בנושא
בכרם
חדשות
 
תיק אליפז - חלק א / איתי אליצור
בביכורים מאז ל´ כסליו ה´תשע"ב

 

 

א

כשפגשתי את יוני הרגשתי שמצאתי את כל האושר עלי אדמות.

פגשתי אותו בתוך גן יפהפה, שחשבתי שהוא המקום הפסטורלי ביותר שאפשר להמציא. הגן היה כולו פורח, ובו נטוע מכל עץ נחמד וטוב. נהר זרם בו שהשקה את כל הגן והפריחה היתה מושלמת. אבל אני הרגשתי שהפריחה הזאת נמצאת כולה בתוכי. ליבי עלה על גדותיו, והרגשתי שלבו של יוני עולה על גדותיו ביחד עם ליבי.

שנינו התמלאנו מכל ניחוחות הגן.

טיילתי עם יוני ברחבי הגן והבטנו יחד בכל עץ נחמד למראה. הלכנו לאורך הנהר וליבנו המה.

אני אומרת ליבנו כי היתה לנו הרגשה שליבנו נעשה אחד והוא פועם יחד. שנינו הרגשנו שזאת הפעם מצאנו את אושרנו ואת אשר חפשנו, שאנחנו אחד. שנינו הרגשנו כך.

רק בשעה מאוחרת מאד עזבנו את הגן וחזרנו איש לביתו. לא לפני שהוא ליוה אותי הביתה, ואחר כך אני ליויתי אותו הביתה, ואחר כך הוא שב וליוה אותי הביתה. וקבענו להפגש למחרת שוב בגן.

ב

אחת לשבוע אני מתנדבת בבית אבות.

חשוב מאד להתנדב במקומות כאלה. תמיד אני מרגישה שם שאת האושר שיש בליבי עלי לחלוק גם עם אנשים מסכנים שקשה להם. כשאני יושבת עם האנשים האלה ומשמחת אותם לבי מתמלא שמחה, ובשביל השמחה הזאת שוה לי להתנדב ולשמח את הזקנים.

אני חושבת שזה לא יפה שאני יושבת ושמחה לי בשעה שיש ממש בשכונתי אנשים מסכנים ששמחים לביקורים. את האושר צריך לחלק גם עם אחרים, לכן אני מתנדבת באפן קבוע מדי שבוע. כבר כמה שנים אני בפעילות הזאת ולא החסרתי אף שבוע, מלבד, כמובן, אילוצים שאי אפשר למנוע, כגון כמה פעמים שהייתי חולה, תקופות שבהם עמדתי לפני מבחן, ימים שקמתי בהם ממש מאוחר, ימים שכאב לי הראש, וכדומה. אבל חוץ מאלה באמת לא החסרתי אף שבוע.

כשבאתי באותו יום אל בית האבות היה ליבי גואה מאושר. בכל מקום שהסתכלתי עליו ראיתי את יוני. וכבר תכננתי איך אני מספרת לכל הסבתות הזקנות שם על יוני וממלאת את לב כולן בשמחה.

כשנכנסתי קרא לי המנהל למשרדו. הבנתי שכנראה גם המנהל רוצה לשמוע על יוני ולשמוח איתי, ושמחתי שגם הוא שמח בשמחתי.

המנהל הציג בפני שוטר שנשלח לדבר איתי. מסתבר שגם במשטרה שמחים איתי ועם יוני ורוצים לשמוע על אהבתנו החדשה.

השוטר, סמ"ר דני פוסט, הציג את עצמו, למרות שממש לא היה צורך בכך כי שמו רשום על דש חולצתו.

אני לא הצגתי את עצמי למרות שממש כן היה צורך בכך כי שמי לא רשום על דש חולצתי. וחוץ מזה, מאז תחלת הספר עוד לא הצגתי את עצמי.

סמ"ר פוסט פנה אלי ושאל: "את בינה?, נכון". הודיתי באשמה. הוא ידע את שמי למרות שלא הצגתי את עצמי. וסוף סוף הואיל מחבר הספר לקרוא לי שם. (האמת היא שקוראים לי בינה מאז שנולדתי, אבל זה רק מפני שעכשיו המחבר קרא לי שם. אני בנויה כדמות ששמה בינה מעולם. לא מבינים? לא נורא. גם אני לא, אבל כך למדתי בבית הספר. אגב, גם בבית הספר הייתי עוד לפני שהספר הזה התחיל. מה שגורם לאנשים להאמין בטעות שהספר הזה היה קיים עוד לפני שהוא התחיל).

"יש לנו בקשה קטנה ממך", אמר סמ"ר דני פוסט, "את מבקרת כאן את הגברת תמנע בדרך כלל, נכון?".

עניתי שהדבר נכון, בין השאר אני מבקרת תמיד גם אצלה. למרות שיש הרבה זקנות שאני אוהבת לבקר אצלן הרבה יותר מאשר אצל הגברת תמנע, שהיא שתקנית ומעולם לא הצלחתי לקשור אתה שיחה יותר ארוכה מ"מה שלומך" ואחרי כמה דקות של שתיקה "מה נשמע". גם הפעם לא היו לי תוכניות לבלות איתה הרבה זמן, היו לי כמה זקנות אחרות שכבר תכננתי לספר להן על יוני.

"אני מבקש אם תוכלי לשאול את הגברת תמנע על הבן שלה", בקש סמ"ר פוסט. "כל פרט שתוכלי להוציא ממנה, אנו נשמח לקבל. אנו חושדים שאדם שעומד מאחורי כמה פשעים חמורים שנעשו לאחרונה, הוא בעצם בנה של הגברת תמנע, והיינו רוצים לדעת מיהו, אבל אנחנו לא יודעים עליו כלום.

"אם כך, למה אתם צריכים אותי," שאלתי, "אתם יכולים לחקור את הגברת תמנע, אתם יכולים גם לראות מה כתוב על בנה במרשם התושבים".

"כאן בדיוק הבעיה", ענה סמ"ר פוסט, "הגברת תמנע כלל אינה רשומה במרשם התושבים. מצאנו רק מסמך רשמי אחד שבו היא קיימת. ועל פי אותו מסמך אין לה בן, למרות זאת יש לנו מידע שהאיש שאנחנו מחפשים הוא בנה, והיינו שמחים אילו תצליחי לברר אתה מיהו בנה. אבל אל תעשי זאת כדרך שחוקר קצין משטרה, כי אולי היא לא תרצה לשתף פעולה. תשאלי אותה כידידה ואז אולי על פי מה שהיא תספר לך נצליח לדעת משהו על האיש הערמומי הזה".

עוד הוסיף סמ"ר פוסט ואמר: "אין לך מה לדאוג לידידתך, אני מבטיח שנגדה לא נפתח תיק, לא אותה אנחנו מחפשים. אנחנו מחפשים איש רשע שאת תשמחי לעזור בתפישתו. הוא וכנופיתו פושטים על חלשים ומסכנים. בתי אבות חביבים עליהם במיוחד. לכאן הם עוד לא הגיעו, אולי מפני שאימו נמצאת כאן. אבל הם ממש רשעים".

"אעשה כמיטב יכולתי", עניתי ויצאתי מהמשרד.

ג

האמת היא שלא ממש תכננתי לבקר את הגברת תמנע. שמתי את פני אל הגברת מלכה. איתה אני תמיד מאריכה בשיחה ומאד רציתי לספר לה על יוני.

הגברת מלכה ישבה כדרכה על מטתה, בין כל התמונות של בניה נכדיה וניניה הרבים. נכנסתי והתישבתי לידה.

"שלום גברת מלכה", אמרתי לה, "יש לי בשורות טובות לבשר לך. פגשתי בחור מאד מאד נחמד. אולי עוד מעט נתחתן".

"יפה מאד", אמרה גברת מלכה, "שמעת שרבקהלה שלי עוד מעט מתחתנת", גברת תמנע הצביעה על אחת מהתמונות שהיו תלויות על הקיר, "ברוך ה', מצאה לה חתן, הלואי על כולנו, עוד מעט תהיה לנו כאן שמחה גדולה מאד, כי גם אחותה הגדולה עוד מעט תלד תאומים. היא ביקרה אותי כאן היום הנכדה שלי, את מכירה את הנכדה שלי, נכון? לא, לא זאת, זאת. כן, גם זאת כמובן נכדה טובה מאד שלי, מביאה לי הרבה נחת, ברוך ה' יש נחת. רק לפני שבועים נולדו לי שני נינים. אחת בת של תקוה, הבת של דודיק שלי, ואחת בת של מיקי, הבן המוכשר של חיימקה שלי. את בודאי מכירה אותו, בחור מאד מוכשר, עובד בתור רופא בבית החולים, מצליח מאד. כשהייתי לפני שנתים בבית החולים, הוי," נאנחה גברת מלכה, "אני כמעט מתה כשאני נזכרת בכאבים שהיו לי אז כשאישפזו אותי על אותה דלקת ריאות חריפה, זה היה ממש קשה, כמעט מתי. בקיצור, כשהייתי בבית החולים כולם שם ספרו לי כמה מוכשר הנכד שלי. כשהסתכלו כמה הצלחתי להיות חולה מיד אמרו תראו, זאת מוכשרת כמו הנכד שלה...".

קשה היה לעצור את שטף דיבורה של הגברת מלכה, בפרט שכל שם שהיא הזכירה לווה בתמונה ובמבט מלא הערכה. אבל אני כמובן לא הגעתי לכאן כדי לשמוע את כל הדיבורים שלה אלא כדי לשתף אותה בשמחתי. לכן אמרתי:

"פגשתי אתמול בחור מאד נחמד, קוראים לו יוני, חבל שאת לא מכירה אותו".

 גברת מלכה קטעה באכזריות את שטף דברי והמשיכה לספר:

"את רואה את חיימקה, הבן שלי"  גברת מלכה הצביעה על תמונה של איש שמן ומכוער, טוב, אולי לא יפה להגיד שהוא מכוער, זה לא מנומס, לכן אני לא אומרת, אני רק חושבת, אבל אולי גם לא נכון לחשוב כך על אנשים. מצד שני, אולי יותר נכון שבחורה צנועה כמוני לא תחשוב על גברים שהם יפים. בכל אופן,  גברת מלכה הצביעה על תמונה של איש לא מצודד במיוחד, בשנות החמשים לחייו, ואמרה:

"זה חיימקה שלי, חמד של בן, מביא לי הרבה מאד נחת. הוא מזכיר לי מאד את אבי המנוח, שהיה אדם מרשים ביפיו. כל הבחורות ברחוב היו הולכות אחריו, אבל הוא בחר דוקא באמא שלי. הוי, אמא שלי, כשאני רק נזכרת בה אני ישר חושבת כמה שהיא היתה שמחה אם היא היתה זוכה להכיר את בוביק הנין שלי. כמה חבל שהיא לא זכתה. איך שהוא חמוד..."

באמת לא יפה, כל הבוקר אני רק מתכננת איך לספר לה על יוני, והיא עסוקה לה בבוביק שלה. לכן אמרתי:

"רציתי לספר לך על יוני..."

 גברת מלכה קטעה אותי" מה קורה לך היום, בינה, מהבקר אני רק חושבת איך שתבואי ואני אספר לך על בוביק שלי, אז מה את עסוקה לך ביוני ההוא, מי זה בכלל יוני? אני לא מכירה אותו".

הבנתי שלא כדאי ביום כזה לבקר אצל  גברת מלכה, היא לא תקשיב לי וחבל על כל המטען הגדול של שמחה שהבאתי אתי. עדיף ללכת אל  גברת תמנע, היא אף פעם לא מדברת, היא ודאי תקשיב לי.

ד

חדרה של  גברת תמנע היה שונה לחלוטין מחדרה של  גברת מלכה. לא היתה בו אף תמונה של אף קרוב משפחה.  גברת תמנע ישבה לבדה על כסא ובהתה בחלל האויר. שאלתי אותה לשלומה, ואחר כך ספרתי לה על יוני.

ישבתי ודברתי בהתלהבות במשך עשרים דקות. היא לא הפריעה אפילו פעם אחת, היא רק ישבה, הקשיבה וחייכה. החיוכים שלה היו ממש במקום, אחרי הויכוחים שהיו לי עם  גברת מלכה. היא ממש התלהבה ביחד אתי.

כשהרגשתי שאמרתי את כל שהיה לי לומר על יוני, והאמת היא שאמרתי את זה כמה וכמה פעמים, שהרי להגיד רק שהוא מתוק וחמוד ומקסים ושאני ממש מאושרת אתו, זה לא לוקח עשרים דקות, ואת ההרגשה שאני באמת מרגישה אני לא יכולה לבטא במלים, ודאי שלא במסגרת הספר הזה, לכן אמרתי את זה כמה וכמה פעמים, וכאמור כשהרגשתי שכבר אמרתי את כל מה שהיה לי לומר, שאלתי:

" גברת תמנע, יש לך קרובי משפחה?"

"הוי", נאנחה  גברת תמנע ולא יספה.

הבנתי שזה לא יספק את סמ"ר דני, לכן הוספתי:

"אני מבינה שיש לך בן, למה את לא מספרת לי עליו?"

"תעזבי, בינה, אני לא רוצה, מבחינה רשמית אין לי בן".

"למה את אומרת שהוא לא קיים רשמית?" שאלתי, רציתי גם להוסיף שלא יפה לדבר עליו כך, אבל חשבתי שזה לא מנומס אז לא הוספתי.

"הוא קיים רשמית", אמרה  גברת תמנע, "אבל רשמית הוא לא בני, ויותר טוב שאיש לא ידע איך הוא רשום, בעיקר שהוא לא ידע".

לא האמנתי שה גברת תמנע יכולה להוציא מפיה משפט כ"כ ארוך.

ואז התייפחה  גברת תמנע בבכי.

הרגשתי שאני לא יכולה לעזוב אותה במצב כזה, זה לא מנומס, למרות שהיה נראה שהדבר שהיא הכי רוצה עכשיו הוא שאני אצא, אני לא אעשה מעשים לא מנומסים רק מפני שזקנה שתקנית רוצה, לי יש עקרונות.

"מה קרה?" שאלתי.

 גברת תמנע המשיכה לבכות, "רק פעם אחת בחיים שיקרתי ככה, ועכשו אני מצטערת על זה, זה העונש שלי, רק שהוא לא ידע, הוי"

טוב, לא חכמה לשקר רק פעם אחת כשלא מדברים בכלל.

וחוץ מזה, אני לא מאמינה לה שהיא שיקרה רק פעם אחת בחיים.

ה

לפני שיצאתי עברתי שוב במשרד של המנהל, רציתי לדבר עם סמ"ר פוסט ולמסור לו מה שאני יודעת, למרות שלא ידעתי הרבה. סמ"ר פוסט היה עסוק בשיחה בטלפון ולא התפנה אלי.

רציתי לחכות לסיום השיחה כדי לדבר איתו, אבל מהדברים שהוא דיבר הבנתי שהוא כבר יודע כל מה שספרה לי  גברת תמנע. לכן פניתי לצאת.

סמ"ר פוסט היה בלתי מנומס, הוא אפילו לא אמר לי שלום. אבל ברוב אדיבותו הוא הושיט יד והסיר סיכה שדבקה לחולצתי. יפה מצדו, זאת היתה סכה מאד מכוערת, דומה קצת למיקרופון קטן או משהו מגעיל כזה. טוב שהוא הסיר אותה, איך לא שמתי לב מתי היא דבקה לחולצתי?

יצאתי משם ומיהרתי אל הגן. אמנם היו עוד שעתיים עד השעה שבה קבעתי עם יוני, אבל אני כבר הייתי חסרת סבלנות. והנחתי שגם יוני יקדים.

ו

יוני ואני המשכנו להפגש לעתים קרובות, והאהבה הלכה ופרחה ואף הבשילה.

כך עברה עלינו תקופה ארוכה, שאך חידדה בליבי את ההרגשה שהנה הנה מצאתי את אושרי בחיים.

בהתחלה, היה לי ברור לחלוטין שגם יוני מרגיש כך. אני מרגישה את יוני ואת המיות ליבו בדיוק כמו שאני מרגישה את המיות ליבי שלי. והיה לי ברור ששנינו נחיה יחד כזוג יונים לנצח. הרגשתי שגם לו זה ברור. ואולם, משהו התחיל לכרסם בהרגשה הזאת. בכל פעם שנסיתי להעלות את הנושא, הרגשתי שמשהו מעיב על יוני.

בתחלה לא ייחסתי לכך חשיבות מרובה. היה לי ברור שיוני יתגבר. כמו כן, מה צריך להפריע לי שמשהו מעיב על יוני, וכי אני מרגישה את זה? ליבי שלי עולה על גדותיו והגן בנשמתי פורח היטב ומה לי בכך שהוא עוד לא שלם עם עצמו? מאידך, גליתי שהעב המעיב על נשמתו מעיב גם עלי בדרך זו או אחרת, לכן החלטתי לשוחח עמו על כך.

יוני הסביר לי שגם הוא מאוהב בי עד מעל לראשו, אלא שהוא חושש מאד, והוא שיתף אותי בתוכניתו.

"אם נשאר יחד", אמר יוני, "צפוי לנו גורל אכזרי וקשה. יוצר היצירה הזאת עתיד להתעלל בנו באכזריות מרובה כדי למתוח ולשעשע את קהל קוראיו".

אמרות כפירה אלה זעזעו אותי. "איך אתה מעז לדבר עליו כך?"

"את יכולה להתעלם מהמציאות אם את רוצה בכך", אמר יוני, "אבל כל עוד את איתי בתוך הספר הזה, אני יכול לומר לך בדיוק מה צפוי לנו: בהתחלה אני אעזוב אותך ואת תחפשי אותי ותתאווי ליום שבו נחזור להיות יחד, אבל אני לא אחזור. את בינתיים תחשבי שאת מאוהבת בגבר אחר.  אחרי שתמצאי אותי אני אחזור אליך ונשמח להיות ביחד, אבל אחר כך את תכעסי עלי ותעזבי אותי ולא תרצי אותי. אחר כך נהיה יחד תקופה מסוימת. אחר כך שנינו נרצה זה את זה אבל לא נגיד זאת זה לזה וכל אחד מאתנו יגיד לחברו שהוא לא רוצה אתו. ורק בסוף בדף האחרון נתחתן, ככה זה בכל הספרים".

"כן", אמרתי, "אבל אז נחיה בעושר ובאושר".

"אבל באותו רגע יגמר הספר, אז בשביל מה אנחנו צריכים את כל הסיפור הזה, למה אנחנו צריכים לסבול את מסכת ההתעללויות הזאת?"

"כי אנחנו לא קיימים אלא בשביל זה", אמרתי לו, "אחרת אין ספר. זה תפקידנו כאן, וחוץ מזה, ברור לי שזאת לא התעללות, ואל תדבר כך על יוצרנו".

"אני רוצה לראות את מחבר הספר הזה עובר פרק אחד מתוך מה שהזכרתי, ברור לי לחלוטין שהוא לא היה מסכים. רק עלינו הוא גוזר חיים כאלה".

חמתי עלתה בי ולא טרחתי להסתיר זאת, אך הוא המשיך:

"הלילה אני מתכנן לברוח מתוך הספר הזה, ואני מציע לך לבוא איתי. נעשה יחד חיים משוגעים ונחיה באהבה וברעות ובשמחה. איש לא יציק לנו. אהבתנו הגדולה תתממש מיד ולא נאלץ לעבור את מסכת היסורים הצפויה לנו. נחיה מיד באשר ובעשר".

הכעס שלי כבר עלה על גדותיו. לא הבנתי מה מצאתי באדם כזה. אמרתי לו שאני לא באה איתו ונפרדנו לאותו יום.

ז

לא האמנתי שיוני אכן יממש את תוכניתו. היה לי ברור שבלעדי הוא לא יעזוב. אנחנו הרי כ"כ אוהבים. נלבן יחד את הענינים ותוך כמה ימים יעבור לו השגעון הזה שנכנס בו, ונוכל להתחתן.

למחרת בבוקר לא ראיתי אותו, ולא ידעתי לאן הוא נעלם. הבנתי שכנראה הוא נעלב מפני שכעסתי עליו, והנחתי שתוך כמה ימים הוא ישוב. למעשה, שמחתי שהוא מתחבט בדברים עם עצמו ולא איתי, כך הוא ודאי יגיע למסקנה הברורה והפשוטה בענין דרכנו בחיים, ואני לא אצטרך להתווכח עמו על כך. חבל רק שהוא לא בא לדבר עימי על כך, יכולתי להסביר לו כל כך יפה מה נכון בחיים. בליבי מצאתי את עצמי מסבירה לו את עיקרי החים כל כך יפה, והוא ודאי משתכנע מכל מה שיש לי לומר, שהרי זה כל כך ברור.

משעברו כמה ימים ולא מצאתי אותו התחלתי לחפש אותו. חיפשתי במקומות רבים ולא מצאתי אותו. פניתי לכל מכריו וידידיו אך אף אחד לא ידע איפה הוא.

בצר לי החלטתי לפנות למשטרה.

 ח

רפ"ק אברהם עברי ישב על מכתבתו רכון על תיק עב כרס בארשת מלאה חשיבות. טוב שנפל בחלקי קצין רציני כזה שעוסק בתיקים חשובים כל כך. חבל רק שהוא עסוק כ"כ בעניניו ולא מתפנה מיד לענין שבשבילו באתי. האינו מבין שבאתי אליו בענין חשוב ביותר? שיעזוב כבר את התיק האידיוטי שלו ויתפנה אלי.

ניסיתי לראות מה כתוב בתיק, אבל רפ"ק אברהם סגר אותו ופנה אלי לשאול לבקשתי. חבל, זה ודאי תיק מאד חשוב, למה הוא לא נותן לי לראות מה כתוב בו?

על התיק היתה כתובה בדיו מלה אחת: אליפז.

אברהם שאל לבקשתי וסיפרתי לו על יוני. סיפרתי לו גם על דעתו של יוני בענין אהבתנו ודרכי מימושה, ועל תכניות הבריחה שלו.

מיד ראיתי שאברהם הוא שוטר לענין, הוא הסכים בפה מלא עם כל הטענות שלי.

"ודאי שכל אדם צריך למלא את תפקידו", אמר אברהם, "ראי למשל אותי, מצבי הוא הרבה יותר רע ממצבו של יוני, בכל סיפור הרע כמעט הורג אותי ואני נתון בסכנת חיים נוראית. הרע מענה אותי ועושה לי רע, חיי הופכים לסיוט. לרוב יש בסיפור גם אשה אבל אני בכלל לא אוהב אותה, היא נמצאת בסיפור רק לקישוט, וכל הסיפורים אותו דבר: בהתחלה אני חושד באדם הלא נכון, בעוד הפושע האמיתי זוכה לאהדה גדולה. אני עושה טעויות ומשלם עליהן ביוקר, הפושע חוטף אותי וכמעט הורג אותי, וכו', האם אני מתלונן? לעולם לא. אני ממלא היטב את תפקידי כמובן. אם לא אמלא היטב את תפקידי, הלא אחדל להיות הטוב בספור הזה ואתחיל להיות הרע. ואת זאת ודאי איני רוצה".

"טוב", עניתי לו, "זה לא מפני שחשוב לך להיות הטוב, זה מפני שגורלו של הרע רע גם הוא".

"מה פתאום?" תמה אברהם, "הרשע? טוב לו כל הספר, רק בעמוד האחרון אני מנצח אותו. ואני? רע לי כל הספר, אבל אני לא מתלונן, אני ממלא את תפקידי. תארי לך מה יהיה אם אנשים לא ימלאו את תפקידם. ראי נא את העוזר שלי, שמוליק הגרי, נניח שהוא יפסיק למלא את תפקיד העוזר וירצה להיות הגיבור בעצמו, איזו אנדרלמוסיה תהיה פה". "שמוליק," קרא אברהם לפתע, "הגש נא לי ולגברת כוסות תה".

אברהם המשיך להאנח, "לא סתם דיברתי על העוזר. הלא ברור שתפקידו בסיפור להיות העוזר, אחרת לא היתה נוצרת דמות כזאת, שהרי גיבור כבר יש ולא צריך עוד גיבור. העוזר נוצר רק מפני שלא היה לי טוב לפעול לבד והתברר שאני צריך עזר. אבל, את יודעת, היום יש באופנה כל מיני דעות משונות. כל מיני עוזרים מדברים על שוויון הזדמנויות, רוצים להיות הגיבור בעצמו, כאילו שזה תענוג כ"כ גדול. שמוליק הצעיר עוד לא יודע כמה קשים חייו של גיבור. טוב, מזל שהוא עוזר טוב שאינו חומד לעצמו את תפקיד הגיבור".

אני לא הייתי כל כך בטוחה בזה. כששמוליק נכנס ראיתי אותו מצחק לעצמו מתחת לשפמו העב. הוא הגיש לי ולאברהם כוסות תה, וחשתי בריח חשוד שעולה מכוס התה של אברהם.

שמוליק עמד לצאת ואברהם עמד ללגום מכוסו אבל אני עצרתי מיד את שניהם וצעקתי: "עצרו".

הצלתי את הגיבור ברגע האחרון.

"שמוליק", צעקתי בחמה שפוכה, "אתה תשתה עכשו את התה שהכנת לאברהם".

זעה קרה נגרה ממצחו של שמוליק, שהבהירה לי שצדקתי בחשדי.

אברהם נסה אף הוא לשכנע אותי לתת לשמוליק הזדמנות שניה, הוא אמר ששמוליק יכול ללמוד להיות עוזר נפלא להבא, אבל אני התעקשתי ששמוליק ישתה מיד את כוס חמת התה הזאת באשר הוא שם.

"הזדמנות שניה למה?" שאלתי את אברהם, "הזדמנות שניה להרוג אותך?"

אברהם ניסה להסביר שצריך לתת אמון בבני אדם ולתת הזדמנות לשלום, וחוץ מזה יהיה לו קשה מאד בלי עוזר. אבל אני אמרתי:

"עוזר אתה רוצה לעשות ממנו? הלא הוא הרע בספור הזה".

"לא לא", אמר אברהם, "אליפז הוא הרע בספור הזה".

"ראית פעם את אליפז, אתה יודע איך הוא נראה?" שאלתי את אברהם. אברהם הודה שלא.

"אתה יודע באיזו זהות הוא רשום?" שאלתי את אברהם. אברהם הודה שלא.

"אז אני אומרת לך ששמוליק הוא אליפז המתחזה".

"זה מה שהמחבר רוצה שתחשבי", אמר אברהם.

"לא", עניתי לו, "זה מה שהמחבר רוצה שהקורא יחשוב, אבל אנחנו לא ניפול בפח הזה, אנחנו נחסל מיד את אליפז-שמוליק, הוא יחסל את עצמו, ממילא אין בו צורך אם הוא מהוה סכנה ולא עוזר. שישתה כבר את התה ודי".

שמוליק, ששתק עד עכשו, ניסה להסביר את מניעיו.

"תראי", אמר שמוליק, "הלא אינני יכול להשלים עם כך שתפקידי יהיה משני ביצירה הזאת".

"כל אדם צריך למלא את תפקידו", אמר אברהם.

"אתה אומר את זה רק מפני שאתה הגיבור". אמר שמוליק, "למה רק אותך עשה הסופר גבור, למה אותי הוא קיפח?"

"יש לך טעות", אמרתי לו, "אותך הוא לא קיפח, זה לא שהיית קיים והסופר החליט לקפח אותך ולעשות אותך עוזר. אתה בכלל לא היית קיים, אפילו לא במחשבה, וכל קיומך הוא רק מפני שנוצר צורך בעוזר. לא נכון לומר שהוא יצר אותך עוזר, יותר נכון לומר שהוא יצר עוזר ולכן אתה קיים. הצרה איתך היא שאתה רואה את קיומך כמובן מאליו. במקום להגיד תודה שאתה בכלל קיים אתה עוד בא בדרישות?"

"גם  אברהם חושב רק על עצמו, אמר שמוליק, קודם הוא הסביר לך שהוא ממלא את תפקידו מפני שהוא לא רוצה להיות הרע."

"כל אדם צריך למלא את תפקידו", שב אברהם ואמר.

"כן?" שאל שמוליק. "גם אליפז חייב למלא את תפקידו ולהיות הרע? הלא אם תפגוש אותו אתה תנסה לשכנע אותו להיטיב את דרכיו."

"אם אפגוש אותו אהרוג אותו מיד", אמר אברהם, "לא אומר לו דבר."

"למה?" שאל שמוליק. "הלא הוא ממלא בדיוק את תפקידו".

"וגם אני ממלא בדיוק את תפקידי", אמר אברהם, "וחוץ מזה אם אני לא אחסל אותו הוא יחסל אותי."

"אז מה רע בו?" שאל שמוליק, "גם הוא רוצה לחסל אותך רק מאותן שתי סיבות עצמן: מפני שזה תפקידו, ומפני שאם הוא לא יחסל אותך אתה תחסל אותו."

"אבל אני הטוב בסיפור הזה והוא הרע", אמר אברהם.

"למה אתה אומר שהוא הרע, הלא הוא פועל בדיוק ע"פ המניעים שלך."

"מפני שבסיפור אני ממלא את תפקיד הטוב והוא את תפקיד הרע". אמר אברהם, "כי אם לא היה כאן טוב ורע, לא היה פה כל עניין, וממילא לא היה ספר, וכלנו לא היינו קיימים. וחוץ מזה הלא אני השוטר והוא הפושע, אני מייצג את השליט החוקי בעולם הזה, והוא סתם רוצה להשתלט על העולם."

"ואתה", אמר שמוליק, "מייצג את אויביו של אליפז שכבר השתלטו על העולם."

כאן מצאתי צורך להתערב. "אתה עוד שואל למה אליפז הוא הרע? כל מה שכתוב בתיק הזה לא מספיק לך?!" שאלתי.

אברהם ושמוליק החוירו. מעצמת ההפתעה שמוליק שתה מיד את כל הכוס. ואברהם העיר לי:

"איך את יודעת מה כתוב בתיק? זה חמור מאד. עכשו צאי מכאן ואל תדברי עם אף אחד על התיק."

קמתי ויצאתי והייתי די מאושרת. לי היה ברור ששמוליק הוא  אליפז. והיה ברור לי שכעת חוסל הרע והספר בא אלא סופו הטוב. וכל שנותר לי הוא לצאת החוצה ולפגוש את אהובי.

ט

בדרך בצאתי מהמשטרה עצרה ליד מכונית הדורה, כאילו במקרה, אבל אני ידעתי שכעת הגיע זמן האושר שלי. הצצתי לתוך המכונית והנהג אמר שהוא יקח אותי בדיוק לאן שצריך.

לא כל כך ידעתי לאן צריך, אבל עליתי.

הייתי עיפה ויגעה, וידעתי שעכשיו הגיע הסוף הטוב. ידעתי שאני נוסעת אל האושר, ואני עומדת לחיות באשר עם אהובי לעולם.

במהרה מצאתי את עצמי יושבת בתוך מנהרה טבעית יפהפיה, בה טפטפו מים זכים ורעננים מן התקרה, ושלל ירוק של צמחי קיר רעננים פרח על הקירות. אני ישבתי בה בתוך כסא רחב ומשוכלל, שמערכת חשמלית משוכללת היתה מורכבת בו על מנת לכוון את תנאיו של היושב בו. הנהג סיים להדק את אחרון החבלים שהידקו אותי היטב אל הכסא, ואגב כך אמר: כמדומני שעדין לא ערכנו הכרה בינינו.

הצגתי את עצמי.

"נעים מאד", אמר הנהג, "שמי אליפז".

 י

האמת היא שלי לא היה כל כך נעים, אבל לא רציתי להגיד את זה כדי שלא לקלקל את האוירה. לכן הוספתי רק "נעים מאד" משלי, ואת כל היתר אמרתי לעצמי בלב. אבל היה הרבה יתר. הכסא היה מרופד במסמרים קטנים שננעצו בבשרו של כל מי שישב בו, ובמקרה הנידון זאת הייתי אני. מעבר לכך היו בו שכלולים חשמליים שונים, שהגיבו ללחיצות על כפתורים שונים בשלט שהיה בידו של אליפז. כפתור אחד גרם לזרם שעבר מן הכתפים ועד כפות הידים, שהזכיר קצת הרגשה של סכין הפולח בבשרך. כפתור אחר גרם לזרם שעובר מהכתפיים ועד כפות הרגליים, שהזכיר קצת הרגשה של אש האוכלת בבשרך. כפתור אחר גרם לזרם המתפשט מן המותניים והלאה, שהזכיר לי קצת איזו הרגשה שמעולם לא הרגשתי, ולכן אינני יכולה, לצערי, לקבוע בבירור את מה הוא מזכיר. היה שם כפתור שגרם להרגשה של מליוני דבורים העוקצות את היושב בו בכל גופו בזו אחר זו, ולמען הגיוון היה בו גם כפתור שגרם להרגשה של מליוני דבורים העוקצות בבת אחת. היה בו כפתור שגרם לעיקול וכיפוף הגב אחורנית כמעט עד נקודת השבירה, וכנגדו היה גם כפתור אחר שגרם לכיפוף דומה קדימה.

היו שם עוד כפתורים שונים שגרמו להרגשות שונות במקומות שונים בגוף, ולא אאריך כאן בתיאור כל הפונקציות המשוכללות של מכשיר מעניין זה.

אבל שמתי לב שהיו בשלט ארבעה כפתורים שאליפז מעולם לא השתמש בהם, והייתי מלאת סקרנות לדעת מה הם גורמים. עוד יותר סיקרנה אותי השאלה למה אליפז לא משתמש בהם.

כל יום היה אליפז בא, ועומד לידי ושואל כל מיני שאלות תוך כדי שהוא משחק בכפתורים השונים. אבל לי לא היה זמן להקשיב לו. היו לי עניינים אחרים לחשוב עליהם. קודם כל, הסתקרנתי מאד בעניין הכפתורים שלא הכרתי, כאמור לעיל. אבל יותר מכך הייתי מוטרדת מאד מכל מיני שאלות אחרות שהעיקו עלי. כל האמיתות שהאמנתי בהן התנפצו אחת אחת. הייתי בטוחה ששמוליק הוא אליפז, אך הנה בא אדם אחר שכלל אינו דומה לשמוליק ומציג את עצמו כאליפז. הייתי בטוחה ששמוליק מת, אבל אם נניח ששמוליק הוא אליפז המתחזה, הרי ששמוליק לא מת, ואם כך - אברהם בסכנה. הייתי בטוחה שהנה אני פוגשת את אהובי, וכעת נראה שהספר הזה יהיה ארוך משחשבתי.

אבל יותר ויותר הטרידה אותי השאלה מיהו הגיבור האמיתי של הספר הזה. אט אט חלחלה להכרתי ההבנה שיוני היה רק אפיזודה חולפת בספר הזה. אדם כמותו, הבורח מן הסכנה ואינו ממלא כהלכה את תפקידו, אינו יכול להיות הגיבור וודאי שאינו יכול להיות אהובי. הבנתי שיוני כנראה לא נועד אלא לגרום לי להגיע לתחנת המשטרה, כדי לפגוש שם את הגיבור האמיתי. ואין ספק שאברהם הוא הגיבור האמיתי של הספר הזה. והוא גם מתאים לי יותר מכל אדם אחר, כיון שהוא, כמוני, מבין שנוצרנו למלא תפקיד ושכל אחד מאיתנו חיב למלא את תפקידו, ולא חשוב מהו. מאידך, לא כ"כ רציתי להיות בתפקיד האשה בספר של אברהם, כי אברהם אמר שהאשה בספרים שלו לא נמצאת אלא לקישוט, ואת התפקיד הזה לא הייתי מוכנה למלא בשום פנים ואופן.

כך, ישבתי לעצמי כבולה לכסא יומם ולילה, בידיעה שבסוף הספר יופיע פתאום הגיבור וישחרר אותי. תוך שאני מתחבטת בייסורי נפש גדולים בשאלה מיהו הגיבור שיבא לשחרר אותי.

גם אליפז לא הקל עלי באותם ימים. הוא ישב יומם וליל עם השלט ולחץ להנאתו על הכפתורים השונים תוך שהוא שואל אותי שאלות שונות. כאמור, לא התפניתי כ"כ להקשיב לשאלותיו כי הייתי עסוקה בייסורי חוסר הוודאות שלי בשאלה מי הגיבור שיושיעני. התעניתי בין אהבותי לשני גברים שונים, ועם הזמן הודיתי ביני לביני שגם יסורי הכסא לא הוסיפו לי נחת.

אבל תמיד נסכה בי ביטחון הידיעה שבסוף הספר יבא הגיבור ויושיעני. הלא ברור שהכל יגמר בטוב, הרי יש מחבר לספר הזה, הספר אינו הפקר. אני בוטחת במחבר שבסוף יהיה טוב.

אליפז הוסיף להטריד אותי שוב ושוב, אבל אני לא הייתי מודאגת, ידעתי שבסוף יפרוץ פנימה גיבור עטור תהלה ויושיע אותי. אט אט השתכנעתי שאברהם הוא הגיבור. הייתי חולמת עליו בחלום ובהקיץ, יומם וליל. הנה הנה הוא נכנס ומחסל את אליפז באבחת חרב אחת, אח"כ הוא משחרר אותי מן הכסא ומושיב את אליפז במקומי (כלומר: בינתים הוא לא מחסל אותו). יחד אנחנו מנסים את ארבעת הכפתורים העלומים. אליפז סובל וסובל עד קיצו המר. ומכאן אברהם מוביל אותי הישר אל החופה. אליפז נגרר אחרינו ורואה אותנו מאושרים (בעצם הוא עוד לא מת, אבל אל דאגה, תכף הוא ימות סופית), ומבין שצוחק מי שצוחק אחרון, כלומר: בדף האחרון.

מסתבר שלפעמים אני חושבת יותר מידי בקול. אליפז געה בצחוק רם ושאל אותי מנין אני כ"כ בטוחה שהסוף טוב.

"כי כך זה בכל הספרים", אמרתי לו.

"ומי ידאג לכך שזה יהיה גם כאן?" שאל אליפז.

"מחבר הספר", עניתי לו, "הוא לא יתן לרע לנצח."

"את באמת מאמינה שיש מחבר לספר הזה?" צחק אליפז.

"בוודאי", עניתי לו, "אם אין מחבר לספר אז איך הוא קיים? איך אנחנו קיימים? איך המנהרה הזאת קיימת? איך הכסא הזה קיים?"

"בקשר לכסא", אמר אליפז, "אני בראתי אותו. ובקשר לשאר הדברים שהזכרת, את באמת חושבת שהם אכן קיימים?"

"מי? אנחנו? ודאי שאנחנו קיימים, אחרת איך אנחנו מדברים וחושבים מחשבות?"

"או, הרגעת אותי", אמר אליפז ושלח בי זרם חורך בשר לעידוד, "כבר חשבתי שגם את תטעני שרק היוצר קיים באמת, ואילו אנחנו רק דמויות דמיוניות מספר."

כעת היה תורי לגחך קמעא, אם כי אליפז קצת הקשה עלי לעשות כן, "איך יכול להיות שאנחנו לא קיימים?"

"לא יכול להיות", הסביר אליפז, "אנחנו קיימים, אבל יוצר הספר אינו קיים, לכן אני יכול לעשות את כל המעשים שאני עושה באין מפריע."

כעת כבר הבנתי מה ההבדל בין אליפז לבין אברהם, והבנתי שבצדק גמור אברהם רודף אחריו. אני מחכה כבר לראות את אליפז חורק את שניו ונמס כשהוא רואה את אברהם מביס אותו.

"ואני יכול בקלות לומר לך גם איך אנחנו קיימים, בלי להזדקק לכל מיני שטויות כמו יוצר עליון וכד'. המדע של היום, אותו מדע מתקדם שנעזרתי בו כדי ליצר את הכסא הזה, כמו גם את יתר המכשירים המתקדמים שאני נעזר בהם בכל מעשי, המדע הזה מסביר היטב גם איך אנחנו נוצרנו ואיך נוצר העולם. הכל מקרי, התפתחות אקראית של יצורים ושל גרמי שמים כתוצאה מפיצוץ ענק".

"ומה גרם לאותו פיצוץ, ומה הוליד את החומר שהתפוצץ?"

"את שואלת שאלה מאד מאד לא מדעית," גער בי אליפז, וליווה את גערתו בסמפוניה חורקנית של זרמים חשמליים ולחצים, "מאד מאד לא מדעית, המדע הלא מתאר את גבולות הידיעה ותחילת חוסר הוודאות באופן מדעי למדי, ומוכיח כי קוטב העולם במפץ הגדול ואין צרך לבאר את יסודות היווצרותו."

"בקיצור", עניתי לו, "המדע שלך לא יכול לתת תשובה לשאלה איך אנחנו קיימים. הוא יכול לבאר איך נוצרנו מהשלב שקדם לנו, הוא יכול לבאר איך נוצר השלב שקדם משלב שקדם לו וכן הלאה. הוא מעולם לא הסביר איך נוצר דבר יש מאין. הוא טוען שאין דבר כזה. ע"פ המדע לא היינו צריכים להיות קיימים, קיומנו סותר את המדע."

"טוב", אמר אליפז, "עכשו תוכיחי שאנחנו קיימים."

"עובדה שאנחנו חושבים", חשבתי ואמרתי.

"ואם גם המחשבה שלך לא קיימת במציאות, ואם גם היא אינה אלא דמיון?"

"אולי", עניתי לו, "אבל עצם העובדה שהיא קיימת כדמיון, מעידה שהיא קיימת, כי ממילא כל המחשבות קיימות בדמיון בלבד. ועצם העובדה שהמחשבה קיימת סותרת את המדע שלך סתירה חמורה."

"אבל המדע שלי בנה את הכסא הזה."

"יפה מאד", אמרתי לו, "אין ספק שהמדע שלך נכון, אבל חסר. המדע שלך הוא כלי טוב לבאר את המציאות. אבל צריך לדעת מה התוכן של המציאות. הכסא שלך הוא דבר טוב ויפה, אם מושיבים עליו את מי שבאמת צריך לשבת עליו בסוף הספר."

"את לא מתכוונת במקרה למישהו שנמצא כאן בחדר הזה?" שאל אליפז ולחץ על כל הכפתורים שאני מכירה לפי הסדר.

"את התשובה לכך תענה בכוחות עצמך," עניתי לו. "כל ההמצאות של המדע שלך הן נכונות מאד וטוב לדעת אותן, אבל הן חסרות. חסר היסוד. אתה מבין את המציאות, אך אינך יכול לבאר איך היא עצמה קיימת ולשם מה. בעל כרחך אתה חייב להאמין שיש כח נוסף, מעבר לכחות המדע שאתה מכיר היטב, שנמצא מחוץ למערכת של גורם ונגרם, שאינו פועל במקרה, שיצר את כל הספר הזה ויש לו מטרה בכך, והוא יביא אותה אל מימושה".

"אבל אני אוכיח לך שאני נוצרתי במקרה ולא בכוונה. את תראי שאני עוד אוכיח לך את זה. יש לי לכך הוכחות מוצקות מאד, שישנו את כל מה שיש לך לומר על מהות הספר הזה."

"טוב", עניתי לו, "אם נעים לך לחשוב כך, אתה רשאי לחשוב כך, אם נוח לך להיות דבר חסר משמעות וחסר תפקיד שבא במקרה וגם ילך במקרה, אתה רשאי להרגיש כך. אני בשמחה אעזור לך בכך, האמת היא שגם אני חושבת עליך דברים דומים."

ציפיתי לקבל את התגובה בכמה זרמים חשמליים חזקים, אך זו בוששה לבא.

"אני יוצר לעצמי את המשמעות," אמר אליפז, "כמו שאני יוצר לעצמי כל דבר בחיים. יש לי מטרה."

"המטרה שלך", אמרתי לו, "אינה מטרה אמתית. אתה יצרת אותה למענך ולא נוצרת למענה. ולכן לא נכון לומר שהיא המטרה שלך, יותר נכון לומר שאתה המטרה שלה, שהרי היא נוצרה למענך."

"ומה בכך?" שאל אליפז. "העיקר שיש לי מטרה."

"ולשם מה אתה קיים?" שאלתי אותו.

"לשם עצמי." ענה אליפז.

"אם כך," עניתי לו, "עדיף לותר עליך, ואז גם לא יצטרכו אותך, כי אם אתה קיים רק לצורך עצמך, יוצא שאם לא תהיה קיים לא יצטרכו אותך, אז אתה סתם מיותר בעולם."

"אפשרי," אמר אליפז, "ממילא אינני קים אלא במקרה. אולי אני מיותר."

סוף סוף הסכמנו על משהו.

יא

במשך כל הימים שבהם הייתי במנהרה, ראיתי בעיקר את אליפז. אמנם ידעתי שיש עוד אנשים שמבקרים במנהרה, שמעתי את אליפז מדבר אתם מהכוכים הסמוכים, אבל לרוב לא היה במנהרה אף אחד מלבדי. היה איש אחד שהיה אחראי על התחזוקה של הכסא, או ליתר דיוק - על התחזוקה שלי. פעם ביום הוא היה מטפל במנגנון של הכסא, ובאותה הזדמנות מאכיל אותי קצת, או מכניס לי אינפוזיה. הוא גם היה מטפל בעוד נושא שאני מעדיפה לא לדבר עליו. מסתבר שלאליפז היה חשוב מאד להחזיק אותי חיה. אני לא יודעת למה, אולי גם הוא האמין בסתר לבו שברגע שהוא ינסה להרוג אותי יפרוץ פנימה הגיבור ויהרוג אותו. אני האמנתי בכך בגלוי, ולכן חיכיתי שהוא כבר ינסה להרוג אותי, ולא פחדתי משום דבר.

אבל באותו יום שבו דיברתי עם אליפז על מחבר הספר, שמעתי את חבריו של אליפז משוחחים ביניהם באחד הכוכים הסמוכים. לפתע קרא אליפז לאחד מהם ובקש להביא שתי כוסות תה.

כשהאיש נכנס, קפאתי על מקומי, למרות שלא היה לי הרבה מה לקפוא כי גם לפני כן לא יכלתי לזוז.

האיש נכנס עם מגש ועליו שני ספלי תה מהבילים ומבהילים. כ"כ מהבילים וכ"כ מבהילים, שהזכירו לי איש אחר שנכנס פעם עם מגש ושתי כוסות תה לחדר שהייתי בו. היה לי ברור שאחת הכוסות מכילה רעל, ועוד רגע יתנו לי לשתות אותה. פחדתי מאד.

אליפז לקח את אחת הכוסות ושתה בהנאה. קיויתי שהוא טעה ולקח את הרעל, אבל הוא נשאר חי.

אליפז פקד על המלצר שיתן לי את הכוס השניה. שמחתי שיש לי תירוץ לא לשתות אותה. ידי קשורות לכסא, ברוך ה' אני לא יכולה לשתות. בכל זאת רעדתי.

האיש הרים את הכוס וכל גופי העצים את רעדותיו. נסיתי לומר משהו, אבל לא הצלחתי.

האיש לקח את ספל התה המהביל והמבהיל ושפך את כל התה על פני.

הוי, ברוך ה', כבר פחדתי שיכריחו אותי לשתות אותו.

יב

למחרת נסה אליפז כיוון חדש: "נניח שיש יוצר לספר הזה, מי אמר שהוא מהצד שלך? אולי אני הטוב ואת הרעה ואני אצחק בסופו של דבר."

"אני בטוחה ביוצר הטוב שהוא ישלח את הגיבור להציל אותי. לכן אינני נכנעת ללחצים שלך, בדף האחרון תמיד הטוב מנצח."

אליפז שלח את ידו ותלש את הדף האחרון.

ברגע אחד איבדתי את כל תקוותי. עד עכשו הייתי בטוחה שהנה הנה אברהם נכנס ומציל אותי, אבל עתה כל הצלתי עומדת בידו של אליפז.

אליפז דחף את הדף לתוך כיס מכנסיו.

"ועכשיו," אמר אליפז, "אולי תעני סוף סוף לשאלות שלי".

"אבל איך אתה תולש דף מספר שאתה לא מאמין בקיומו?" שאלתי.

"די לי בכך שאת מאמינה בקיומו", ענה אליפז. לא יכולתי להתווכח עם ההגיון שבדבריו.

"בכלל", אמר אליפז, "לא נמאס לך כבר לשבת בכסא הזה?"

"לא", עניתי, "ולך?"

האמת היא שדי נמאס לי, אבל כיון שהייתי נחושה בדעתי לא לענות שום תשובה לשאלות של אליפז, עניתי שלא.

"טוב", אמר אליפז, "אז ניגש ישר לענין, מה כתוב בתיק?"

באותו רגע החלטתי שבשום אופן לא אומר לאליפז שאין לי מושג מה כתוב בתיק. לכן שאלתי רק:

"מה תתן לי אם אענה לך על זה?"

"יש לי מגוון רחב של דברים שאני יכול לתת לך. למשל: יש כאן ארבעה כפתורים שמאד מסקרנים אותך. אני יכול לתת לך להרגיש אחד מהם אם תספקי את סקרנותי בקשר לתיק."

באותו רגע החלטתי החלטה אמיצה מאד: אני מוכנה לוותר על תשוקתי לדעת מה עושים ארבעת הכפתורים, ובלבד שלא אצטרך להסגיר סודות חשובים בידי אליפז. נדמה לי שמגיע לי צל"ש גדול על ההחלטה הזאת.

"זה מה שאתה רוצה לדעת?!" תמהתי, "והלא אתה יודע יותר טוב מכולם מה כתוב בתיק. הלא כל מה שכתוב בו זה עליך. אדרבה, נראה לי שאתה יכול ללמד אותי דברים שצריכים להיות בתיק".

את הרהוריו של אליפז על דברי הרגשתי היטב בכל חלקי גופי, בתום תקופת הרהורים ממושכת הוא אמר: אבל בכל זאת כדאי שתגידי לי מה כתוב בתיק.

"אבל אין לי מושג מה כתוב בתיק". אמרתי.

"את באמת חושבת שתצליחי לעבוד עלי בענין הזה? הא?!" לגלג אליפז ושכח ללחוץ על השלט. "אם את לא יודעת שום דבר על התיק, למה רפ"ק עברי הופך את העולם כדי למצוא אותך?"

שמחה אדירה מלאה את לבי: אברהם מחפש אותי. לא רחוק היום שבו הוא ימצא אותי.

במחשבה שניה חשבתי לעצמי שאכן לא רחוק היום, קרוב מאד, בכיס של אליפז, אבל איך מוציאים אותו משם?

מצבי היה נואש לחלוטין. הייתי קשורה לכסא, הדרך היחידה לצאת משם היתה, ככל הנראה, בכיסו של אליפז. כדי לקבל אותה הייתי צריכה לנדב לו פרטים שלא ידעתי, וגם אילו ידעתי אותם לא הייתי מעלה בדעתי לספר לו. נראה שנגזר עלי להיתקע כך לנצח.

במצב נואש זה השאיר אותי אליפז כשהלך לישון באותו לילה.

וגם בלילה הבא.

וגם בלילה שאחריו.

הייתי מיואשת מאד ולא ידעתי מה לעשות.

בכיתי.


יג

באחד הלילות כשישבתי מיואשת בכסא ולא ידעתי מה לעשות, עלתה בלבי התקוה הישנה שאברהם עוד יציל אותי. בחנתי את סביבתי כדי לנסות לראות אולי יש דרך להחלץ מהכסא הזה בכוחות עצמי. המצב היה קשה מאד כי לא היה אבר בגופי שיכולתי להזיזו יותר ממילימטרים ספורים.

לפתע נפרץ הקיר מולי ורוח רעננה נשבה דרכו לתוך המנהרה.

"הידד", שמחתי בלבי, "למרות הכל אברהם בא להציל אותי."

בחשך ראיתי אותו זוחל דרך הפרצה ונעמד מולי.

אבל זה לא היה אברהם.

זה היה יוני.

מיד צפו ועלו בי כל רגשי האהבה שיש בליבי כלפיו, הוא שוב היה הנסיך שלי, ורק חיכיתי אל הרגע שבו נצא יחד אל הגן.

יוני שמח לקראתי שמחה גדולה, ומאד הצטער כשראה את מצבי הנואש. "איך התגעגעתי אליך," אמר יוני והתחיל למשש את החבלים. "אבל איך מוציאים אותך מכאן?"

הסברתי ליוני איפה השלט, ואמרתי לו שיש ארבעה כפתורים שאינני יודעת מה הם עושים. כדאי לנסות אותם כי ודאי אחד מהם משחרר אותי מהכסא.

יוני נסה את הכפתור הראשון, ואני הרגשתי חומר מגעיל ורותח שנשפך על עורי ויוצר בו כויות ושלפוחיות. אש נצתה בבשרי.

"לא", לחשתי ליוני, "לא זה".

יוני נסה את הכפתור השני, ואני התחלתי להרגיש חרבות שננעצות אט אט בכל גופי.

"תפסיק לנשוך אותי," אמרתי ליוני.

"אני לא נוגע בך," אמר יוני והרפה מהכפתור. ברגע האחרון.

יוני נסה את הכפתור השלישי, ואני הרגשתי איך החבלים מתהדקים חזק יותר ויותר, ומהדקים אותי יותר ויותר אל הכסא. החבלים התהדקו חזק חזק אל גופי. כיון שהודקתי אל הכסא, המסמרים ננעצו בבשרי עמוק יותר.

"כן", אמרת בשארית כוחותי, "זה הכפתור, אבל אל תלחץ עליו, להפך, משוך אותו."

משיכות מעין אלה לא עובדות בכפתורים חשמליים.

יוני נסה את הכפתור הרביעי, מה שקרה אז כנראה לא היה ע"פ תוכניתו של אליפז. כמה כוחות סותרים פעלו על הכסא. הכסא התרומם על רגל אחת, כנראה כדי להטיח את ראשי בכח בתקרה, או להפיל אותי חזק על הרצפה ולחבוט בה את ראשי למוות. בד בבד התעופפה אבן גדולה לכוון ראשי. אך כיון שהכסא התרומם האבן פגעה בכסא ולא בראשי. הכסא נשבר. הרגל שהיתה אמורה להרים את הכסא המשיכה לפעול, אך כנראה שגם היא נפגעה מפגיעת האבן. גופי שהיה מהודק חזק אל שברי הכסא וגם  משופד אליו במסמרים ובחרבות, מנע מחלקי הכסא תנועה חפשית. המסמרים נעו על גבי ושרטטו עליו צורות גאומטריות מרהיבות. הכסא לא עמד בלחץ והתרסק.

עדין הייתי כבולה לשברי הכסא, אך הם היו מאד קטנים ויוני שלף אותם אחד אחד מתוך כבלי. אחר כך הוא הסיר ממני את שרידי החבלים. שלפתי מגופי את המסמרים ושנינו זחלנו דרך הפרצה אל החופש.

במהרה מצאתי את עצמי יושבת שוב בגן, בחברת אהובי. כל הארועים שעברנו היו כלא היו, ושנינו ידענו שמצאנו את אושרנו ואיש לא יפריד עוד בינינו.

ישבתי על ספסל בגן עם אהוב לבי שהיה גם מושיעי. לא הרגשתי את הדם ששתת ממני, הרגשתי רק את פעימות ליבי ואת הגן הפורח בנשמתי.

"ומה אנחנו עושים עכשיו?" שאל יוני.

"מה זאת אומרת? מתחתנים!"

"איפה?" שאל יוני, "בתוך הספר או מחוצה לו?"

"שוב אתה רוצה לברוח?" שאלתי.

"יש לך הצעה יותר טובה?" שאל יוני. "הלא אם נישאר כאן, חוץ מפגישות עם כל מיני רעים, הלא את יודעת מה צפוי לנו: בהתחלה אני אעזוב אותך ואת תחפשי אותי ותתאווי ליום שבו נחזור להיות יחד, אבל אני לא אחזור. את בינתים תחשבי שאת מאוהבת בגבר אחר. אחרי שתמצאי אותי אני אחזור אליך ונשמח להיות ביחד, אבל אחר כך את תכעסי עלי ותעזבי אותי ולא תרצי אותי. אחר כך נהיה יחד תקופה מסוימת. אח"כ שנינו נרצה זה את זה אבל לא נגיד זאת זה לזה וכל אחד מאתנו יגיד לחברו שהוא לא רוצה אתו. ורק בסוף בדף האחרון נתחתן."

כשיוני הזכיר את הדף האחרון לבי החסיר פעימה, אך לא אמרתי לו למה.

"באמת, יוני," אמרתי לו, "הלא אנחנו אנשים מבוגרים, אנחנו שולטים במעשינו. למה שנעזוב זה את זה? זה בשליטתנו."

"ולא תעזבי אותי ותתאהבי בגבר אחר?"

"בודאי שלא, לעולם לא."

"את מבטיחה?"

"בודאי". עניתי לו.

"טוב", אמר יוני. "אם כך אולי כדאי שאכן נתחתן."

"אגב", שאלתי אותו, "לאן ברחת, איפה היית בכל הפרקים האחרונים?"

"לא יודע", ענה יוני, "אני חושב שבכלל לא הייתי קיים."

יד

חמתי בערה בי להשחית. איך הוא מעז לשקר לי כך? הלא אליפז הסביר לי שמבחינה מדעית דבר קיים לא יכול להפסיק להתקיים. אין בעולמנו דבר שנוצר יש מאין או אין מיש. וחוץ מזה, הרגע הוא הציע לי לברוח יחד אתו, מה הוא רוצה? שגם אני אחדל להתקיים כמוהו?

קמתי והלכתי משם בלי לומר שלום. הבנתי סופית שהגיבור שלי הוא אברהם ולא יוני, ולא ידעתי איפה אפשר למצוא אותו עכשו. פחדתי שהוא אבד לי לבלי שוב. ליבי המה אליו. בליבי הרגשתי שבזמן שיצאתי מהמנהרה של אליפז, אברהם הגיע לשם להושיע אותי ולא מצא אותי. היה לי ברור שאני חיבת להגיע לשם כמה שיותר מהר, אולי עוד יש סיכוי.

רצתי במהירות בחזרה. אני לא יודעת איך הצלחתי בכך, כל גופי היה פצעים וכויות ושרירי היו מנוונים. אין לי מושג איך עמדתי על הרגלים, אבל רצתי. רצתי במהירות כל הדרך חזרה. בתחלת הדרך עוד הרגשתי את נשימותיו של יוני בערפי. אבל אני רצתי מהר. אינני רוצה שום קשר עם האיש הרע הזה. בשלב מסויים הפסקתי לשמוע אותו מאחורי.

הגעתי אל הפרצה בקיר המנהרה, הכנסתי ראש והצצתי פנימה. בפנים עמד אדם והביט סביבו כמיואש. שמחתי שהגעתי עוד לפני שאברהם התיאש והלך. פחדתי שהוא יבא ויראה שאני לא נמצאת וילך לו.

הייתי בטווח נגיעה ממנו מאחור, הכנסתי ראש לתוך המנהרה ולחשתי: "אברהם".

האיש הסתובב, זה היה אליפז.

"אז הנה את", אמר אליפז בשמחה.

אוף, חסרת זהירות שכמוני, לפני רגע יכולתי להושיט יד אל הכיס שלו ולהוציא את הדף, אבל עכשו הוא עומד מולי, ואמנם אין לו למה לקשור אותי, אבל בכל זאת לא נראה לי שהוא שמח לראות אותי בחוץ.

בזריזות יצאתי והתחלתי לברוח, חשבתי שהוא יצא וירדוף אחרי, אך ראיתי אותו רק מציץ החוצה בחשש.

לפתע הוא יצא החוצה, אך הוא לא קם ורדף אחרי אלא ברח ממני והלאה.

מסתבר שהעובדה שלחשתי את שמו של אברהם, גרמה לו לחשוב שאברהם נמצא איתי בחוץ, ולכן הוא חשש מיציאה החוצה.

אליפז ברח אל הרחוב, אבל אני עדין התחבאתי ולא העזתי לצאת ממחבואי. חששתי שאליפז יגלה שאברהם לא בסביבה וישוב לתפוש אותי.

כעבור זמן מה ראיתי שתי דמויות יורדת מן הרחוב לכיווני. תמיד ידעתי שאליפז לא לבד ושיש לו שותפים, כמה מהם ישבו אתו במנהרה, מסתבר שהוא הביא תגבורת כדי ללכוד אותי.

האנשים קרבו אלי, אבל אף אחד מהם לא היה אליפז.

אלה היו אברהם ויוני.

מסתבר כשיוני ראה אותי יורדת בחזרה לכיוון המנהרה של אליפז, הוא רץ למשטרה והזעיק את אברהם.

כעת עמדתי ולא ידעתי מה לעשות, לא ידעתי את מי אני אוהבת, עדין כעסתי מאד על יוני, אבל הערכתי אותו על המהירות והיעילות שבהן הוא הציל אותי שוב מצפרני אליפז. הייתי מבולבלת.

הבוקר החל לעלות.


אמונה דמויות תנכיות הבינה היתרה של האשה השדגחה ידיעה ובחירה ממזרות מציאות ה´ מציאות הבורא עמלק פוסטמודרניזם פורים רומן מודרני תנ"ך

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאיתי אליצור
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ב טבת ה´תשע"ב  
זוהי סקיצה לספר. שאולי פעם אני אכתוב אותו. (ואתם מבינים מה המשמעות המעשית של האולי הזה).

אז בינתים אני מתכבד להגיש בפניכם את הסקיצה, אשמח לקבל תגובות.

זהו חלק א. חלק ב בדרך.

(יכול להיות שכתבתי ספר מתוך נקודת מבט של גיבורה ולבשתי דמות של אשה, עברתי על לא ילבש גבר שמלת אשה, אבל אלמלא לבשתי דמות שלא אשה עוד היו מאשימים אותי בהדרת נשים).
י"ג טבת ה´תשע"ב  
מה שהיה חסר לי זה יותר עומק לדמויות. מדוע הם פועלים כפי שהם פועלים, מה ההתלבטויות שלהם וכו', יש תחושה שטוחה מידי כרגע.
ישר כח על האורך, ונהנתי מהחידודים הפילוסופים בדרך.
ט"ו טבת ה´תשע"ב  
אהבתי מאוד את עיקר הסיפור ואת הרעיון שעומד בבסיס שלו.

הרגשתי קצת חוסר איזון, אולי זה בכוונה.

ההתחלה שפויה, רגילה, אפילו קצת משעממת.
אחר כך מתפתח משהו מעניין, רעיון חדש שלא ציפיתי לו, נפתחו הרבה כיווני מחשבה.
בהמשך הבלגן קצת מוגזם, השגעון שורף את עצמו ומחזיר אותנו לנקודת ההתחלה.

בסוגרים: משמח אותי שאנשים מהשנתון שלך מסתובבים כאן באתר ומגוונים אותו.
ט"ז טבת ה´תשע"ב  
תודה על ההערה.
צריך לתקן, אני לא יודע איך, אבל נמצא את הדרך בע"ה.
לגבי השנתון: אחרי ששלשה מילדי כותבים בבכורים, הם התחילו להתווכח אם כדאי שגם אני אפרסם בבכורים. (אותי הם לא שיתפו בויכוח הזה, אני לא צד). בתי היתה בעד, בני היו נגד. מה שהכריע את הכף הוא בני בכורי שאמר לי: "באמת, אבא, בכורים זה לא בשבילך, בכורים זה לצעירים". מאז אני בבכורים. (אני מודה שאת רוב הדברים שאני מפרסם כתבתי הרבה לפני כן. לא כולם).
ט"ז טבת ה´תשע"ב  
[למעט עלייה לתורה וגיוס לצבא].
מסור זאת לילדיך.

כתיבה איכותית אינה פרמטר של גיל, וכמוה גם בשלות אישית בכל מיני תחומים.

לעניין הסיפור, מצטרפת להערתו של אברהם שחר.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד