאו.

בשעות הערב יצאו האנשים מהבית. יוני ואני כבר לא היינו שם. אבל יותר מאוחר נודע לי מה היה שם. הסתבר שהעוקבים עקבו אחרי אנשיו של אליפז, ומצאו אותם פועלים בהיקף נרחב בסמוך לגן, שבו נפגשתי עם יוני בפרק הראשון. הם שדדו שם את כל העוברים והשבים והתעללו בהם. הם הציתו שם אש שאכלה חלק מהגן וכך חסמו את כחות המשטרה שהגיעו למקום. יוני ואני הגענו למקום יותר מאוחר באותו ערב. השילוב של יוני ואני בגן עורר בי זכרונות ותשוקות ישנות. אבל מראה הגן וגופות הנשדדים עורר בי פלצות. באותו רגע כבר החלטתי שכבר לא אכפת לי מה התפקיד שלי בספר הזה, מצידי שלא יהיה לי כלל תפקיד. העקר שהטוב כבר ינצח את הרע. שהעולם יהיה טוב ולא רע.

ברגע זה נגש אלי יוני. לא האמנתי. באמת? אני ויוני בגן?! הרגשתי מין פעימות לב משונות כאלה.

"בינה", אמר יוני, "אולי ניגש רגע הצידה?"

ניגשנו אל לב הגן.

"תראי, בינה" אמר יוני, "אני לא יודע איך להגיד לך את זה".

חיוך פשט על שפתי, נסיתי לעצור אותו, אבל לא הצלחתי, נו, שיגיד כבר.

יוני נעשה עוד יותר נבוך.

"תראי, בינה, אברהם עומד לפשוט על אליפז, והוא ביקש ממני להשגיח עליך, ולכן אני לא יכול להשתתף."

"להשגיח עלי?" שאלתי, לא היה ברור לי כל הענין, וגם לא יכולתי לאכזב את יוני, שבגללי לא ישתתף במבצע הגדול.

"כן", אמר יוני, "אני לא רוצה שתיפגעי, אבל אברהם אמר שהוא לא יכול גם לפקד על המבצע וגם לשמור על בינה שלא תעשה שטויות".

יתכן שבזמן אחר הייתי נעלבת, אבל באותו רגע כבר לא היה חשוב לי לקחת חלק במבצע, היה חשוב לי רק שהמבצע יצליח, ואם אפשר, שגם יוני יוכל להשתתף בו, אבל רק אם אפשר. והאמת, כבר עשיתי כמה שטויות בספר הזה. לא נעלבתי, מחלתי על כבודי. ורק בסתר לבי קיננה התקוה שיוני עוד יקח אותי הצידה בגן לשיחה על נושא אחר.

"אני מבטיחה לא לעשות שטויות" אמרתי.

 כד

אברהם נערך לפעולה ברחוב של הגברת בשמת.

שוב עמדו גיבורי הספר מול מקומם של אנשי אליפז, ושוב עמדתי אני בקרבתם אך מאחוריהם, כדרכה של האשה המלווה את גיבורי הספר במקומות מפחידים. אברהם אמר לי לשמור על עצמי, הוא ביקש שלא אעשה שטויות כדי שלא אקלע לסכנות לא רצויות, כדרכן של נשים המלוות את גיבורי הספר במקומות מפחידים.

שבתי והבטחתי לא לעשות שטויות.

אברהם ערך את כחותיו, והסביר להם את חשיבותו של הקרב. הוא הסביר להם שהם יוצאים לקרב מול אויב בלתי חוקי בעליל. לכן יש לאבד את האויב כולל כל מה שזה כולל. כולל נשים וטף ובהמות. את כולם יש למחות כי כולם בלתי חוקיים בעליל.

אברהם ויוני נערכו לפריצה קדימה. אבל אני הייתי מוטרדת מאד. משהו בתדריך שנתן אברהם ללוחמיו היה לי בלתי ברור.

באותו רגע החלטתי שאני חייבת לברר אצל אליפז כמה עניינים קטנים, או, ליתר דיוק, להבהיר לו כמה עניינים קטנים. נטשתי את מקומי מאחורי אברהם ויוני וירדתי אל הפרצה במנהרה. בתוך כמה דקות כבר דחפתי את ראשי בעד הפרצה.

כה

אליפז עמד במנהרתו כרגיל והתעסק בכסאו המשופץ. הוא נראה עייף משהו. ניכר היה כי ברגע זה הוא סיים לבנות מחדש את הכסא. הוא היה עיף ויגע, ונראה כאילו הדבר הנחוץ לו ביותר עכשו הוא להתרווח בכסאו ולנוח.

החלטתי לעזור לו.

פרצתי אל החדר בעד הפרצה, וזינבתי בו מאחור.

תוך פחות מדקה חזרנו למצב די מוכר, החבלים נלפתו סביב גופה מפרפרת והידקו אותה אל הכסא ושנינו ישבנו לנו ברווח בתוך המנהרה.

אך עלי להודות שהיה הבדל קל בין המצב שהתרגלתי אליו לבין המצב הנוכחי. עד היום לא יצא לי לשבת עם השלט, הייתי רגילה לשבת בכסא. הפעם הכסא היה תפוש.

החלטתי לנסות את השלט.

אליפז נע באי נוחות בכסאו. הוא כנראה לא היה מנוסה במסמרים שחודרים אל גבו. גם את הזרמים החשמליים הוא עוד לא הכיר. הוא לא נראה מרוצה מהמצב.

הוא הביט אלי במבט מעונה וביקש רחמים. נתתי לו קצת. אך לא נראה לי שהוא התכוון לרחמים מהסוג הזה.

שאנסה כפתור אחר?

"לא", הוא אמר, "את לא מבינה, את צריכה להבין את הרקע שלי כדי להבין מאין באתי. החיים התאכזרו אלי מאד, לא בכדי יצאתי למאבק לכיבוש העולם."

"אבל אמרת שהכל מקרי", ציינתי.

"המטרה שלי עכשו היא להפוך את המקרי למכוון", אמר אליפז, לא ממש הבנתי.

"אמרת שנולדת במקרה", הזכרתי לו.

מסתבר שהזכרתי לו נקודה כואבת. בפרט שהיא לוותה בזרם עקיצות דבורים.

"טוב", אמר אליפז, "אספר לך".

כו

אליפז פתח את סיפורו: "אימי היתה פילגשו הבלתי חוקית של אבי. מה שלא איפשר לנו חיים מאושרים במיוחד. אימי היתה נתונה להתעללויות חוזרות ונשנות מצד פילגשו החוקית של אבי, שטענה שוב ושוב שאני ילד לא חוקי, ושאולי לא כל כך חוקי שאני אחייה. גם אשתו הבלתי חוקית של אבי לא אהבה את הרעיון שלאבי לא די באשה לא חוקית והוא מחזיק גם פילגש לא חוקית".

"ואשתו החוקית של אביך?" שאלתי.

"הכרתי רק שתים מהן, שבאו מדי פעם להבהיר לי את מעמדי הנחות. היתר בכלל לא טרחו להתיחס אלי".

נראה לי שבשלב זה כבר הסתבכתי קצת, ואולי לא לחצתי בדיוק על הכפתורים שאליהם התכוונתי.

אליפז נאנח עמוקות, ולא ידעתי אם בגלל ילדותו הקשה או בגלל מסמריו הקשים. הוא המשיך בסיפורו:

"גם אימי חיה בהרגשה לא חוקית. אימה הסבירה לה שוב ושוב שהיא נולדה כתוצאה ממעשה רע מאד. שחבל שנעשה. כילד הייתי עד לדיון חוזר ונשנה בין  אמא שלי לבין סבתא שלי.

"סבתא שלי היתה אומרת שהיום הרע ביותר בחייה הוא היום שבו הבן שלה אנס אותה. היא אמרה שהיא היתה נותנת כל מה שיש לה כדי למנוע את המעשה. כך היתה אומרת בלי בושה באזניה של אימי.

"אז את מצטערת שאני קיימת? היית מעדיפה שלא אהיה קיימת? היתה אימי שואלת אותה".

כאן נאלצתי לקטוע את סיפורו של אליפז ולומר שגם אני הייתי שמחה אם אמו של אליפז לא היתה קיימת. במקרה כזה גם אליפז לא היה קיים.

אליפז המשיך בספורו: "סבתי היתה אומרת לאימי: 'את מדברת שטויות, ודאי שאני שמחה שנולדת. אין לי עוד ילדה כמוך'. אז אמי היתה אומרת לה: 'אז אם כך את שמחה שאבא אנס אותך'. סבתא היתה כועסת מאד ואומרת: 'זה המקרה המצער ביותר שיש, וחבל שהוא קרה, והייתי שמחה אם הוא לא היה קורה, וחוץ מזה אל תקראי לו אבא'. סבתא הכריחה את אמא לקרוא לבעלה אבא, למרות שלמעשה היה סבא שלה. לכן היו לה שני אבות, אבא צבעון ואבא שעיר. אבל אמא לא אהבה את זה, היא אהבה אמת. ועד יומו האחרון היא קראה לאביה האמיתי אבא. סבתא היתה אומרת כל הזמן שהיא היתה שמחה לו מצאה איזו תחבולה שתמנע למפרע את אותו מעשה. ואמא היתה אומרת לה: 'את מחפשת תחבולה שתמנע את קיומי'. וסבתא היתה אומרת: 'שום תחבולה לא תמנע אותך ממני'. וכך היו מתוכחות עד אין סוף. את מבינה? אני כבר דור שני של אי חוקיות. כל אבירי החוק למיניהם חושבים שלא טוב שאני קיים. לכן אני חייב להשתלט על העולם ולהבהיר שדוקא האנשים מסוגי הם הסוג הטוב, והיתר נחותים מהם".

"כלם רואים בך אויב לא בגלל ההורים שלך והסבים שלך אלא בגלל שאתה רשע", אמרתי לו, "אתה חושב שאם ההורים שלך וסבא שלך לא היו עושים מה שעשו אז היית חוקי?"

"לא", אמר אליפז, "אם הם לא היו עושים מה שעשו אני לא הייתי בכלל".

"נו", אמרתי לו, "אז מה אתה מתלונן? אתה לא הפסדת שום דבר ממה שעשו ההורים שלך, אתה רק הרווחת ממה שעשו ההורים שלך, ואתה עוד בא בדרישות להרוויח עוד יותר? תגיד תודה שאתה קיים, אתה דורש גם להיות חוקי? אתה חושב שהכל מגיע לך כמובן מאליו? אתה חושב שמובן מאליו שאתה קים ומגיע לך גם להיות חוקי? בעבור מה מגיע לך? אתה מזכיר לי את שמוליק ז"ל, שהיה העוזר של אברהם, גם הוא חשב שמובן מאליו שהוא קיים ומגיע לו להיות גיבור. הסברתי לו שקיומו אינו מובן מאליו, שהוא לא נוצר אלא מפני שהיה צרך בעוזר, ושיגיד תודה שהוא בכלל קיים. שום דבר לא מגיע לו".

"למה את לא מקשיבה לי?" שאל אליפז בדמעות. "אני לא אומר שהכל מובן מאליו ושמגיע לי לחיות ולהיות חוקי. להפך. אני טוען ששום דבר אינו מובן מאליו. שום דבר אינו מגיע לאף אחד. הלא אם נשאל מה מגיע לי? אפילו להיווצר ולהוולד לא מגיע לי. העולם היה הרבה יותר מושלם אלמלא אמי נולדה. ברור שבאופן שבו נולדתי אין לי זכות לשום דבר. אבל אם אני רוצה להיות משהו אני חיב לתפוש כפי יכולתי. לכן אני מנצל את הכח שיש לי כדי להשתלט, וכדי לדכא את כל הנחותים שאין להם כח כמו לי".

באותו רגע הרגשתי שהשלט הוא הדבר הטוב ביותר שיצר אליפז מעודו. נתתי להרגשתי הנ"ל ביטוי מעשי.

אליפז הוסיף לבקש רחמים ולספר את סיפורו: "אמא שלי היתה אומרת שחבל שאני לא בן של האשה החוקית הראשונה של אבא שלי. מסתבר שרק על עצמה היא אהבה אמת, לגבי היא לא עמדה בעקרונותיה ונשאבה לאשליות. הסברתי לה שאני הבן שלה ולכן אני לא בן של האשה החוקית. גם אמרתי שכל קיומי הוא ממנה ואי אפשר לומר שהלואי שאני אהיה בן של האשה החוקית. יותר נכון לומר שהלואי שיוולד בן לאשה החוקית, אבל על זה לא צריך להתפלל כי זה כבר קרה, ולא פעם אחת אלא שלש פעמים. אבל אמא שלי המשיכה לשקוע באשליות", אליפז נאנח והמשיך: "טוב, זה כמובן לא עזר לה, אחד המעשים הראשונים שעשיתי כשגדלתי היה לרטש ולטחון את אשתו החוקית של אבי ואת שלשת בניה".

השבתי לאליפז כגמולו, ותוך כדי שאני מתענגת לי על גמולו של אליפז נקשרו כל החוטים של הספר זה בזה במוחי. "אליפז", שאלתי אותו," מה היה שמה של אשתו החוקית של אביך?"

"ימח שמה וזכרה" ענה אליפז, "ולא בא לי לענות".

ניגנתי קצת על השלט ואמרתי לו: "אולי במקרה קראו לה בשמת?"

אליפז הינהן בהפתעה.

"נראה לי שאמא שלך רשמה אותך בתור הבן הרביעי של בשמת" אמרתי לו.

"תודה רבה", אמר אליפז, "שבועות שלמים קשרתי אותך פה לכסא כדי לברר איך אני רשום, ידעתי שאת יודעת את זה אבל את התעקשת ועשית את עצמך כאילו את לא יודעת כלום, ועכשו את נותנת לי את זה בהתנדבות? כשאני קשור לכסא ואת עם השלט, יפה מאד מצידך. ידעתי שבסוף תעברי לצידי".

נראה לי שגם אני וגם אליפז הגענו להתרוממות רוח באותו רגע. אני הגעתי להתרוממות רוח כי הבנתי סוף סוף באפן סופי שאליפז הוא בוודאי הרע. מי שחושב שאם הוא לא חוקי הוא יכול להשתלט על ספר לא לו ולהרוג אנשים שלא חטאו, וכל חטאם הוא היותם חוקיים ולא חוטאים, הוא ודאי הרע. מי שלא נוצר כדין ומשתלט על מה שלא שייך לו הוא ודאי הרע. כל קיומו רע. אליפז הבהיר לי עכשו שסמ"ר פוסט לא צודק שאפשר שאנחנו צודקים ואפשר שאליפז צודק, אליפז עצמו אומר שאליפז לא צודק. מדבריו יוצא שגם שמוליק ז"ל לא צודק, גם אליפז מודה שאי אפשר להיווצר כאיש אחר. מצד שני, אפשר להתנהג כאיש אחר, אליפז לא חייב לרצוח זקנים ואני לא חייבת לסתור את עצמי, אפשר להשתנות. אליפז הבהיר לי את כל ספקותי. כל הכבוד לאליפז. גם אליפז שמח עכשו כי סוף סוף נודע לו מה שאפילו אמא שלו לא רצתה שהוא ידע. חבל רק שהוא לא יזכה לעשות שום שימוש במידע הזה. מסכן, בדיוק כשהוא השיג את המידע שהוא כל כך חיפש אני הורגת אותו. מסכן אליפז. ליבי ליבי לו.

מסתבר שיהיה טוב יותר לכל העולם אם הטוב יהיה בעמדת כח והרע יבקש ממנו רחמים. גם הטוב יעניק מטובו לרע במצב כזה, וגם הרע יעזור לטוב להבין כמה הוא טוב.

אליפז כמו קרא את מחשבותי, ולכן אמר: "ואל תדאגי, הכח ינצח, התחלנו ונמשיך, אנחנו נדכא את כל מי שחלש מאתנו ונשתלט על העולם".

"ונראה לך נכון להשתלט על עולם שאינו שלך ולהנהיג בו כללים בניגוד ליוצרו?" שאלתי.

"אין לי ברירה", אמר אליפז, "וחוץ מזה, למה לא?"

"נניח שאתה כותב ספר", אמרתי לו, "ואתה מתכנן את מבנהו בדיוק כמו שאתה רוצה וצריך. אתה מעוניין בשני עמים, ולכן  אתה ממציא לצורך הענין שני סוגי בני אדם ומצוה עליהם שכל אחד ישא לו אשה דווקא מבנות עמו. מה תעשה אם הם ימרו את פיך וייצרו יצורי כלאים שאסרת עליהם ואינך מעונין בהם בספרך, מה תעשה אם יום אחד תמצא בספר יצורים לא רצויים רבים, שיהיו בטוחים שזכותם המלאה להמצא בספרך ומי אתה בכלל שתקבע שם את הכללים? הם יחליטו לקבוע לך שם  כללים חדשים,  ובראש ובראשונה שזכותם לחיות ולשלוט. הם יחשבו שברור שיש להם זכות חיים, זאת זכות מובנת מאליה. כמו שאתה ושמוליק חושבים שיש לכם זכות בסיסית לחיים ולשויון. גם היצורים שאתה יצרת ימשיכו לחשוב שזכותם לעשות כל מה שבא להם ואתה שום דבר, מי אמר שאתה בכלל קיים?".

את הנאום הנ"ל לויתי בפריטה אמנותית על השלט. השלט הזה הוא כלי אמנותי ממדרגה ראשונה, אם יודעים איך להשתמש בו.

"אני מעולם לא טענתי שיש לי זכות לחיות בספר הזה. אני יוצר לעצמי את הזכות. את כתב הזכויות של המחבר לקחתי ממנו ואני מחזיק אותו אצלי בכיס. שום דבר בספר הזה אינו מובן מאליו, אין זכות מובנת מאליה לשום דבר. אין בכלל דבר כזה שנקרא זכות, מה שיש לך הוא מה שאתה דואג להשיג לעצמך. וגם באופן בלתי חוקי, הלא בלי זה לא הייתי קיים בכלל. ואל תדאגי, אני אדאג שהאנשים מסוגי ישלטו בעולם".

"ואין לך מצפון?" שאלתי אותו.

"המצפון הוא אחד הדברים הרעים שהביאו לעולם אברהם ואנשיו". אמר אליפז. "לי יש כח, לי יש יכולת, לי יש מדע, אני החזק ולכן אני אשלוט בעולם. ובענין השאלה שלך, אילו הייתי כותב ספר, לא הייתי מאפשר לדמויות לעשות כבתוך שלהן. הייתי כותב דמויות חסרות יכולת בחירה עצמית, כדי שאוכל לשלוט בהן. סוד הריבונות הוא בכח".

הסכמתי עמו בלב שלם, והפעלתי קצת את השלט כדי להרגיש את הכח, שבאמצעותו הטובה שולטת ברע.

ואז אמרתי: "דמויות חסרות בחירה אינן יוצרות יצירה בעלת ענין. דווקא מפני שיש בחירה חפשית, ויש גם אנשים כדוגמתך, מתבררות ומתלבנות שאלות חשובות וכך נוצר ספר, שבסופו הכל מתברר וכלנו רואים בשמחה איך הרשע נמחה ביגון ואנחה. הטוב נוחל הצלחה ומגיע בבטחה להבנה ולסוף בשמחה, והרשע מגיע למצבך: כל הרוע בעולם נמחה, הרשע סובל בסבל כסבלך, נופל בבור הרשע ובשוחה, שאתה עצמך כרית לזולתך. ונוחל צעקה וצוחה, יגון ואנחה". המלים התנגנו אצלי כמו שיר ערב, ואני הרגשתי שיש בעולם רק כלי נגינה אחד שיכול לנגן היטב את המנגינה של המלים האלה. למרבה המזל בדיוק הכלי הזה היה בידי באותו רגע.

ועוד הוספתי ואמרתי: "ובסוף הספר נושא הגיבור את אהובתו והם חיים בשמחה לנצח". ואז התחדדה בלבי הרגשה שלא הרגשתי כמותה מתחלת הספר וצעקתי: "עוד מעט אתחתן עם יוני!" הרגשתי שיש הרבה כלי נגינה שיכולים ללוות היטב את האמירה הזאת, אך לצערי אף אחד מהם לא היה בידי באותו רגע. נאלצתי להשתמש במה שיש לי.

נראה היה לי שהבהרתי לאליפז את כל מה שרציתי, וכעת לא נותר אלא להדק את החבלים סביב גופו ולחנוק אותו.

"אגב, אבירת הצדק והזכויות", אמר אליפז, "באיזו זכות את חושבת שלך מגיע לחיות בספר הזה. לך כן מגיע משהו? עשית איזה מעשה שמצדיק את זה שתתבעי זכות קיום?"

"לא", עניתי, "אבל בדיוק עכשו אני עומדת לעשות מעשה כזה".

"מתי את חושבת שתראי במפלתי המוחלטת?" שאל אליפז.

"בדף האחרון", עניתי לו. ואז הבנתי את גודל הבעיה שאני נמצאת בה.

"אוי ואבוי", אמרתי בלבי, "הלא הדף בכיס שלו, אני מקוה הוא לא יושב בדיוק על מסמר שחדר דרך הבד ודקר את הדף". עצרתי מיד את הידוק החבלים, פחדתי שאולי בדיוק ההידוק הזה ינעץ את המסמר בתוך הדף.

ניסיתי להוציא את הדף מכיסו של אליפז, אבל אליפז כבר היה מהודק למדי אל הכסא, ולא יכלתי להכניס יד בינו לבין הכסא.

הבנתי שאני צריכה לרפות את כבליו של אליפז, אך לא עשיתי זאת מפני שחששתי אם אעשה כך אליפז יברח, וחוץ מזה גם לא ידעתי איך עושים את זה.

גם לא רציתי לשרוף את אליפז, כי אז היה הדף נשרף גם הוא, לא רציתי גם להרוג אותו בחרבות, שמא אחד החרבות יעבור בדיוק דרך הדף, כמו כן לא רציתי לסקול אותו, כי בפעם הקודמת שמישהו לחץ על כפתור הסקילה הכסא נשבר והשבויה ברחה לחופשי.

תהיתי מה עלי לעשות עכשיו. האם להניח כאן את אליפז קשור בכסאו וללכת לקרוא לשוטרים? ואם אליפז יקרא בינתים לאנשיו. אנשיו של אליפז מכירים את המנהרה טוב מהשוטרים, אולי הם יבואו עוד מעט. אני צריכה להשאר כאן לשמור על השבוי.

אבל מאידך, אם יבאו אנשי אליפז, מה בכוחי לעשות להם? האם אני יכולה לעמוד מולם?

אולי בכל זאת טוב יותר שאלך לקרוא לשוטרים. אבל, האם אברהם יסכים להכנס למנהרה?

נראה לי שבכל מקרה כדאי ללכת מכאן לפני שיבאו אנשיו של אליפז.

אמנם אנשיו של אליפז לא באים לכאן בלי הזמנה מאליפז. לכן אולי עדיף לשבת ולחכות עד שאברהם ואנשיו יגיע לכאן. כשיגלו שנעלמתי ודאי יחפשו אותי כאן. אבל זה יכול לקחת הרבה זמן. בינתים שארית הפליטה של אנשי אליפז עלולים לבא לכאן בכל זאת.

אין ברירה, אני חייבת לצאת החוצה לקרוא לשוטרים.

נראה שהגעתי למסקנה הזאת מאוחר מדי. לפתע כבו האורות במנהרה, ושתי דמויות כהות חדרו לתוכה במהירות. עוד לפני שהבנתי מה קורה, כבר הרגשתי איך אחד מהם מתנפל עלי וקושר אותי היטב, תוך שהוא מפליא בי את מכותיו. בעוד חברו חותך את כבליו של אליפז.

כז

תוך כדי שאני נאבקת בחסר תקוה באיש שתקף אותי, שמעתי מהצד את יוני מרגיע אותי במלים עדינות ואומר: "הנה באתי אליך, אני משחרר אותך, הכל יהיה בסדר".

אבל האיש שקשר אותי המשיך לקשור אותי ויוני לא שחרר אותי, הוא שחרר את אליפז.

אברהם סכר היטב את פי, כך שלא יכלתי לומר כלום. רק ברגע מסויים, כשהוא היה עסוק בקשירת הידים שלי הצלחתי לצעוק: "אז למה אתה לא משחרר אותי".

אברהם ויוני היו בהלם. הם לא הבינו איך אני צועקת מתוך ידיו של אברהם, שם אליפז אמור להיות. באיחור מסוים הם הבינו שהחלפנו תפקידים, שאליפז יושב בכסא ואני יושבת עם השלט.

יוני פנה להתיר את כבלי ואברהם פנה לרדוף אחרי אליפז שברח בינתים.

אבל יוני ואני היינו באוירת חג. לפתע התחוור לנו שבכל התקופה הארוכה שבה כעסנו זה על זה, שנינו רצינו למעשה זה את זה, אבל לא הצלחנו להגיד את זה. רק עכשיו, כשיוני שמע אותי אומרת לאליפז כמה אני אוהבת אותו, ואני שמעתי אותו מסביר לאליפז כמה חשוב לו להתיר אותי מהכסא, פתאום הבנו שאנחנו בעצם מאד אוהבים זה את זה. זה היה ארוע מרגש, כמו בספרים.

אבל היה עוד דבר אחד שהייתי חיבת לספר ליוני. "יוני," אמרתי לו, "התנצחתי עם אליפז, הכרעתי אותו, הסברתי לו את הכל באופן הגיוני, לא סתרתי את עצמי אפילו פעם אחת".

"חיינו וראינו" אמר יוני בחיוך, "ככה זה כשצריך לבער את אליפז, מתגברים."

הדרך היתה פתוחה לנישואין של אשר. קיויתי שגם יוני מסכים אתי. יוני היה מאושר עוד יותר ממני. ואמר: "תראי, אני אשמח להתחתן, אבל השאלה היא האם את רוצה?"

"בוודאי", עניתי לו.

"טוב", אמר יוני, "כי חששתי שתרצי למלא את תפקידך בשלמותו, את יודעת: בהתחלה אני אעזוב אותך ואת תחפשי אותי ותתאווי ליום שבו נחזור להיות יחד, אבל אני לא אחזור. את בינתיים תחשבי שאת מאוהבת בגבר אחר. אחרי שתמצאי אותי אני אחזור אליך ונשמח להיות ביחד, אבל אחר כך את תכעסי עלי ותעזבי אותי ולא תרצי אותי. אחר כך נהיה יחד תקופה מסויימת. אח"כ שנינו נרצה זה את זה אבל לא נגיד זאת זה לזה וכל אחד מאתנו יגיד לחברו שהוא לא רוצה אתו. ורק בסוף בדף האחרון נתחתן".

"תעזוב", אמרתי לו, "אין לי כח לכל זה, בוא נתחתן כבר וגמרנו".

אברהם חזר ומצא אותנו מאושרים, הוא איחל לנו חיים של אושר לנצח. הוא אמר שלא הצליח לתפוש את אליפז, אך הוא ראה אותו בורח מפניו ונופל אל התהום ומתרסק.

"אוי ואבוי", אמרתי.

"מה?" שאל אברהם.

"הוא לקח את את הדף האחרון. איך נחיה באושר לנצח?"

היינו נבוכים מאד. אולי לא נוכל להתחתן? לפחות לא באופן חוקי.

"אל תדאגו", אמר אברהם, "אתם תתעסקו בענייניכם, אני כבר אדאג לדף".

כח

הימים הבאים עברו עלינו באושר רב, היינו עסוקים בהכנות לחתונה, ושום דבר לא הטריד אותנו. יום יום היינו מטילים בגן, והגן פרח בנשמתנו.

לפתע התבררו לנו המון דברים על החיים, שלא היינו יודעים אותן אלמלא עברנו את כל הספר מתחלתו ועד סופו. אני הבנתי שלפעמים אדם ממלא בו זמנית שני תפקידים בספר אחד. גם למדתי שכל תפקיד הוא חשוב ואין לזלזל בו.

יוני הבין שאי אפשר לברוח מספרים או מתפקידים.

שנינו הבנו שההתמודדות עם אליפז, כמו ההתמודדות עם עניינים אחרים הצצים לפעמים בספרים, היא הכרחית כדי לקיים ספר שיש בו עניין ויש בו התקדמות. אילו נשארנו כל הספר באושר שהיינו בו בפרק הראשון, לא היינו מגיעים לכל ההכרות הגדולות שהגענו אליהן במהלך הספר. דוקא הצורך להלחם באליפז הביא אותנו לשלמות שאנו נמצאים בה היום.

אנחנו זוכרים ולא נשכח את מעשיו של אליפז. עד היום אנחנו מוצאים את עצמנו מתמודדים איתו ועם טענותיו, אף על פי שהוא עצמו כבר לא יכול לטעון אותן. בליבי אני ממשיכה להתוכח אתו כל הזמן. המלחמה באליפז לא יכולה להגמר.

אגב, בכל הוויכוחים האלה אני תמיד מנצחת, ובגדול. חבל שאליפז כבר מת והוא לא יכול לראות איך הוא מפסיד שוב ושוב.

כל מה שעברנו ביחד הביא אותנו לאהבה שלמה יותר ולחיים עמוקים יותר ומלאי תוכן. היינו נרגשים.

מועד החתונה הלך וקרב. היינו עסוקים בהכנות לחתונה ולא הרגשנו איך עובר הזמן. המלחמה באליפז היתה עבורנו זכרון רחוק.

ביום החתונה נאספו ובאו אל הגן כל מכרינו וידידינו. החתונה היתה מרשימה מאד ושמחה מאד. כל צמרת המשטרה נכחה בה.

אחר החתונה אספנו את כל המתנות שקבלנו ויצאנו אל ביתנו החדש.

קבלנו מתנות רבות מאד ומגוונות מאד: עשרים ושלשה סיפולוקסים, שמונה עשר בקבוקים חמים. חמשה עשר תרמוסים, עשרים מפות שלחן ושלשים סטים לקפה.

אבל המתנה המקורית ביותר היתה מתנתו של אברהם. בתוך מעטפה דקה היה דף ניר חלק, שעליו הופיעו המלים: "כל הזכויות שמורות, נדפס בישראל"

"מה זה?" שאלתי את יוני.

"לא יודע", אמר יוני. "אבל תראי. אברהם גם כתב לנו ברכה, בצדו השני של הדף".

ואכן, בצדו השני של הדף נוספו מידי אברהם דברי ברכה לזוג הצעיר והאוהב, והם חיים באשר ועשר לנצח.




אמונה דמויות תנכיות הבינה היתרה של האשה השדגחה ידיעה ובחירה ממזרות מציאות ה´ מציאות הבורא עמלק פוסטמודרניזם פורים רומן מודרני תנ"ך

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאיתי אליצור
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ט"ו טבת ה´תשע"ב  
בחלק א'.
בגדול, נראה הנמשל השתלט על המשל, או בלשון אחרת, הרצון להעביר מסרים בא על חשבון פיתוח הדמויות.
ט"ו טבת ה´תשע"ב  
לאברהם, מסתבר שאתה צודק. ברור שמבחינתי המטרה העיקרית היתה הרעיונות, הפילוסופיה והתשובות לשאלות המחשבתיות. אבל כמובן שזה לא שוה אם היצירה הספרותית אינה יצירה ספרותית. מסתבר שאם אזכה להפוך את זה לספר, צריך לשים יותר דגש על העלילה ולהשאיר את הדיונים פות או יותר במתכונתם הנוכחית.
ובכל זאת, אם תוכל למקד יותר, איפה בדיוק הדמויות צריכות תיקון, ומה לא מובן בהן, זה מאד יעזור לי.
י"ז טבת ה´תשע"ב  
זה דוקא מעולה שהדמויות מתוארות בצורה ישירה כזו ואין פיתוח אמיתי של דמויות, ובכל מקרה, זה מה שהמחבר רצה, לא? אמנם זה לא בדיוק ספר, אלא יותר פרודיה על ספר.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד