בנושא
בכרם
חדשות
 
רגעים אבודים של עיר נעלמת / ציפור אש
בביכורים מאז י"ז כסליו ה´תשע"ב

מבוגר בשיער מכסיף מזגזג מולי. זגזוג אחרון, אני נוטה שמאלה והוא עובר מימיני, מספיק קרוב כדי לרכון לעברי וללחוש "בוקר טוב בובה". אני אדישה.
בן דודנו ממזרח ירושלים נשען על גב המשאית, מביט בי ומצלם את דמותי לנגד עיניו. אני מסיטה שיערה מעיני בחצי חושניות חצי איום שקט.
הדוכן של הביצים חצי ריק. יש בזה משהו מוזר. כאילו התבניות עצמן שעומדות שם למכירה הן חצי ריקות.
מארומה עולה ריח קפה רותח, טחון טרי, שלא מגרה אותי בכלל. אני כבר חודשיים שלושה נטולת קפאין וערנית יותר מאי פעם.
הקבצן הזקן שזרוק על הרצפה בכניסה למחנה יהודה לא מתייאש ממני למרות שכל בוקר אני עוברת לידו והדבר היחיד שאני זורקת לעברו זה ברכת בוקר אור משומשת.
אני חוצה את הכביש באגריפס בין האוטובוסים שזזים מטר ברבע שעה. גם הבחור על האופנוע מנסה לתמרן בבלאגן. אני מעיפה בו מבט דרך מסך שיער ברונזה בוהק בבוקר ירושלמי צלול. הוא מאבד שיווי משקל ולרגע מבט כחול ננעץ בי מתוך קסדה נוצצת.
אני פונה בסמטא. צעיר מהזן השחור על אופניים עוצר אותן בחצי סיבוב מול דלת שנפתחת ישר לרחוב. בפנים איש בחולצה משובצת מהנהן אליו והשחור מוסר לו הודעה. כנראה סודית. אני רוקמת לה סיפור עלילה שלם.
מרפסת תלויה מעל הרחוב הצר. בגדים רטובים צבעוניים תלויים מעליה. חתיכת רשת צל כחולה שבעים אחוז תלויה מעליהם. הכל תלוי. גם אני תלויה באויר, בין העולמות.
אבא צעיר דוחף לפניו עגלה עם בובה. לא, זו תינוקת יפה, נראית כמו בובת חרסינה עדינה. אני מחייכת אליה. תשמור על החרסינה שלך, אני אומרת לו בליבי.
אמהות אוחזות בידיים של ילדים, לוקחות אותם לטיול בוקר בין הסמטאות המנומנמות בדרך אל הגן. פרחים באדניות טלולים על חלונות מקושתים.
אני נעצרת על המדרכה בבצלאל לפני המעבר חציה. הכביש עמוס מאוד ואני מחכה שהתנועה תדלל קצת כדי לעבור. לאף אחד אין שניה וחצי מיותרות לעצור ולתת לי לעבור. בסוף אני כבר כמעט מגיעה לצד השני של הנהר כשגבר שחום בקרחת מבריקה חוצה מהצד השני וממלמל לעברי - איפה זה ירושלים? אני פוזלת אליו ומגחכת. קלטתי אותו, למרות שזה היה לא צפוי. הוא גם מן הסתם לא ציפה שאקלוט והמבטים שלנו מצטלבים לרגע. אנחנו כמו חברי מחתרת סודית שזיהו אחד את השני בהפתעה באמצעות סיסמא מסויימת.
אני מנערת את השיער ופורשת כנף לחפש את ירושלים שלי, כמו שרק אני יודעת לראות אותה.


אגריפס ירושלים מחנה יהודה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לציפור אש
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ז כסליו ה´תשע"ב  
|קריאת הידד|
כי אני חולה על יְרוּשָׁלִַם.
והבאת לי מן תשוקה לא ברורה לקנות ברד אייס יוגורט בקצפת ולבהות בהיא עם הצ'לו.
(כדאי גם להציץ בסיפור בשם מיקה, שם שם, באתר, כאילו, איפשו.)

ההתחלה הייתה מפזורת מידי, בשבילי, אולי: תיאורית מידי, והרבה דמויות כשעוד לא הכרתי אותך. הסוף קנה אותי, גם הכותרת. והייתי רוצה מזה עוד. [את יודעת, זרויות, מבטים, מפגשים. סיפורים]
ט"ו טבת ה´תשע"ב  
אני פשוט אוהבת איך שאת כותבת.

התיאורים מרהיבים. זה לא סיפור, כן? רגעים. בדיוק.

בקטנה: כשמיידעים צירוף סמיכות צריך להוסיף ה' לסומך ולא לנסמך, כלומר למילה השניה ולא לראשונה. בקיצור, מעבר החציה, לא להיפך.

ממ.. ירושלים לא נעלמת. מתפזרת, אולי, בין כל האנשים והזהויות.
(יש קטע ב"לאכול, להתפלל, לאהוב" שאחת הדמויות טוענת שלכל עיר יש מילה. מילה אחת שהיא העיר. כל תושב בעיר הזו מכיל את המילה הזו בחלק גדול מהוויתו, וכמובן הרקע של העיר- החנויות והרחובות והבתים. המילה של ניו יורק שם, למיטב זכרוני, היא "להתקדם" או "להשיג", נראה לי.
ניסיתי לתת מילה לירושלים. ירושלים שלי היא בית, בשלב הראשון, אבל זה לא מכסה את ירושלים. אף מילה לא מכסה את ירושלים. לא קודש, לא חול, לא ערבוב. אף משפט לא.
סליחה על ההשתפכות. אני מאוהבת בעיר שלי.)

תודה על זה.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד