בנושא
בכרם
חדשות
 
משחק ריגול קטן - פרק 12 / דוצקי
בביכורים מאז ט"ו כסליו ה´תשע"ב

בס"ד

"תברחי!" צעקתי לסופי.
הדפתי בכל כוחי את המתקפה המהירה של הבחור בברדס שבא לביקור בשעת לילה מאוחרת.
סופי ירדה במהירות מגג הבית ועלתה על אופניים, בורחת מהמקום.
עכשיו הקרב הוגן.
כן, בטח...
איזה מרגל שפוי מגיע למקום בלי ציוד ובלי להודיע לאף אחד?
האיש בברדס שלף פגיון מחגורתו. כנראה בחר לטפל בי לפני שירדוף אחרי סופי.
"לא רוצה קודם לשחק משחק היכרות על כוס תה?" הצעתי.
"מעולה!" חייך האיש, "שמי יוג'ין פאו, וזה השם האחרון שתשמע בחייך".
יוג'ין תקף שוב, חיכיתי לזה...
התכופפתי ממכת הפיגיון וחיבקתי את יוג'ין חיבוק דוב בפלג גופו התחתון, תוך כדי דחיפתו לצד שמאל.
החדשות הטובות - הפיגיון נפל מהגג.
החדשות הרעות - גם אנחנו נפלנו מהגג.
נפלנו על האדמה והפיגיון נח מאחוריי, נעמדתי במהירות ובעטתי בו אחורה.
הבטתי בכף ידו השמאלית של יוג'ין - נחש מוזר עם כנפיים בצבע כחול.
המסוק שהביא את את יוג'ין החל לרדת אלינו, מעניין איך אנשי בכל השכונה לא ראו או שמעו אותו...
יוג'ין הסתער עלי שוב כשמבט רצחני בעיניו, ושנינו נאבקנו על האדמה.
יאמר להגנתי שלא צרחתי כמו ילדה קטנה בסרט אימה.
טוב, אולי צרחה קטנטונת... אל תהיו קטנוניים...
בעטתי בבטן של יוג'ין והוא התרומם מעליי, אבל במהירות משך את ידיו הימנית - ונגש בה.
הרגשתי חולשה בגוף.
"סוף הדרך, ילד!" אמר יוג'ין וניקה את הדם בפניו עם שרוולו, "חבל שלא חשבתי על זה קודם".
"מה עשית לי?" שאלתי. התחלתי להרגיש סחרחורת.
יוג'ין חייך, שיניו מלאות בדם - כנראה של ידי, "יש עיטוף GHB בתוך הניבים שלי, זה נשק פשוט מאוד - אבל קטלני!".
הרצתי במוחי בקושי את מה יוג'ין אמר...
הוא נתן לי סם פסיכואקטיבי חזק שמרגיע ואפילו מרדים תוך דקות ספורות. 
אה, כן, ואפשר גם למות מזה! 
מעדיף לבחור את האפשרות הראשונה, בא לי קצת חופש מכל משחק הריגול הקטן הזה...
יוג'ין השכיב אותי על האדמה וגחן מעליי.
"ועכשיו, ילד - תמות!".
יוג'ין התחיל לחנוק אותי בידיו. ידי היו רפויות, לא יכולתי להתנגד.
"עזוב אותו!" שמעתי קול גברי וראיתי דמות בברדס מתקרבת.
הרגשתי כמו בקרוסלה שמסתובבת במהירות וראייתי התערפלה.
"אבל אדוני," מחה יוג'ין, "הוא עזר לילדה לברוח!".
"ולמה לא רדפת אחריה?" שאל האיש.
לא היה ליוג'ין מה לענות.
האיש הוציא במהירות משהו מכיסו...
"פוף!"
יוג'ין נפל על האדמה.
האיש הסתובב לעבר המסוק וצעק: "מה אתם עומדים שם? פנו מכאן את הטיפש הזה וקחו את הילד! קדימה!".
"כן אדוני!".
דמויות סחבו אותי לעבר המסוק והרגשתי שאנחנו מתרוממים.
<"אנסטסיה!"> לחשתי, בתקווה שמכשיר הקשר עובד.
<"שומעת"> ענתה אנסטסיה.
<"אנסטסיה, נחטפתי! אני בתוך מסוק,"> אמרתי, ומכאן נתתי כמה עובדות שלא בטוח שהיו נכונות, אבל אולי יעזרו... <"האיש שחטף אותי הוא עם ברדס כחול, נראה כמו סיני או יפני, יש לו חרב וגם קעקוע של נח על כף ידו השמאלית. אנ...>.
ואז הסם הרדים אותי כליל.

                                    *
היו פעמים שכן התמודדתי מול אויבים לבד - וזה תמיד היה כואב!
מרפי הענק עמד מולי וחייך, הבטתי בו במבט מרוכז.
מרפי היינק הענק, כשמו כן הוא, היה בחור בן עשרים ושש, גבוה מאוד. כל שריר בידו בגודל אבטיח וזקנקנו נוטף ריר. מבטו נותן פחד לכל מתאמן או מתאמנת שנפל בגורלם להיאבק בו.
קיוויתי שלפחות מוחו בגודל גרעין של אבטיח.
"מוכן, קטנצ'יק?" שאל אותי המאמן שון.
הקבוצה מסביבי צחקה. כנראה פספסתי את הבדיחה...
רק נערה אחת לא צחקה אלא הביטה עלי בריכוז.
אני חייב לדבר איתה מתישהו, אחרי שאעבור את ההשפלה הזאת.
כאילו, אם אעבור אותה בחיים ובחתיכה אחת...
"עכשיו!" קרא המאמן שון.
"בוא לרקוד, ג'ו" הזמין אותי מרפי.
איגרפתי את ידי, מנסה למצוא נקודות תורפה.
"אתה רוצה לרקוד סלסה? לא יודע אם אוכל לתפוס אותך - אתה קצת כבד..." אמרתי.
"אתה מחוסל, ג'ונס!" אמר הענק והסתער עליי, חוסם מקומות בריחה אפשריים.
רצתי לקצה האולם, אין לאן לברוח.
הענק הכניס אגרוף - ופיספס את ראשי בסמטימרים ספורים.
ניסיתי לבעוט בו, אבל זה היה כאילו לבעוט בקיר מוצק.
מרפי הרים אותי באוויר - וזרק אותי לקצה השני של האולם.
נחתתי על המזרן בחבטה, מזל שנתנו לי מגיני שיניים. 
"המנצח בסיבוב הראשון - מרפי היינק!" קרא המאמן שון.
מחיאות כפיים סוערות נשמעו. המאמן עזר לי לקום.
"סיבוב שני!" קרא המאמן והתרחק.
הענק הסתער עליי באגרופים ופיספס את ראשי.
לא יהיה לי עוד הרבה מזל...
"רוצה לגמור בתיקו, אחי?" שאלתי.
הענק לא ענה והסתער לעברי, שוב חוסם את מקומות הבריחה.
נשכבתי על המזרון והתקלתי עם גופי את מרפי.
החדשות הטובות - מרפי נפל.
החדשות הרעות - הוא נפל על הגב שלי.
הגב שלי כאב מאוד, אבל התרכזתי במאמץ לצאת ממתחת למרפי - ועליתי עליו.
זה עידוד.
מרפי קם אבל לא הצליח להוריד אותי ממנו.
מזל שאין לי פחד גבהים ושאני יודע לרכוב על סוסים.
"תרד ממני!" קרא הענק.
"כן, בטח... כדי שתמחץ, תאגרף או תעיף אותי שוב? לא תודה..." אמרתי.
עברו כבר שבע דקות בערך בניסיונות להוריד אותי, אבל ללא הצלחה.
"אני לא מאמין שאני אומר את זה," החל המאמן שון, "אבל המנצח בסבוב השני ובתחרות בכלל - ג'ו ג'ונס!.
מרפי מחה בזעם כשאני עוד עליו: "היי! מה עם סיבוב שלישי?".
"אתה כבר ניסית פעמים רבות להוריד את ג'ונס מעליך - וללא הצלחה" החל המאמן, "אפילו אני לא יכול להוריד אותו ממך. מגיע לו לנצח!".
התגאיתי בעצמי והבטתי מלמעלה לקהל המריע - היא לא הייתה שם...
      
                                          *
התעוררתי בחדר אפלולי.
בפתח ניצבה דלת מפלדה, ודרך חלון מסורג שבקיר לצידי נראה אור הזריחה או אור השקיעה, לא ידעתי מה הזמן עכשיו.
הרגשתי תנודה בחדר, ואז שמעתי רעש:
"פשש!"
אני בספינה!
כנראה שכרגע היא לא שטה, כי אז הייתי שומע את המנועים.
ניסיתי לזוז לעבר החלון, אבל אז נוכחתי לדעת שידיי כבולות בשרשת.
הדלת נפתחה ובה עמדו שתי דמויות. האור מהפתח סינוור אותי, אבל עיני התרגלו מהר.
הראשון איש זקן וקירח, כנראה סיני, נשען על מקל מגולף בצורת נחש שבראשו יהלום בצבע איזמרגד.
הדמות השנייה הייתה נערה יפנית, בערך בגילי, ששיחקה כל הזמן בשיערה הארוך והשחור שאסוף בצמה ארוכה.
"תראו מה יש לנו כאן?" חייכה הנערה, "הבחור ההורס הזה שרד מול יוג'ין וגם נרפא מGHB, אתה אומר?".
"אכן, מפליא ביותר, יוריקו..." אמר האיש הזקן, "אבל איך אשיג את המידע של פרוייקט אקספלורר?".
"אולי נער הפלא שכאן ייתן לנו קצת עזרה?" שאלה יוריקו.
"אני?" גיחכתי. "למה אתם חושבים שאעזור לכם?" ניסיתי להישמע אמיץ. לא בטוח שהצלחתי.
"אני אגיד לך למה, בחור" אמר הזקן והתיישב על הרצפה בישיבה מזרחית.
"שמי סאקוראגי מימוטו," החל הזקן, "אתה רחוק מהבית - ביפן. אני אחד מאילי ההון כאן באזור קנסאי. והבחורה ההיא כאן היא אחת הפורצות והמתנקשות הטובות ביותר, שיוג'ין הוא, סליחה - היה, אפס לידה".
"תודה על השבחים, מר מימוטו" הודתה יוריקו וקדה.
סאקוראגי המשיך: "בכל אופן, אתה נתון לחסדיי, ואין אף אחד שיכול לעזור לך.
יוריקו תמצא את החברים שלך - הם יבואו ליפן למצוא אותך, תהיה סמוך ובטוח.
עכשיו, אם תספר לי איפה הם נמצאים, ואגיע לשם לפני שהם יעלו על המטוס - יוריקו תבטיח שהם לא ייפגעו יותר מדיי. אם לא תספר - אני נותן ליוריקו חופש פעולה".
אזרתי אומץ וירקתי עליו - וזכיתי לבעיטה בצלעות.
"בסדר. יוריקו - את יודעת מה לעשות" אמר סאקוראגי.
"בסדר..." יוריקו נאנחה ולפני שיצאה מהדלת ירתה נשיקה באוויר לעברי, "להתראות נער פלא!".
"אז ככה נערי - עוד מספר ימים תהיה עד להתחלה של עידן חדש," אמר סאקוראגי, "פרוייקט אקספלורר יכבוש את העולם!".
"כן," אמרתי בחיוך, "כל החבר'ה הרשעים אומרים את זה מתישהו".
"זכור את דבריי - משחק הריגול הזה גדול עליכם, ברחו כל עוד אתם יכולים" אמר סאקוראגי.
הרמתי את ידי הכבולות ואמרתי: "אתה יודע שאין לי כל כך אפשרויות בחירה". 
"אני רק בורג במערכת גדולה, ילד," אמר סאקוראגי, אולי קצת בנימה של רוגז, "רק בורג קטן".
"ואיך אתה מרגיש עם זה?" שאלתי.
סאקוראגי יצא בכעס וטרק את הדלת מאחוריו. נשמע קול נעילה.
שמחתי לדעת שסופי בסדר.
אבל האם יוריקו תהרוג אותם באשמתי?
למה נכנסתי למשחק הריגול הזה בכלל?



                                       המשך יבוא...  
 
     
 


 



מתח סיפור בהמשכים

© כל הזכויות ליצירה שמורות לדוצקי
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד